הצמדת הכתובה

נחלקו בזה גדולי ישראל ובדרך כלל ההוראה להצמיד את הכתובה ויש כאלה דיינים שעושים פשרה, ומאד ג"כ תלוי אם האשה אשמה ג"כ בגירושין.

אין צורך לחזור לפי עדות המזרח

הנה מרן הבית יוסף (ס"ס קצח), שחוטי צמר ורצועות שבראשה מותר לטבול בהם אחר שהרפתה אותם, דמהי תיתי לגזור בהן שמא לא תרפם, דבר שאינו לא בגמרא ולא בפוסקים לגזור בכך. ושכן דעת כל הפוסקים. ע"ש. וכן הוא בדברי חמודות (הל' מקואות אות קכג). וכן מבואר במעדני יו"ט (אות ד), מהא דקי"ל (ביצה יח.) מערמת אשה וטובלת בבגדיה, ולא גזרו משום בגדים המהודקים לגופה. [ע' בשו"ת שיבת ציון (סי' מב) ד"ה ומה שהביא, שכתב לדחות ראיה זו]. וכן בש"ע (סעיף כג) הנזמים והטבעות רפויים אינם חוצצים, ומשמע שאף לכתחלה טובלת בהן. וע"ע בש"ך (ס"ק לה) שכתב, דלא גזרינן רפוי אטו שאינו רפוי, רק באחיזת ידי חבירתה מתוך שהיא בהולה וכו'. ע"ש. ובסדרי טהרה (סק"ו), כתב, שדברי הרמ"א בשם הגש"ד, שכתב, דלכתחלה לא תטבול אפילו בדברים שאינם חוצצים, גזרה משום דברים החוצצים, אינם אלא חומרת האחרונים וזהירות בעלמא, ואף שהלבוש כתב דלא הוי גזרה לגזרה, דבריו דחוקים. וכ"כ עליו במעדני יו"ט וכו'.

וע' בשו"ת עמק שאלה (חיו"ד ס"ס מה) ד"ה ועוד, דמדין הש"ס ודאי שכל שהוא רפוי מותר לטבול בו לכתחלה, וכל מה שהחמירו בזה אינו אלא חומרא בעלמא. ובשעת הדחק בודאי שאין להחמיר בזה. ע"ש. גם הגרי"מ אפשטיין בערוך השלחן (סק"ט) כתב, דמ"ש הרמ"א שלא תטבול אף בדברים שאינם חוצצים, גזרה משום דברים החוצצים, זוהי חומרא יתרה, שהרי להדיא תנן, ולא תטבול בהן עד שתרפם, וכשתרפם הרי היא מותרת לטבול בהן לכתחלה. אלא שהדבר יצא להחמיר לכתחלה מהאחרונים. ולכן נ"ל ברור שזהו רק בדבר שאין בו צורך כמו שירים וטבעות, אבל אם יש לה צורך בהן כגון לרפואה וכיוצא בזה יכולה לטבול בהן לכתחלה, כיון שאין זו גזרה מדינא דגמרא. ע"ש.

ובשיעורי שבט הלוי (סי' קצח סעיף ב אות ג) דייק ממ"ש מרן בש"ע שבחוטי צמר וחוטי פשתן ורצועות שבראשה לא תטבול בהם עד שתרפם, דמשמע שברפויים מותר לה לטבול לכתחלה, ושמרן לשטתו שלא הביא חומרת הרמ"א בשם הגהות ש"ד, שלא תטבול לכתחלה גם במה שאינו חוצץ, אלמא דלא ס"ל הכי. ע"ש. ויש סיוע לדבריו מדברי מרן הב"י (ס"ס קצח) הנ"ל. וכן כתב בספר מאורי אור (חלק קן טהור דף קמא ע"א) בדעת מרן הב"י. ע"ש.

