נראה שכל הקשיים האפשריים חברו על הזוג הצעיר שזה עתה התחילו את דרכם המשותפת.
חיה, ילידת צרפת, ובעלה אריה, יליד ארה"ב, עלו לארץ ונישאו ללא משפחה, תמיכה כלכלית וכלים לזוגיות נכונה, אך עם הרבה אידיאלים, רצון טוב, כוחות נפש, ומבט אופטימי על החיים. כיום יש להם משפחה גדולה ויפה, ולמרות שמזמן כבר עברו את חתונת הכסף, השנה הראשונה שמורה בזיכרונה של חיה היטב: "גדלתי בצרפת לאם אלמנה שלא נישאה שוב. מאבי ז"ל נשאר רק זיכרון עמום ומעט תמונות ישנות. לא הכרתי חיי משפחה עם אבא ואמא, לא היה לי שום מושג על חיי משפחה.
כאשר גיליתי באוניברסיטה שיש לי שורשים יהודיים, שמחתי כמוצא שלל רב ונמשכתי מיד לכל מה שמריח יהדות. חזרתי בתשובה, עליתי לארץ ולמדתי בישיבת בנות בירושלים. הכרנו בשידוך ונישאנו. בקושי היה לנו שני מזרונים ושני זוגות מצעים, כיבסתי הכול ביד. בשנה הראשונה היינו בכלל צמחונים כי היה רק סט כלים אחד שהפכנו לחלבי. חשבתי שבעלי צריך לשבת וללמוד, ואני – כל היתר. ושכרנו דירת חדר בעיר העתיקה שאז נבנתה מחדש, בעלי למד בכולל אני הייתי זכאית לקורס לתפירה וקבלתי מילגה צנועה. חיינו בפשטות והסתדרנו.
"הקטסטרופה התחילה חודש לאחר החתונה. התכוננו לחג הפסח ופתאום הבנתי שיש לבעלי הצעיר החמרות ומנהגים רבים שלא הכרתי. זה אסור וזה צריך להחליף, את זה חייבים להכשיר וזה לא מספיק מהודר. חמותי נחתה אצלנו לביקור ובעל הבית הודיע לנו שמיד אחרי פסח צריך לפנות את הדירה. שרדנו את הפסח הזה איכשהו בדירה אחרת, שיכולנו להיכנס אליה רק אחרי הקיץ. בינתיים מצאנו דירה מוזנחת בבני ברק הלוהטת ללא מזגן, ללא מאוורר, וללא גז. לא מצאנו מנוחה לא ביום ולא בלילה. היה כל כך חם וגרוע, עד שהחלטנו לטוס לאמא שלי. הסתבר שנפלנו מהפח אל הפחת. אמא בדיוק הייתה בשיפוצים, אבק לכלוך רעש ובלגן בכל מקום, ובסופר המקומי יכולנו לקנות רק ירקות, ופירות. אכלנו המון מצות יבשות עם טונה. ב
עלי התרוצץ כל הזמן בניסיון לארגן תערוכת תמונות ולא כל כך הצליח, ואני שברתי את הרגל. חזרנו ארצה עם רגל שבורה וסוף סוף נכנסנו לדירה. "אמרתי לעצמי: אם את השנה הראשונה הזו שרדנו ביחד, כנראה נשאר יחד עד מאה ועשרים.
