1218 תוצאות
-
שבעה עקרונות מעשיים להצבת גבולות בגיל הרך
-
מאמר לראש חודש אייר מאת הרב מאיר שמעון עשור
-
להיות קשוב לזולת, להרגיש את רצונו, לחוש את מאוייו, לתת את מה שהוא זקוק לו באמת, לעזור בדרך בה הוא מעוניין בעזרה ומסוגל להכילה, אלה וכל הדומים להם הם הדרך לנתינה מתוך מערכת של יחס ושל קשר, של הקשבה.
-
נמצאת אומר, זכר ליציאת מצרים, זהו כל התורה כולה על רגל אחת. זוהי תודעתנו, זה חותמנו. שם חוצבה הווייתנו, שם עוצבה אישיותנו, שם גובשה זהותנו, בקושי העבדות, בצדקתה של חירות, בגאולתנו, בבחירתנו, "ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי" "ואביא אתכם אלי".
-
בגמרא קיימת מחלוקת ידועה בין רבי יהושוע לרבי אלעזר ביחס לשאלת זמן בריאת העולם[2]. לדעת רבי יהושע העולם נברא בחודש ניסן, בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל ואילו לדעת רבי אליעזר, העולם נברא בחודש תשרי, בניסן נגאלו בתשרי עתידין ליגאל.
-
דווקא בשעה שהגיעו המעשים עד לקצה הגבול, דווקא בשעה זו שלא היתה כל זכות וסיבה להמשיך את קיום העם הזה, כשיחסי הקשר הזה לא היה בהם עוד, למראית עין, במה להיתלות ולהתקיים סביבם, צפה וניצבה העובדה שאין לנו א-ל אחר וגם לו יתברך אין, כביכול, עם אחר.
-
האדם בעצם הווייתו מתקשה לחיות בלי תכלית וייעוד. מוגבלות האדם והמוות הממתין אחרי הקיר מטרידים את האדם בכל עת ומציבים בפניו את השאלה "למה זה אנוכי", איזו משמעות יש לקיומי הרופף והשברירי. האדם מתקשה לקבל את חייו כמקרה זמני וממילא גם חסר משמעות. התוהו וההבל שבחיי האדם מכים בו בכל עת ומערערים את תחושת הערך של קיומו.
-
בפרשתנו מצווה עם ישראל כולו, כציבור, על הנדבה למשכן. מעניין לשים לב על הייחודיות של הציווי הזה. מצד אחד אין כאן ציווי וחובה על היחיד להרים נדבה, "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי", אומרת התורה, רק מי שנדבה רוחו אותו, מרצונו החופשי, יביא את תרומת ה'. גם לשון הציווי אומר "ויקחו לי תרומה" שאינו אומר "ויתנו לי תרומה" נראה שבחר בלשון זה לומר לנו שהציווי אינו על הנותנים אלא על המתרימים להכין את הקופות ולייצר כביכול את מנגנון ההתרמה אליו יביאו התורמים את נדבת ליבם.
-
מאת: הרב מאיר שמעון עשור
"משנכנס אדר מרבים בשמחה"
חודש אדר הינו החודש בו חל חג הפורים. חג הפורים הוא חג של שמחה על רקע הניסים הגדולים אשר עשה הקב"ה לעם ישראל.
בכל קהילות ישראל בארץ ובעולם, נוהגים לקיים את מצוות החג: משלוח מנות איש לרעהו, מתנות לאביונים וסעודת פורים. בנוסף נוהגים להתחפש ולשנות את המלבושים לזכר נסי חג הפורים.
-
רק תפיסה חזקה של צדק יכולה לכונן חברה שמרסנת את האני היצרי מלהתפרץ, את הרכושנות מלהשתלט ואת הכוח והיכולת, או העדרם, מלקבוע את מעמדו ומיקומו של אדם בעולם.
-
מעמד הר סיני כאחד האירועים הגדולים בהיסטוריה. מאמר לפרשת השבוע מאת הרב אלעזר וולך
-
מה עושים שם בטיפול? מדריכם? נותנים עצות? שוברים את המידות? הרב אלעזר וולך, רב מרכז ינר, משתף במהות הנדרשת של תהליכים נפשיים מתוך הפרשה
-
עיקרון העל שאמור להנחות אותנו בבסיס כל הליך גישור הוא ציווי התורה "ועשית הישר והטוב בעיני ה' למען ייטב לך" "הישר והטוב" - זו פשרה, לפנים משורת הדין". על כך כתב הרמב"ן, "ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין והכוונה בזה כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צווך ועתה יאמר גם באשר לא צווך, תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו כי הוא אוהב הטוב והישר.