ובשו"ת זרע אמת (חלק יו"ד סוף סימן פו) כתב, הנה בש"ע (סעיף ב) איתא, אלו דברים שחוצצים חוטי צמר וחוטי פשתן שכורכים בהן השער, שלא תטבול בהן עד שתרפם, ואם הם כרוכים בצואר אינם חוצצים לפי שאינם מהודקים, לפי שאין האשה חונקת את עצמה. והוקשה לו להגהות שערי דורא, שכיון שהכל תלוי אי מהדקי או לאו, מה לי בצואר מה לי בשאר מקום, אלא ודאי דקמ"ל דאף אי לא מהדקי ודאי דעלתה לה טבילה, לכתחלה לא תטבול בהן כיון דמסתמא מהדקי, משא"כ בצואר. אבל לא עלתה על לבו להמציא גזרה לגזרה מדעתו לאסור לטבול במיעוטו שאינו מקפיד אטו מיעוטו המקפיד, כמו שיש מקום לטעות בדברי הרמ"א. זה נ"ל ברור בכוונת הגהות ש"ד. ונראה שגם הרמ"א נתכוון להנ"ל שהרי בדרכי משה הביא דברי הגש"ד אההיא דאלו חוצצים חוטי צמר וכו', אלא שבש"ע נדפסה בטעות הגהה זו בסוף סעיף א, אבל היא שייכת לסעיף ב, ותימה על האחרונים שלא העירו בזה, הילכך נ"ל ברור להקל בנ"ד וכו'. ע"ש. ואף שבשו"ת חיים וחסד מוספייא (סי' לד) מיאן לדברי הזרע אמת, והעיר ג"כ מדברי הלבוש, דלא משמע כן, כבר כתבו האחרונים על הלבוש שדבריו דחוקים. וע"ע בשו"ת הרשב"ץ ח"ג (סי' רפ), שכתב, שנזמי האוזן אינם חוצצים, שכיון שהן מיעוטו שאינו מקפיד לא גזרו עליהן כלל, ואף לכתחלה יכולה לטבול בהן וכו'. ע"ש.

ובטה"ב ח"ג סי' א הביא סיוע לסברת הזר"א, ושם כתב ומ"ש בשו"ת שמע שלמה ח"ג (חיו"ד סי' ח ריש עמוד קו), שגם מרן מודה להרמ"א דלכתחלה לא תטבול אף בדברים שאינם חוצצים, אינו נראה לי. וכדמוכח ממ"ש בב"י (ס"ס קצח). והרי מרן לא הביא כלל חומרת הגהות ש"ד דלכתחלה לא תטבול בדברים שאינם חוצצים, משום דלא שמיעא ליה כלומר לא סבירא ליה, שאינה אלא חומרא של האחרונים וזהירות בעלמא. וכנ"ל. עכ"פ ד' הערוך השלחן הנ"ל להקל כשיש צורך, נכונים. וכ"כ הרה"ג השואל בשו"ת שיבת ציון (סי' מב), אלא שבנידון ההוא צדק הרהמ"ח להחמיר. ע"ש.

מכל האמור חזינן שאפ' לכתחיל' יכולה לטבול בטבעת רפויה לדעת מרן השו"ע ומ"מ כיון שהמנהג לא כך עכ,פ בדיעבד שכבר טבלה ודאי שאין צריך להחזירה זאת האשה הנצבת לפנינו מבני עדות המזרח.

לבדוק ולפסוק בהתאם לדברי האשה

הנה בספ' טה"ב (חלק א ע' שפה) כתב אשה שראתה כתם בבגדה שלא בהרגשה, ונסתפקה אם יש בו שיעור כגריס ועוד, והניחה אותו למשמרת עד שתעשה שאלת חכם, אך בני הבית לא ידעו מזה וכיבסו את הבגד, נראה שמכיון שהאשה עומדת בחזקת טהרה אין לטמאה מספק, ותלינן שלא היה בו שיעור כגריס ועוד. ואף על פי שיש קצת ריעותא בחזקת טהרה שלה במה שראתה כתם, יש לדמות דין זה למאי דקיימא לן ביורה דעה (סימן צח סעיף ב) אם נתערב מין במינו ונשפך בענין שאין יכולים לעמוד עליו ולשערו, אם ידוע שהיה רובו היתר מותר, דספיקא דרבנן לקולא. (והסכימו רוב האחרונים שם שאפילו במין בשאינו מינו אם הוא איסור דרבנן כגון בשר עוף בחלב, יש להקל, משום דספיקא דרבנן לקולא). ומבואר שאף על פי שיש קצת ריעותא בדבר, שהרי נפל שם איסור בודאי, הואיל ויש לומר שהיה ששים נגדו יש להקל בספיקא דרבנן, והוא הדין כאן, שיש לתלות שלא היה בו שיעור כגריס ועוד, ותלינן ליה בדם מאכולת.

