מצוות האמונה בייחודו הא-ל

אופייה וגדריה כשורש ליהדות

האמונה השורשית ביהדות היא להאמין במציאות הא-ל, שיש בורא לעולם וברצונו הוא מקיימו.  יחוד הא-ל שהוא אחד ואין שני לו: בבריאת העולם ובקיומו, הוא מקיים אותו ומנהג אותו וברצונו  שולט בו באופן מוחלט. הם שורש ויסוד הדת היהודית ובסיס התורה והמצוות.

חיוב היהודי לדעת את עניין הייחוד

כתב בספר חובת הלבבות[1]  "אך לדעת אם אנו חייבין לחקור להעמיק בדרך לימוד על היחוד בדרך העיון אם לא, אומר, כי כל מי שיוכל לחקור על הענין הזה של היחוד והדומה לו מן הענינים המושכלים הגורמים להשכיל בדרך הסברא השכלית והעיונית חייב לחקור עליו על זה העניין כפי השגתו וכח הכרתו".  

"וכבר חייבתנו התורה בזה לחקור להעמיק ולדעת את ה' כמו שכתוב[2]"  וידעת היום והשבת אל לבבך כי י-ה-ו-ה הוא ה-א-ל-ה-י-ם בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"   

והראיה לזה שהמחשבה המושבת אל הלב הוא נקרה עיון השכל לחקור להעמיק ולדעת, כפי שהוזכר בפסוק לעיל  "והשבת אל לבבך" הוא מה שאמר הכתוב על דרך השלילה ) ישעיה מד פסוק יט)  לא ישיב אל לבו ולא דעת ולא תבונה וגו' אומר הנביא שכל זמן שלא השיב העם את אמונת הייחוד  אל ליבו[3], אינו נחשב פועל מדעת ולא מתבונה. ההשבה אל הלב היא ההתבוננות המעמיקה ומרחיבה את הדעת.

הנביא ישעיה (בפרק מד פסוק יח) אומר "לא ידעו, ולא יבינו":  הסיבה לכך "כי טח מראות עיניהם, ומה הגורם שעיניהם נמשלו כמו שטחו אותם בחומר החוסם אותם מלראות ? שלא השכילו את ליבם "מהשכיל לבתם". כציד לא השכילו את ליבם? שלא השיבו את האמונה מהדעת ללב , (יט) "ולא-ישיב אל-לבו", התוצאה מאי השבה ללב היא, "ולא דעת ולא-תבונה" כי גם ידיעה אין להם.

וכן בנושא חיוב החקירה וההעמקה בידיעת ה' "אמר דוד המלך ע"ה בדברי הימים א (פרק כח פסוק ט) ואתה שלמה בני דע את א-ל-ה-י אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה'" שע"י הידיעה השלימה ניתן לעבוד אותו בלב שלם ובנפש חפצה, וכציד היא הידיעה השלימה? אומר בתחילה החלק העיקרי הוא דע, רכוש ידיעות בחכמה ובדעת את ה' . והחלק השני ההפנמה, ההעמקה וההתבוננות, עד שהאמונה נעשית חלק מהרגשותיו של האדם "כי כל לבבות דורש השם"

ועוד בעניין הידיעה אמר דוד המלך (תהלים ק) "דעו כי ה' הוא הא-ל-ה-י-ם" הדגש על הידיעה שהוא החלק העיקרי ועוד אמר דוד המלך ע"ה (שם נא)  "אשגבהו אחזק אותו כי ידע שמי" ידיעה והשכלה וכן הנביא ירמיה (ירמיה ט) אומר לעם ישראל  "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי"

ואמרו רבותינו ז"ל הוי שקוד ללמוד תורה ודע ידיעה שכלית מה שתשיב לאפיקורוס בעניין האמונה ה' .. וכבר התבאר מן השכל ומן הכתוב ומן הקבלה שאנו חייבין לעיין במה שנוכל להשיג בירורו לברר את יחוד ה' בדעתנו".

בספר המצוות כתב הרמב"ם[4] "היא הצווי שצונו בהאמנת היחוד, והוא שנאמין שפועל המציאות וסבתו הראשונה אחד, והוא אמרו יתעלה (דברים ו-ד) ''שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד'', וברוב המדרשות תמצאם אומרים על מנת ליחד את שמי, על מנת ליחדני, ורבים כאלה, רוצים בזה המאמר אנחנו אמנם הוציאנו מעבדות ועשה עמנו מה שעשה מן החסדים והטובות על תנאי האמנת היחוד כי אנחנו מחוייבים בזה, והרבה מה שיאמרו מצות יחוד, ויקראו גם כן זאת המצוה מלכות שמים כי הם אומרים כדי לקבל עליו מלכות שמים, ר''ל ההודאה ביחוד והאמנתו. (בפרשת ואתחנן, מדע הלכות יסודי התורה פרק א')"

ועוד כתב הרמב"ם[5] בעניין היחוד בהלכות קריאת שמע, "ומה הוא קורא? שלוש פרשיות, ואלו הן: "שמע" "והיה אם שמוע", ו"ויאמר". ומקדימין לקרוא פרשת שמע, מפני שיש בה יחוד השם: ואהבתו ותלמודו, שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו. ואחריה "והיה אם שמוע", שיש בה צווי על שאר כל המצוות: ואחר כך פרשת ציצית, שגם היא יש בה צווי זכירת כל המצוות".