-
בתנ"ך נזכרים המושגים: צדק, משפט, דין, יושר, מישור, מישרים. פעמים יחד ופעמים לחוד. למשל: "לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל, צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים" "אָז תָּבִין צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים, כָּל מַעְגַּל טוֹב" מעיון במכלול הפסוקים שבתורה נראה כי צדק משמעו לתת לכל אחד את מה שמגיע לו. משפט משמעו התהליך עם נהלים רשמים, שבו קובעים מה לתת למי על פי כללי המשפט. כאשר מכוונים בהליך זה למשפט צדק ומישור משמעו הכוונה היא להגיע להסכמה ופשרה, ללא התנגדות.
-
בחיים, אם ישלוט אדם ברעהו לרעה ובמסגרת שליטתו בו יעבידו ויענהו, אם יחליט יום אחד לחדול מפעולתו הרעה, גם אם יעמוד במילתו ולא יענהו עוד, עם זאת את מכתו המנטלית, את חירותו, לא השיב לו, כי עדיין תלוי הוא בחסדיו ובהחלטתו של המתעלל שלא להתעלל בו עוד.
-
מאמר מאת הרב אלעזר וולך רב מרכז ינר על הקשר שבין צניעות ענווה ונאמנות
-
חודש שבט הוא האחד-עשר במניין החודשים, זאת כאשר מתחילים למנות מחודש [1]ניסן כמו שכתוב: "[2]ויהי בארבעים שנה [3]בעשתי-עשר חודש" וכן עוד כתוב בזכריה[4] "ביום עשרים וארבעה לעשתי-עשר חודש הוא חודש שבט". בשונה מהספירה בה אנו מונים את השנים (כמו התשפ"א) והחודשים בתוך השנה, הרי שחודש שבט הוא חמישי לחודש תשרי הראשון בשנה.
-
המשנה באבות[1] מביאה את רבי יוסי בן יועזר איש צרדה שאומר, "יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם". וכל כך למה? זאת על מנת שנלמד מחכמתם והשקפותיהם של חכמים, מדרך התנהלותם ומצורת חשיבתם והתייחסותם לכל דבר ועניין. פעולות אלה הן שימוש תלמידי חכמים המהוות אימון לחשיבה יהודית תורנית נכונה, שמטרתה הסופית דבקות בה'. מדברי רבותינו רבי יוסי בן קיסמה [2]במשנה ומסדר המשניות רבי יהודה הנשיא, ניתן ללמוד רבות מדיוק המילים בתיאור דבריו של רבי יוסי בן קיסמא, וזאת כתוצר נוסף וחשוב ללימוד המשניות בפרקי אבות
-
אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: כְּשֶׁהָיָה משֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם רוֹעֶה צֹאנוֹ שֶׁל יִתְרוֹ בַּמִּדְבָּר, בָּרַח מִמֶּנּוּ גְּדִי וְרָץ אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לַחָסוּת. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחָסוּת, נִזְדַּמְּנָה לוֹ בְּרֵכָה שֶׁל מַיִם וְעָמַד הַגְּדִי לִשְׁתּוֹת. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ משֶׁה אֶצְלוֹ, אָמַר: אֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁרָץ הָיִיתָ מִפְּנֵי צָמָא, עָיֵף אַתָּה. הִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהָיָה מְהַלֵּךְ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יֵשׁ לְךָ רַחֲמִים לִנְהֹג צֹאנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, כָּךְ, חַיֶּיךָ - אַתָּה תִרְעֶה צֹאנִי יִשְׂרָאֵל. הָוֵי: "וּמשֶׁה הָיָה רוֹעֶה". (מדרש רבה).
-
אחד האירועים הטראגיים בספר בראשית הוא סיפור הסיום של האבלות הבלתי נגמרת על הבן החי – יוסף, המסתיימת בבשורה הגדולה “עוֹד יוֹסֵף חַי” המחייה את רוחו של יעקב ונוסכת בו תקוה לשארית חייו, “וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם “, ואז ברגע הטוב הזה מה הוא אומר לעצמו מכח אותה רוח חיים, “רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת” (מה, כו-כח), באותה שעת ישועה הוא אוסף את כל משפחתו ומחליט לרדת מצרימה, הוא וכל אשר לו. ירידה שהסתברה בסופו