ולא עוד אלא שאפילו אם המעשה הזה היה בתוך שבעה נקיים, הואיל ועשתה הפסק בטהרה, יצאה מחזקת טומאה לחזקת טהרה, וכמו שכתב בחידושי הרמב"ן (נדה ה.). וכן כתב בחידושי הר"ן שם. וכן הסכימו רוב ככל האחרונים. וממילא יש להעמידה בחזקת טהרה. וכן ראיתי להגאון רבי שלמה קלוגר בספר מי נדה (בקונטרס אחרון סימן קצ סעיף מו) שהעלה להקל בזה, כי יש לתלות בדם מאכולת דשכיח טפי. ע"ש. וכן מבואר בספר חכמת אדם (כלל קיג סי' כט) להקל בזה. ע"ש. גם בשו"ת דברי מלכיאל חלק ד (סימן סז) כתב להתיר משום חזקת טהרה שלה, וספיקא דרבנן לקולא. והוסיף, שאף שבספר בינת אדם סימן ה כתב להחמיר בבדיקת העד ונאבד, ומסופקת אם היה שם דם טמא, היינו דוקא בבדיקה דהויא ספיקא דאורייתא, ואף בזה עדיין יש לדון, אבל בכתם מודה שטהורה היא, דדמי למאי דקיימא לן ביורה דעה (סימן צח סעיף ב) בדין נשפך, ואפילו בשלשה ימים הראשונים של שבעה נקיים יש להקל בזה. ע"ש. וכן כתב בשו"ת תשורת שי מהדורא תנינא (סימן קלח) שאם נאבד הכתם ואין ידוע אם היה בו שיעור כגריס ועוד, טהורה, משום דהוי ספיקא דרבנן, ואפילו בימי ליבונה יש להקל, כיון שלדעת רוב האחרונים היא בחזקת טהרה גם בימי ליבונה, ורק בשלשה ימים הראשונים של שבעה נקיים שמחמירים שלא לתלות בשום דבר משום שעדיין מעיינה פתוח, כמו שמבואר (בסימן קצו סעיף י), יש לדון בזה, ומכל מקום יש לומר דבנידון דידן יש לתלות במצוי דהיינו דם מאכולת, וצ"ע. עכת"ד. ומאי דמספקא ליה בתוך שלשה ימים הראשונים פשיטא ליה להדברי מלכיאל להקל, וכנ"ל. וכן עיקר. (ועיין בשו"ת דברי חיים חלק ב חלק יורה דעה סימן סח, שדבריו צ"ע). ועיין עוד בשו"ת ויאמר משה (חלק יורה דעה סימן יח). ע"ש. ע"כ.

ובשו"ת שבט הלוי (חלק ג סימן קיט אות ט) הביא שהגאון מהרש"ק בקו"א ה' נדה סי' ק"צ דן באשה שמצאה כתם ולא הספיקה להראות לחכם עד שנאבד או שנתכבס, ודעתו הגדולה להחמיר משום דלדידן כל אדום טמא ואינו טהור רק ירוק ובזה ודאי אין לתלות דלא שכיח יע"ש שהאריך לחזק פסק זה. ושו"ר בס' פתחא זוטא סי' ק"צ סל"א, מביא ג"כ דברי הגאון מהרש"ק ז"ל להחמיר וכן בשו"ת שו"מ מהדו"ד ח"ג סי' ע"ו, אמנם שם סכ"ז, מביא מס' חכמת אדם כלל קי"ג סכ"ט להקל בנאבד קודם שראה החכם אם הי' בו כגריס, או אם הי' אדום או לא, ובנאבד בימי טהרה בזה"ז נלע"ד להקל כמש"כ בפנים הספר, ובג' ימים ראשונים יש מקום להחמיר, בפרט כשהי' ודאי דם והספק רק אם יש בו כשיעור. ולעניותי צל"ע דאולי בימיו לא היו הנשים מראות רק כתמים הנוטים לאדומומית ובאלו אפשר לומר כן דהנוטה לאדום דהיינו להחמיר שכיח טפי אבל מה נעשה במקומות שהנשים מביאים כל הכתמים והליחה הירוקה היוצאה מהגוף שמזה מתהוה כתם שכיח ביותר טובא ממראות טמאות אמנם סברת הגאון יתכן מאד באמרה שהי' צריך הכרעת חכם מחמת שספק הי' בלבה אם אדום ממש או לא בזה איתרע חזקתה או עכ"פ במראה כעין ברוין אלא שהיא לא ידעה, אבל באופן הנזכר והיא לא ידעה מהמראה איך היא נוטה צ"ע, וכן יראה דיש הבדל בין נאבד בימי ספירתה ובפרט ג' ימים ראשונים דאיכא מקום להחמיר אבל בנאבד בימים הטהורים ולא הי' שום רגלים לדבר שיש מראה טמא צ"ע אם יש מקום להחמיר.

