ספר "ויקרא" כולל דגש ממוקד ומתמשך על עניני "קרבנות". אין ספק שבעניינים אלו רב הסמוי על הגלוי, ובכל זאת, התבוננות בעצם המילה קרבן תעורר בנו מודעות של הקרבת דבר ערך, או במילים אחרות- נתינה. יש קרבנות שונים ומגוונים אך בכולם מהווה הנתינה מכנה משותף, ומכאן ניתן להסיק שנתינה היא מפתח להתעלות רוחנית.
בדרך כלל, בני אדם הם ה"מקבלים" את חסדי הקב"ה והקב"ה הוא הנותן: "...והארץ נתן לבני אדם" (תהילים קכ"ו), "הנותן ליעף כוח" (ברכות השחר). הקרבן בהיבט הזה מאפשר לבן אדם לחקות את מעשי ה' על ידי פעולה של נתינה כאשר הקרבן הוא נתינה ממטה למעלה ומהווה נתינה ש"בין אדם למקום".
אמנם, יש נתינה נוספת שעלינו לבצע ושמשמעותה חשובה ביותר. נתינה זו מתייחסת ל"בין אדם לחברו" ובאה לידי ביטוי על ידי נתינה לחבר, התחשבות בזולת וכדומה. נעיין בכמה מן המקורות המוכרים ששייכים לתחום זה של בין אדם לחברו וננסה להבין את המשמעות הטמונה בהם:
"שמאי אומר... והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" (אבות/א/ט"ו).
"יהושע בן פרחיה אומר... והוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות/א/ו).
"...ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא/פרשת קדושים/י"ט/ח).
תכתיבים אלו מנחים אותנו לעשייה ויחס חיוביים כלפי הזולת. הקושי הפנימי בביצוע תכתיבים אלו הוא בכך שבמצבים רבים העשייה החיובית הנדרשת כרוכה בעלות רגשית גבוהה: האדם דוחף את עצמו לתת, לקבל את האחר או לדון אותו לכף של זכות למרות רתיעה פנימית טבעית שקיימת אצלו. בעת נתינה, ברוב הפעמים האדם נדרש לאלץ את עצמו לפעול אחרת, עד כדי היפוך גמור למה שהוא מרגיש בפנים.
במקרים אלו נוצר דיסוננס פנימי בתוך האדם ומסיבה זו נתינה, במקרים רבים, מלווה בהרגשה של הקרבה. בעקבות תחושות אלה נוצר קושי להתמיד ולהחזיק מעמד בעקביות בהתנהגות זו, שכן עם הזמן המלחמה הפנימית הזו תיצור שחיקה.
נוסף על כך, נתינה שבאה ממקום של "הקרבה" ושל מלחמה פנימית, אינה מקשה רק על הנותן אלא גם על המקבל. זאת מאחר וכאשר הנותן מרגיש תחושת "הקרבה", השדר הזה מוקרן לזולת ויוצר אצלו רגשות אשמה, תחושת מחויבות כלפי הנותן, והרגשה כללית של נתינה שאינה שלמה.
רוב מערכות היחסים שלנו מושתתות על יחסי נתינה וקבלה. עיקרון זה מקבל משנה תוקף וחשיבות כאשר מדובר בחיי הנישואין והמשפחה שכן מערכת נישואין יכולה כמעט להיות מוגדרת על ידי יחס מתמיד ואינטנסיבי של נתינה וקבלה. בדומה לכך, גם גידול ילדים מחייב נתינה בלתי פוסקת מצד ההורה וקבלה אינסופית של הילד. מה, אם כן, ניתן לעשות על מנת שקשיים רגשיים אלו לא יפריעו לתהליכי הנתינה?
עיון בעומק בפן הפסיכולוגי של נפש האדם יכול לשפוך אור על בעיה זו.
העשייה השגרתית של האדם מוכתבת על ידי תכנים הגורמים לו לתחושת סיפוק. תחושת סיפוק נגרמת מפעולות שנותנות הרגשה פנימית טובה. דוגמא מוכרת לכך היא מאמר חז"ל: "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית" (מדרש רות רבה ה/ט). כלומר, היות והרגשה פנימית טובה הנגרמת מפעולת הנתינה מהווה חיזוק חיובי עבור האדם, אזי הוא ממשיך לעשות את הפעולה שהביאה לתחושת הסיפוק הנ"ל. כלומר, הנתינה עצמה יוצרת ערך מוסף לנותן שהוא סיפוק אישי מהמעשה שעשה.
מכאן נוכל לשפוך אור על הבעיות והקשיים שגלומים כביכול בנתינה. "הענקה לזולת" אינה מנותקת מסיפוק אישי. לא רק שהיא אינה מנותקת, יש בכוחה ליצור סיפוק אישי רב. כשמעשה החסד ילווה בסיפוק רגשי פנימי, סיפוק זה יהווה חיזוק חיובי להמשיך, והעדר הרגשה זו תהווה מחסום בהמשך העשייה. ההתנהגות נוצרת מתוך ההחלטה של האדם בעוד שהחיזוק החיובי תפקידו לשמר את ההתנהגות.
יוצא אפוא שנתינה אמתית לא צריכה להיות מבוססת על ביטול או צמצום העצמי אלא גם על כך שהמקריב עבור הזולת מרוויח רווח רגשי מעשייה זו- סיפוק אישי.
בכך ייפתרו גם יתר הקשיים שנוצרו מנתינה מאולצת, מנתינה "קרבנית". אם המקבל מרגיש שהנותן נהנה מלתת לו, יהיה לו קל יותר לקבל.
יסוד זה של סיפוק עצמי כתוצאה מנתינה יכול להוות מדד יעיל בחינוך ועידוד להתחשבות. אדם יכול לבדוק את רמת הסיפוק שהוא מפנים בעקבות העשייה החיובית ואם הוא לקוי בחסר, עליו לבדוק בתוך עצמו למה כל כך קשה לו להרגיש סיפוק עצמי כשהוא מעניק לאחר. באותו אופן ניתן למדוד ולבדוק (את רמת הסיפוק בקרב בני זוג, מטופלים או הילד במשפחה.
לסיכום, ניתן לומר כי הנתינה היא מפתח להתעלות רוחנית הנתינה תתקבל ביתר קלות על ידי המקבל אם הנותן ישתחרר מתחושת הקורבן. אז ממילא הנתינה תהיה שלימה יותר ולא תיצור רגשות שליליים אצל המקבל. הנתינה תתאפשר לאורך זמן באותה מידה שיתלווה אליה סיפוק אישי פנימי. כהורים, מחנכים, בני זוג וכבני אנוש יש בכוחנו בדרך זו לחזק את יסוד הנתינה אצלנו ואצל זולתנו.