משמעות וגדר האמונה בה'

משמעות המושג "אמונה" היא התייחסות רגשית חיובית  בעלת עוצמה, מצד האדם המאמין, למציאות נכספת. מציאות אשר ניתן לחוש את נוכחותה בנפש, ברגש ובעיצוב תפיסת העולם. אולם אין להשיגה בשכל, ובחושיים הגשמיים בהיותנו נבראים.

מוכרת האמרה "במקום שנגמר ההיגיון שם מתחילה האמונה[1]" פרושו של דבר שהאמונה אינה מבוססת על רכיבים הגיוניים בלבד כי אם על רכיבים רוחניים, הטמונים בנשמת האדם, שאינם תואמים בהכרח להגיון. אם כן איך נבין את האמרה? הלא בכל זאת אנו מתבססים על מציאויות שונות והגיוניות באמונתנו ואיננו מאמינים דווקא במציאות שאינה יכולה מבחינה הגיונית להתקיים כלל.

נראה כי במציאות בה קיימת התנגשות בין ההיגיון לבין האמונה בה', האדם המאמין לא יסתפק ביסודות מרכיבי ההיגיון בלבד, אלא ישתמש בכוח האמונה (במצבים אלו הנטייה האנושית לומר  "אני מאמין למרות שאיני מבין").   

אפשר להסביר את האמרה גם באופן הבא: מידע שניתן ללמוד, לחוקרו ולאמת אותו בוודאות, הגיוני שנלמד ונחקור לעומקו באמצעות השכל וההיגיון האנושי, הוא הקוטב הקיצוני של האמונה.

לעומת זאת מידע שאין לנו כבני אדם את הכלים לרכושו (בהיותנו נבראים, בצורתנו הנוכחית) ואיננו מסוגלים לחוקרו ולהגיע להבנה קוגניטיבית במהותו, כמו למשל חקר האלוקים, אנו נחקור רק ברצונו התכליתי בלבד (הרצון המוגבל לעשייה מסוימת), המתבטא במעשיו בבריאה. כלומר לפי מעשיו נדע שרצונו היה לעשיית המעשה כפי שהוא, בבחינת סוף מעשה מעיד על רצון שבמחשבה תחילה.

אסור לחקור במהותו ולא ברצונו הבלתי בעל תכלית (הרצון האין סופי המופשט שנעלם מאתנו), ידנו אינה מגעת מעבר לרצון התחליתי בלבד כנ"ל ולכן עד שם הותר לנו לחקור. וממקום זה, סיום יכולתנו להבין ולחקור בשכל האנושי, שם מסתיים תפקידו של ההיגיון ושם נקודת ההתחלה של האמונה.

האמונה מוטמעת באנו כיהודים משחר נעורינו כקבלה מאב לבן ומאבותינו לדורותיהם דרך המסורת המשפחתית חברתית ודרך לימודה בספרי הקודש.

בספר "במאורות האמונה"[2] דן הרב בשאלה מהי האמונה. "האמונה אינה לא שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה" "צריך לדעת שאי אפשר לפנות אל השי"ת בשום שכל ובשום רגש, וקל וחומר בשום חוש, כי אם באמונה לבד, ותפילה היא אמונה, ויראה ואהבה הנם גם כן גילויים של האמונה".

"ומה שאומרים חוש האמונה או רגש האמונה, וקל וחומר אם נאמר מדע האמונה ושכל האמונה, הם דברים של שמות מושאלים לבד, כי עצמות האמונה אינה שום דבר מהם, כי אם עליונה מכל אלה שאין בה מחסור מכל, שכוללת באחדות ושלמות עליונה את התמצית היותר מובחר וחזק מכל הנ"ל[3]".

"אמונה במובן האמיתי, היא קבלת עול מלכות שמים. קודמת למצוות, קבלת עול מלכות שמים. היסוד לכל המצוות הוא אמונה".

"אמונה היא לימוד. יש ללמוד, לשנן ולחזק בקרבנו את יסודות האמונה, עד שתהיה להכרה וידיעה שלמה באדם כולו בכל נשימת חייו, ומתוך כך היא מתגלה בשכלו, ברגש ובשאר חושיו[4]"

"גדר האמונה בכללה היא, שאמתת העניין הנודע קבועה בקרבו, לא מצד הידיעה לבדה, כי אם מצד מנוחת הנפש כשהוא מקבל אותה בקבלה שלמה, מבלי שיסתער בו מאומה נגד זה[5]".

האמונה היא סוד ה' ליראיו. יש מחז"ל שהגדירו את האמונה כסוד שגלוי רק לאדם ביחס לאלוקיו והוא כמוס לכל באי עולם ומוטמע בלב האדם המאמין בהוויה בלבד. כדברים האלו כתב רבי קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין זצוק"ל[6], "סוד ה' ליראיו[7]",

צריך להבין מה זה סודות התורה ? אין לומר שהכוונה על חכמת הקבלה מאחר ולשון סוד הוא דבר שאינו גלוי לאחרים, והלא כל כתבי הקבלה מצויים הם וניתנים ללמידה אם כן אין זה סוד.