וראה בספר אור הבית (טנג'י) בסוף הספר הביא פסקי הרב מאיר מזוז, ושם ציין שהיה מעשה באשה שהביאה עד בדיקה לפני חכם וכיון שטימא לה עדים שאח"ז לא הסתכל עליו יפה כי אין בו נפקא מינה וזרקתו. ושוב נזכרה היטב שהעד המסופק הוא מאוחר לעדים הטמאים וקדמו לו בדיקת הפסק טהרה ובדיקת יום א' ובאה לשאול לחכם ביום ז' לפני טבילתה והנה יש כאן חזקת טהרה בבדיקת הפסק אלא דאיתרע חזקתה בעד הנ"ל וכפי דמיונו של החכם הנ"ל שהיה טהור אך לא בדקו היטב ואמר עוד שהיה טבעת ברחם והתרתי לה עפמ"ש הרב בטהרת הבית לעיל סוף עמוד רנג שבטבעת ברחם יש לתלות להקל כשיש ספק במראה שמא מראהו טהור וגם אם מראהו טמא שמא מחמת מכה הוא מהטבעת ברחם ע"ש נאמ"ן ס"ט.

בסיכום: יש לחקור את האשה וכל שאומרת שיש צד שהמראה היה טהור תלינן להקל אפ' בשבעה ימי נקיים כיון שיצאה מחזקת טומאה והינה בחזקת טהרה, ובפרט בכתמים להקל, וגם אם נראה שהיה נוטה לאדום אבל יש עוד צד להקל כגון שנמצאת עם התקן שיש לתלות שמא מההתקן, ספקו להקל.

ניתן להקל

הנה הגאון רבי יוסף חיים בספר בן איש חי שנה ב (פרשת צו אות יב) כתב, העושה הפסק בטהרה במוך דחוק צריך שיהיה מונח באותו מקום כל בין השמשות עד שיהיה ודאי לילה, ולא כמנהג בורים שמכניסות המוך בשעת בדיקה ומוציאות אותו תיכף, אלא צריך שיהיה מונח שם כל בין השמשות, וכשיהיה ודאי לילה תוציאנו ותניחנו בקופסא עד הבוקר כדי לבודקו לאור היום. וצריכים להזהיר הנשים שיניחו המוך כל בין השמשות. ואף על פי שמרן התיר בדיעבד אם הוציאה אותו מיד, עם כל זאת מודה הוא דלכתחלה צריכה להזהר בזה. ועוד שהסדרי טהרה (בסק"ט) העלה מדברי הרמב"ם וכמה רבוותא שאפילו בדיעבד מעכב. ע"כ.