אבל הקשיים האמיתיים היו בתקשורת בינינו: בחודש הראשון, היה לנו קשר נעים מאוד, ואז החלה התפקחות קשה וכואבת. בעלי שם לב שאני לא רק רגועה ושקטה, אלא לפעמים גם כועסת ומקטרת וגם אני גיליתי שיש לו צדדים שלא הכרתי. הטונים בינינו החלו להיות רמים וצורמניים. הרגשתי שאין לי כלים שכן לא ידעתי מהי זוגיות ומעולם לא הייתה לי דוגמא אישית, בנוסף, היינו בלחץ שעבר חודש וחצי מהחתונה ועדיין לא נתברכנו בפרי בטן. הרגשתי שנפלתי לים סוער, ואני צריכה להתחיל לחתור ללא הפוגה כדי לצלוח את החיים האלה אבל הייתי נחושה שמה שלא יהיה נשאר ביחד ונצליח להתגבר על כל הקשיים. לאחר שנה וחצי נולדה בתנו הבכורה, והחיים הפכו להיות עוד יותר אינטנסיביים ותובעניים. הפרנסה לא היה קלה, ולא הייתה לנו כל תמיכה משפחתית. אחרי הלידות חזרתי מיד הביתה כי בעלי לא ממש הצליח להסתדר עם הקטנים. היחסים בבית הידרדרו. השיחות בינינו היו מגיעות מאוד מהר לטונים גבוהים, לא הקשבנו באמת ולא ידענו לתמוך אחד בשני. מצאתי את עצמי מנסה לרצות אותו, אך הייתי מותשת. תמיד נקרעתי בין הנטייה לוותר כדי למנוע ויכוחים ופגיעות, לבין הצורך שלי בעצמיות ומקום. הלחץ הלך וגדל עם כל ילד שנוסף. נהפכתי להיות צינית, מרירה ומתוסכלת. הלכנו פעם ליועץ שעזר לנו לגלות שכשאנחנו מצליחים להתלכד למטרות המשותפות לנו אנו מרימים את העסק לא רע, ושיש לנו בסיס חזק למרות הכול. זה נתן לי כוח להמשיך.
"לפני כשמונה שנים, תפסתי את עצמי חושבת לעצמי: הרי עבדתי כל כך קשה בשביל המשפחה, איפה אני בכל הסיפור הזה? החלטתי ללמוד רפואה טבעית, נושא שתמיד עניין אותי. היה לי ברור שזה לא יעבור בקלות אבל התעקשתי כי הייתי חייבת את החלון המאוורר הזה כדי לשרוד. התחלתי ללמוד ולהתמקד בהתפתחות האישית שלי. בייעוץ שקבלתי הבנתי שעלי להציב גבולות ברורים ולעמוד עליהם. קשה היה לי להפנים שצורך זה הוא לגיטימי, ויותר מזה - איכות חיי המשפחה תלויה בו: אם אני אהיה בריאה ושמחה, כל החיים ישתנו. למדתי להכיר את בעלי ולכבד את היכולות והגבולות שלו וגם להכיר ולכבד את הגבולות שלי. להפתעתי גיליתי, שכאשר אפשרתי לעצמי את השינוי הזה, גם בעלי התחיל לעבור תהליך דומה עם עצמו.
לפני כשנה מצאתי את עצמי שוב חושבת שהגיע הזמן לשינוי נוסף: אם בעלי ואני התרחקנו אחד מהשני בשנים האחרונות כדי להיבנות כל אחד עם עצמו, הרי שכעת הגיע הזמן ששוב נתקרב יותר אחד לשני ונתמקד שוב ביחסים בינינו במטרה להפוך את השנים הבאות למאושרות יותר יחד. התחלתי ליזום פעילויות משותפות וגיליתי שגם בעלי מרוצה מהשינוי. היום אני מבינה שחלק גדול מהקושי בשנים הראשונות נבע מחוסר הערכה ואמון, כל אחד בעצמו וכל אחד בשני. הקשיים שעברנו בהתמודדות עם מצבים שונים חישלו אותנו ונתנו לנו בטחון. היום הקשר הוא יותר בכיוון של הערכה, קבלה וכבוד הדדי. יחד עברנו תהליך ארוך שהביא לתקשורת הרבה יותר טובה. כשאני צריכה אותו הוא שם בשבילי, וכשהוא צריך אותי, אני פה בשבילו. ב"ה הגשמנו את המטרה שלנו: בנינו בית יהודי, יש ילדים ונכדים כ"י. השנה הראשונה, למרות ודווקא בגלל הקשיים שהיו בה, נתנה לי בכל זאת הרבה כוח. עדיין יש עבודה וקשה לפעמים, אבל אני מזכירה לעצמי איך שרדתי את השנה הראשונה ומתחזקת".
תגובות לכתבה תתקבלנה בשמחה:
הילה בן ישי דוא"ל [email protected] , טל. 052-7637257