מאמרים לקריאה חופשית

משמעות המושג "אמונה" היא התייחסות רגשית חיובית בעלת עוצמה, מצד האדם המאמין, למציאות נכספת. מציאות אשר ניתן לחוש את נוכחותה בנפש, ברגש ובעיצוב תפיסת העולם. אולם אין להשיגה בשכל, ובחושיים הגשמיים בהיותנו נבראים.

האמונה השורשית ביהדות היא להאמין במציאות הא-ל, שיש בורא לעולם וברצונו הוא מקיימו. יחוד הא-ל שהוא אחד ואין שני לו: בבריאת העולם ובקיומו, הוא מקיים אותו ומנהג אותו וברצונו שולט בו באופן מוחלט. הם שורש ויסוד הדת היהודית ובסיס התורה והמצוות.

שאלה: שלום וברכה, אני אב לשני בנים ומידי מוצאי שבת מתקיים בבית הכנסת בקהילתנו לימוד 'אבות ובנים', ובכל פעם לאחר הלימוד מחלקים לילדים ממתקים שונים כנהוג. באחת הפעמים, ראה הגבאי שאין מספיק מאותו חטיף עבור כל הילדים, ולכן קיבץ מכל מיני שאריות של חבילות ממתקים מהשבועות הקודמים ולא כל הילדים קיבלו ממתק זהה, והנה הגבאי נתן לי להעביר לבני סוכריה אחת, וחטיף אחד. הבעיה הייתה ששניהם רצו את החטיף. כדי לא לגרום צער לאחד מהבנים החלטתי להחביא את הממתקים מאחורי ידי, ואמרתי לאחד מהם שיבחר יד, ומה שנמצא באותו היד ייקח לעצמו, והממתק השני יהיה לאחיו, אלא שבאותו רגע העיר לי אחד המשתתפים שהוא שמע מהרב שאסור לעשות כן, ולכן נפשי בשאלתי האם צדקו דבריו, ואם כן מה סיבת האיסור?

בספר משיח ה' (לרב יוסף מונטיקיו) כותב: שמעתי שאירע מעשה למשה רבינו עליו השלום שהיה לו כאב שינים, עד ששאל את פי ה' מה רפואתו יבקש לחוליו, ויאמר לו ה' קח לך עשב פלונית והנח אותו עליו ותתרפא, וכן היה. ושוב פעם שנית חלה אותו חולי עצמו ולא שאל את פי ה' אלא הלך מעצמו ולקח מאותו עשב וישם בפיו ולא הועיל לו, ושאל להקב"ה טעמו של דבר? והשיב לו ה' וכי העשב הוא המרפא אני הוא המרפא ואומר לעשב שירפא.

בפרשה (דברים פרק א פסוק טז) אומר התורה וָאֲצַוֶּה אֶת־שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין־אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּֽין־אִישׁ וּבֵין־אָחִיו וּבֵין גֵּרֽוֹ:

איתא בגמרא סנהדרין (פב:) "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי". אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הקדם לו שלום לפנחס, שנאמר לכן אמור, הנני נותן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל". ומסיימת הגמ' "וראויה כפרה זו שעשה פנחס שתהא מכפרת והולכת לעולם".

כוח הדיבור-שימת לב למה שמוציא אדם מפיו.

מעלת השלום שבין אדם לחבירו – והאם היא ללא הסתייגות?

חוכמת נשים בנתה ביתה – עד היכן אשה חכמה יכולה להשפיע בבניין הבית

פרשת שלח לך עשה דברים לשם פועלן – האמת שבעשיית המצוות

פרשת בהעלותך: חומרת המתלונן עד היכן היא מדרדרת את האדם

נמצאנו למדים אין לך סגולה נפלאה מברכת כוהנים בשעה שהם נושאים את ידיהם ומברכים, שהחי ייתן אל לבו לכוון אל כל בני ביתו ומשפחתו שהיא ברכה המעולה שבברכות.

מאמר לפרשת במדבר - חג שבועות

נאמר בפרשתנו פרשת בהר (פרק כה פ' לט – מג)  "וְכִֽי־ימוך אחיך עמך ונמכר לך לא תעבד בו עבדת עבד כשכיר כתושב יהיה עמך עד שנת היובל יעבד עמך: ויצא מעמך הוא ובניו עמו ושב אל משפחתו ואל אחזת אבותיו ישוב: כי עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מרצים לא ימכרו ממכרת עבד: לא תרדה בו בפרך ויראת מאלקיך". 

 

יֹּ?אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ?ה "אֱמֹ?ר" אֶל־הַכֹּהֲנִ?ים בְּנֵ?י אַהֲרֹ?ן ו"אָמַרְתּ" אֲלֵהֶ?ם לְנֶ?פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ?א בְּעַמָּֽיו: ידועים הם דברי רש"י על פסוק ומקורם מהגמ' יבמות (קיד.) "אמור ואמרת" להזהיר גדולים על הקטנים, דהיינו שהגדולים צריכים למנוע מהקטנים מלעשות עבירה. ופירש רש"י שם בגמ': שהגמ' למדה זאת מזה שהתורה חזרה פעמיים בלשון אמירה (אמור ואמרת), ושתי אמירות הללו למה, ללמדנו: "להזהיר גדולים על הקטנים".

המחוייבות, הרגישות, הנאמנות לערכי החיים, ככל שהם נעשים מתוך שיקולים אנושיים גרידא, משמעותם אינה יכולה לעלות לעולם מעבר לנקודת המוצא שלהם – האני. סביר להניח שגם יהיו לכך השלכות מעשיות במקרים בהם האני מתנגש עם קיומו של הזולת. רק כאשר תודעת האני בעצמה נחווית כמי שקיומה גם הוא ניתן לנו מאת ה' כי אז גם המחוייבות לזולת וראיית צרכיו וטובתו מתיישבים על לבו של האדם ואינם עומדים כדבר המתנגד לקיומו ודורש את צמצום העצמי שלו.

נמצאת אומר, זכר ליציאת מצרים, זהו כל התורה כולה על רגל אחת. זוהי תודעתנו, זה חותמנו. שם חוצבה הווייתנו, שם עוצבה אישיותנו, שם גובשה זהותנו, בקושי העבדות, בצדקתה של חירות, בגאולתנו, בבחירתנו, "ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי" "ואביא אתכם אלי".

בגמרא קיימת מחלוקת ידועה בין רבי יהושוע לרבי אלעזר ביחס לשאלת זמן בריאת העולם[2]. לדעת רבי יהושע העולם נברא בחודש ניסן, בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל ואילו לדעת רבי אליעזר, העולם נברא בחודש תשרי, בניסן נגאלו בתשרי עתידין ליגאל.

דווקא בשעה שהגיעו המעשים עד לקצה הגבול, דווקא בשעה זו שלא היתה כל זכות וסיבה להמשיך את קיום העם הזה, כשיחסי הקשר הזה לא היה בהם עוד, למראית עין, במה להיתלות ולהתקיים סביבם, צפה וניצבה העובדה שאין לנו א-ל אחר וגם לו יתברך אין, כביכול, עם אחר.

האדם בעצם הווייתו מתקשה לחיות בלי תכלית וייעוד. מוגבלות האדם והמוות הממתין אחרי הקיר מטרידים את האדם בכל עת ומציבים בפניו את השאלה "למה זה אנוכי", איזו משמעות יש לקיומי הרופף והשברירי. האדם מתקשה לקבל את חייו כמקרה זמני וממילא גם חסר משמעות. התוהו וההבל שבחיי האדם מכים בו בכל עת ומערערים את תחושת הערך של קיומו.