ותמה עליו מרן הגר"ע יוסף בספרו טהרת הבית חלק ב (ע'' רסא) שהרי לא כתב הסדרי טהרה כן אלא בראתה ביום הראשון בלבד שהוחזק מעיין פתוח, וכן הרמב"ם והרמב"ן לא כתבו כן אלא בראתה ביום ראשון בלבד, והוא מילתא דלא שכיחא, (והרי מנהגם שלא לספור שבעה נקיים אלא אחר חמשה וששה ימים, וגוזרים לא שימשה אטו שימשה), ומ"ש מרן השו"ע (סי' קצו סע' א), לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שיהיה המוך מונח כל בין השמשות, אינו אלא למצוה מן המובחר, וכל שעושה ההפסק בטהרה סמוך לבין השמשות, יוצאת ידי חובה גם לכתחלה, וכמבואר בבית חדש ובסדרי טהרה ובשאר אחרונים. וכן מבואר בעצי לבונה ובערוך השלחן. וכבר נהגו נשים צדקניות להקל בזה בחלק ממדינות אשכנז, וכמו שכתבו התפארת צבי במקור חיים, והערוך השלחן, והיד הלוי וסברו וקבלו המנהג בסבר פנים יפות. ואין לקוראו מנהג בורים, ובודאי שהמקילות בזה יש להן על מה שיסמוכו.

ולכן אשה שקשה לה לתת מוך דחוק כל בין השמשות, שהיא רגישה, והמוך גורם לה כאב, או שחוששת שעל ידי המוך הדחוק יצא דם מהבית החיצון של הרחם, יכולה להקל להפסיק בטהרה ללא מוך דחוק כל בין השמשות, כיון שאינו מן הדין, אלא חומרא בעלמא למצוה מן המובחר, וכנ"ל. וכן כתבו בשו"ת אגרות משה חלק ב מיורה דעה (סימן עט), ובספר בדי השלחן (סימן קצו ס"ק כא). וכן כתב כיוצא בזה בשו"ת מהר"ש ענגיל חלק ו (סימן קט), באשה שדרכה שאם תשים מוך דחוק כל משך בין השמשות יצא מלוכלך בדם, ואם תוציאנו קודם בין השמשות יצא נקי, והעלה שיש להקל בבדיקה רגילה בחורים ובסדקים קודם הלילה, ורק שיהיה מונח איזה זמן בפנים, ולא תוציאנו מיד. ע"ש. וכן עיקר.

מן האמור: יש להקל בנ"ד ואין האשה צריכה לעשות מוך דחוק לעת עתה וכאשר ירווח לה ודאי שראוי לחזור ולעשות כן כמנהג נשים צדקניות.

יש מקום להרחיב בסוגיה זו

הנה בשאלה יסודית זו יש מקום להרחיב באורך וברוחב, וגדולי הפוסקים בפרט בדורנו דנו בזה בהרחבה, ואשתדל בע"ה לברר את הנקודות העיקריות.

חומרת איסור הפלת עובר

בתחילה יש לעמוד על איסור זה אם הוא אסור מהתורה או מדברי רבותינו ז"ל (דרבנן).

במשנה (ספ"ז דאהלות), האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד במעיה, ומוציאין אותו איברים איברים, מפני שחייה קודמין לחייו. יצא רובו אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש.

ובגמ' סנהדרין (עב:) אמר רב הונא קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו. איתיביה רב חסדא לר"ה, יצא ראשו אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש, ואמאי רודף הוא? שאני התם דמשמיא קא רדפי לה, דהיינו לאחר שיצא לאויר העולם ראשו של תינוק מן השמים רודפים את האשה, ולכן אין לו דין רודף כלל.

וכן פסק הרמב"ם (פ"א מה' רוצח ה"ט) מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף, לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במעיה בין בסם בין ביד, מפני שהוא כרודף אחריה להרגה. אבל אם הוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, וזהו טבעו של עולם. ע"כ. וכן פסק כלשון הזה מרן בש"ע חו"מ (סי' תכה ס"ב). וכ' הכסף משנה, דמ"ש שזהו טבעו של עולם, הוא תי' הגמ' הנ"ל דמשמיא קא רדפו לה. ע"ש.

ולכאורה קשה על הרמב"ם, דברישא למה הוצרך הטעם מפני שהוא כרודף, ותיפוק ליה שעדיין לאו נפש הוא. וכמו שפרש"י (סנהדרין עב:). וצ"ל דמשום שבהריגת העובר יש עכ"פ איסור תורה, מש"ה צריכים לטעמא דהוי כרודף, דדוקא משום פקוח נפש מותר להרגו. והכי מוכח בסנהדרין (נט) כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח. ופריך, אדרבה מדלא נשנית בסיני לבני נח נאמרה ולא לישראל, ומשני, ליכא מידעם (אין דבר) שלישראל שרי ולעכו"ם אסור.