סוד הוא דבר שאינו ניתן לגילוי. ברצוני לומר, שההבנה באלוקות שהוא היה הוה ויהיה והוא עיקר ושורש של כל העולמות, אינה נתנת להעברה. כל אדם משער לעצמו באופן אישי את השגת האלוקות לפי רוחב שכלו ודרגת לבבו. ככול שהאדם מזכך עצמו יגיעות הרבה להשיג, כך ישיג בשכלו ויזדכך יותר ויותר, ומה שמשיג דרגה ומעלה גבוהה באלוקות , זה אי אפשר לגלות או להעביר לשום אדם מה שהוא חש תוך עמקי לבו ומצייר בשכלו. אין לנו כלים ויכולת להעביר את חווית שלמות האמונה שבלב, את חווית שלמות האמונה בראיית השכל.

על כן זה נקרא סוד כי הוא סוד באמת, שאי אפשר לגלות לשום אדם מה שהוא אצלו בנקודת הלב והמחשבה, רק כל אדם מבין לפי יגיעתו והזדככות חומרו.

ומה שאדם משיג יותר השגת אלקות בכלל ובפרט, דהיינו שבא למדרגות גדולות בהשגות אלהות על ידי הזדככות (הפיכה לנקי, היטהרות) יותר, לזה האדם קשה יותר לפרש ולגלות מצפוני לבו לאחרים כי יש לו יותר בלבו ובמחשבתו אשר אי אפשר לגלות ולפרש מצפוני לבו, וזהו סוד ה' ליראיו, רצה לומר שנשאר תמיד אצלם בסוד, שאי אפשר לפרש, שמה שאדם יותר ירא שמים הוא יותר אצלו אלוקותו יתברך בסוד יותר, אשר אי אפשר לגלות מצפוני לבו, ואי אפשר להבין ממנו פחותי הערך או חסרי האמונה, גודל ההשגות שהשיג מאלוהותו יתברך.

העולה מהדברים שככול שאדם עולה במעלות האמונה, חווה הוא את ההוויה בדרגה יותר זכה ומבין ורואה בעיני שכלו את רצונו יתברך בזכות ובבהירות יותר, דבר המעורר ומפיח בנפשו חיים ואהבה אליו יתברך. אדם גבוה רוחנית, שואף את רוחניותו ואמונתו מרום המעלות. האדם הנמצא בדרגה קודמת לזו לא יוכל להבין את גודלה והיא נחשבת לגביו כסוד.לנו כבני אדם אין את הכלים להעביר את החוויה של מעלה גבוהה זו. ולכן הרב מכנה את האמונה כ"סוד".

המהר"ל מפראג זצוק"ל[8], כותב על האמונה שהיא העיקרית בכל המצוות ופעולתה הדבקות בה' "ואמר[9] בא חבקוק והעמידן (את כל המצוות) על אחת (העיקרית), שנאמר[10] "וצדיק באמונתו יחיה", ודבר זה כי ענין המאמין הוא (פרוש פעולתו)  מוסר עצמו אליו יתברך ובוטח בו ואינו סר מן השם יתברך כלל לשום צד, כי זהו ענין האמונה שדבק בו יתברך לגמרי ולפיכך יש לו דבקות בו יתברך על ידי האמונה, כאשר האדם מאמין בו יתברך בכל לבו הוא דבק בו יתברך ואין סר מאתו. ודבר זה גם כן שלמות גמור כי כל המצוות (נתנו על מנת) שיהיה לאדם דבקות בו יתברך, ולכן אמר שהעמידן על אחת".

נראה כי לכאורה אין בתורה אלא רק מצוה אחת, היא האמונה לבדה, כי על-ידי האמונה לבדה יבא האדם לקיום כל התרי"ג מצות. האמונה היא המניע לכל המצוות. פעולתה כשיהיה האדם שש ושמח באמונתו ביחוד ה' ודבק בו, והיא לבדה הבסיס והשורש לבריאת האדם ובריאת כל העולמות.  בנוסף דרכה האדם מגיע לתכלית הבריאה שהיא הדבקות בה'."

כך כתב "בעל התניא" [11] שהאמונה שבאה בשמחה כוחה גדול מאוד לעלות את הנפש למעלה כזו שתתגבר על כל המכשולים והמונעים את האדם לקיים שאר תרי"ב מצוות. ובלשונו "הרי, בכח וחיות נפשו בשמחה רבה זו, תתעלה נפשו למעלה מעלה על כל המונעים קיום כל התרי"ג מצות מבית ומחוץ. וזהו שאמר (חבקוק ב ד): "באמונתו יחיה", יחיה דייקא, כתחיית המתים דרך משל, כך תחיה נפשו בשמחה רבה זו". 

המשך המאמר בקובץ המצורף