והקשו התוס', שהרי לר' ישמעאל דאמר בן נח נהרג על העוברים (סנהדרין נז רע"ב), וישראל פטור, ותירצו, אף על גב דפטור "מ"מ לא שרי". ע"כ. ופשוט שכוונתם דלישראל אסור מהתורה, דהא אקרא קיימינן דל"ל דמדלא נשנית בסיני לבן נח בלבד נאמרה, דא"א דלישראל יהא מותר מה שאסור לגוי. וא"כ הכוונה שיש בו איסור תורה. וכן ראיתי בשו"ת חקרי לב (חאו"ח סי' נח דק"ב ע"ד) ד"ה אך, שהוכיח כיו"ב. ע"ש.  

וביותר מזה ראיתי בשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סי' קנה) בד"ה ולפע"ד, שהביא ג"כ דברי הרמב"ם דה"ט שחותכים העובר להציל האם משום דהוי כרודף. וכתב, והקשו עליו, דהא בסנהדרין (עב:) אמרינן דמשמיא קא רדפו לה. ונ"ל משום דלכאורה קשה טובא לפמ"ש התוס' סנהדרין (נט) שגם ישראל אסור להרוג לעובר (בעלמא), ועל כרחך דהיינו מן התורה, דהוי כמקצת נפש, וכחצי שיעור שאסור מה"ת. ואנן קי"ל דאף אביזרא דגילוי עריות ושפיכות דמים יהרג ואל יעבור. וא"כ למה התירו להרוג העובר משום הצלת האם והא הוי אביזרא דשפיכות דמים? וע"ז בא הרמב"ם לתרץ, דנהי דלא הוה רודף ממש, מ"מ כיון שהוא הגורם למיתת אמו הו"ל כרודף, ולכן הותר להציל האם בנפשו של העובר. עכת"ד. והוא תנא דמסייע לנו בתירוצינו שיש בזה אסור תורה, ובתוספת ביאור דהו"ל אביזרא דשפיכות דמים, שאל"כ אף אם יש איסור תורה בהריגת העובר אין לך דבר העומד בפני פקו"נ של האם. וזה ברור.

ומרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל האריך בשאלה זאת באריכות נפלאה ביותר, מפי ראשונים ואחרונים, כדרכו בקודש בשו"ת יביע אומר (חלק ד - אבן העזר סימן א)  ואחר שהביא שדעת "רוב הראשונים" שיש בזה איסור תורה כתב להשיג בזה, על הגרא"י ולדינברג בשו"ת ציץ אליעזר ח"ז (סי' מח דק"צ ע"ב) שכתב בהיות ואליבא דכ"ע אין בהפלת עובר משום רציחה ממש, וגדולי הפוסקים מבארים שאין האיסור בזה "אלא מדרבנן". ע' שו"ת בית יהודה אה"ע (סי' יד), וחיים ושלום (סי' מ), לכן כל שרופאים נאמנים אומרים שיש צורך רפואי לאם בהפלה, והיא ג"כ מרגישה הרבה סבל מההריון בכל כה"ג נ"ל להקל בדבר. עכת"ד. אולם מכל הפוסקים המעיין ישר יחזו פנימו ששיטת התוס' (סנהד' נט, וחולין לג) וסיעתם דהוי איסור תורה ממש בהפלת העובר. ואין מקום להסתמך ע"ד הבית יהודה והחיים ושלום להתיר לעשות הפלה שלא במקום סכנה. וכמ"ש האריה דבי עילאי והדברי יששכר. ושכן ד' המהרי"ט. (וגם לדברינו המהרי"ט מסיק להחמיר.) וכן דעת החקרי לב והבית יצחק שמעלקיס, והמהר"ם שיק, והצפנת פענח, והאור שמח במשך חכמה, ועוד אחרונים, שכן הסכימו להלכה שיש איסור תורה בהפלת עובר, וא"כ אין להתיר הפלה אלא במקום סכנה.

וגם הגאון הגדול רבה של ארצות הברית הרב משה פינשטיין זצ"ל כתב בתשובה בשו"ת אגרות משה (חלק ד אה"ע סימן סט) לברר חומרת איסור הפלת עובר ושהיא אסורה גם אם מטרתה היא מניעת צער מהאם (וראה חשיבות לפרסמה סמוך למועד כתיבתה באיסרו חג סוכות תשל"ז בספר הזכרון להגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל שיצא לאור ע"י מוריה ירושלים תשל"ח) והגר"מ פיינשטיין זצ"ל נימק את החשיבות לפרסם ענין זה וז"ל, כך כתבתי כל זה לענין הפרצה הגדולה בעולם שהמלכיות בהרבה מדינות התירו להרוג עוברים ובתוכם גם ראשי המדינה במדינת ישראל וכבר נהרגו עוברים לאין מספר שבזמן הזה, ועוד יש צורך לעשות סייג לתורה וכל שכן שלא לעשות קולות באיסור רציחה החמור ביותר, והוסיף בזה הגר"מ פיינשטיין דברים קשים שלכן נשתוממתי בראותי תשובה מחכם אחד בארץ ישראל, הנכתב למנהל בית החולים שערי צדק, המתיר להפיל הוולדות שעל ידי בחינות הרופאים הם חולים במחלת התיי ז'קס אפילו כשהעובר הוא יותר משלשה חדשים. ע"כ.

והנה האגרות משה ז"ל לא פירש מיהו החכם ההוא אשר נגדו יצא בחריפות לסתור פסקו, אך ברור שכוונתו לבעל השו"ת ציץ אליעזר בתשובתו (שבחלק יג סימן קב מובא שנשאל על ידי המנהל הכללי של בית החולים שערי צדק. ע"ש). וכבר ציינו לעיל שגם מרן הגר"ע יוסף זצ"ל חלק עליו על מ"ש כעין זה בתשובה אחרת את אותם דברים וכנ"ל. וכן העלו דעת רוב האחרונים, וע' בקובץ זכור לאברהם (חולון, תשס"ב - תשס"ג, א'כב - א'מד) שאסף עמיר גרונה בנושא זה, הרב שרגא גינסברגר, והביא שכן דעת רוב רבותינו האחרונים שיש בזה איסור תורה.

ובזוהר הקדוש פרשת שמות (דף ג ע"ב) נאמרו דברים קשים כגידין על מי שגורם להפיל את העובר וז"ל; מאן דְּקָטִיל בְּנוֹי, הַהוּא עוּבָּרָא דְּמִתְעַבְּרָא אִתְּתֵיהּ, וְגָרִים לְקַטָלָא לֵיהּ בִּמְעָהָא, דְּסָתִיר בִּנְיָינָא דְּקב"ה וְאוּמָנוּתָא דִּילֵיהּ. אִית מַאן דְּקָטִיל ב"נ, וְהַאי קַטִּיל בְּנוֹי.

תְּלָתָא בִּישִׁין עָבֵיד דְּכָל עָלְמָא לָא יָכִיל לְמִסְבַּל, וְעַל דָּא עָלְמָא מִתְמוֹגְגָא זְעֵיר זְעֵיר, וְלֹא יְדִיעַ, וקב"ה אִסְתָּלִק מֵעָלְמָא, וְחַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא אַתְיָין עַל עָלְמָא. וְאִלֵּין אִינּוּן: קָטִיל בְּנוֹי, סָתִיר בִּנְיָינָא דְּמַלְכָּא, דָּחֵיא שְׁכִינְתָּא, דְּאַזְלָא וּמְשַׁטְּטָא בְּעָלְמָא, וְלָא אַשְׁכָּחַת נַיְיחָא. וְעַל אִלֵּין, רוּחָא דְּקוּדְשָׁא בָּכְיָה. וְעָלְמָא אִתְדָן בְּכָל הָנֵי דִּינִין. וַוי לְהַהוּא ב"נ, וַוי לֵיהּ, טָב לֵיהּ דְּלָא יִתְבְּרֵי בְּעָלְמָא. ופירושו: מי שהורג את בניו, דהיינו לאותו עובר שאשתו נתעברה בו, כי בא עליה ביום צ' לעבורו, שאז ממית העובר וגורם להרוג אותו במעיה או שעושה איזה פעולה הגורמת שתפיל העובר. שסותר בנינו של הקדוש ברוך הוא ואומנותו. יש מי שהורג אדם, וזה הורג בניו. ג' רעות עשה (כמו שמפרש להלן), שהעולם כולו אינו יכול לסבל, וע"כ העולם מתמוטט מעט מעט, ולא ידוע למה הוא, והקב"ה מסתלק מן העולם, וחרב ורעב ומות באים על העולם. אלו הם, ג' רעות שעשה, הורג בניו, סותר בנין המלך, דהיינו שמבטל העיבור, שהוא בנין הקדוש ברוך הוא, ודוחה את השכינה, שהולכת ומשוטטת בעולם ואינה מוצאת מנוחה. ועל אלו, רוח הקודש בוכה. והעולם נידון בכל אלו הדינים. אוי לאותו האדם, אוי לו, מוטב לו שלא היה נברא בעולם. ע"כ.

ואין לאדם ח"ו לומר שזה רק איסור תורה ולא רוצח ממש, שהרי כתב הרמ"א בשם הראשונים (אורח חיים הלכות לולב סימן תרנו), שמי שאין לו אתרוג, או שאר מצוה עוברת, א"צ לבזבז עליה הון רב, וכמו שאמרו: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, אפילו מצוה עוברת ודוקא מצות עשה, אבל איסור תורה לא תעשה יתן כל ממונו קודם שיעבור. וע' במשנ"ב שם (ס"ק י) שאף שיצטרך עי"ז אח"כ לחזור על הפתחים לא נוכל להתיר עי"ז איסורי תורה. וזה אפילו בלא תעשה גרידא, וכ"ש אם נוגע הדבר לחייבי כריתות ח"ו כגון שאינו יכול להשיג איזה משמרת להרויח, אם לא שמתרצה לחלל השבת ולעשות בו מלאכה כשאר פועלים אסור לו לשמוע להם, ואף דנוגע זה למזונותיו ולמזונות אנשי ביתו אין לו להכרית נפשו עבורם. ע"כ. וכ"ש כאן שאין שום היתר לאשה להפיל את פרי בטנה, מטעמי נוחות או פרנסה, דהוי איסור תורה ואביזרייהו של שפיכות דמים.

הפלת העובר במקום סכנה

אמנם במקום שהרופאים טוענים שנשקפת סכנה לחיי האם, נראה בודאי שיש להקל לעשות הפלה כי חייה קודמין לחייו, וגם מפני שנחשב העובר כרודף בגרמו לה סכנה. "וכ"ש אם עדיין לא מלאו לעובר ג' חדשים", ונראה דבכה"ג אין ב"נ נהרג עליו, וגם לישראל אין איסור מה"ת בזה, שאין הכרת עובר בפחות מג' חדשים, וכמ"ש ביבמות (לז). ובנדה (ח:). וכן בשו"ת חות יאיר (ר"ס לא) צידד בזה. וכן חילק בזה בשו"ת פרי השדה ח"ד (סי' נ אות ה). ע"ש. ועוד שיש מקום לומר דבכה"ג שלא מלאו לעובר ג"ח שפיר סמכינן ע"ד הפוסקים דס"ל דהמתת עובר אינו אלא מדרבנן, מכח ס"ס, שמא הלכה כמ"ד שהמתת עובר מדרבנן, ואת"ל דהוי מה"ת, שמא בפחות מג' חדשים אינו אלא מדרבנן, וא"כ יש להתיר גם במקום חולי שאין בו סכנה כלל.

וכ"ש שאם במקום סכנה היכא דאפשר שהריגת העובר תעשה ע"י שתיית סם (כדורים וכיוצ"ב) שעדיף יותר, וכמ"ש הגאון מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה ח"א (חאה"ע סי' יד) שנשאל אם מותר לנשים המניקות שנתעברו לשתות סם כדי להפיל הולד, ואחר שהביא ד' התוס' (סנהד' נט) דאף לישראל יש איסור להרוג העובר. אמנם בהריגת עובר אין איסור אלא מדרבנן, כשמפילה ע"י שתיית סם, דהו"ל כעין גרמא בעלמא. אבל בהורג העובר בידים מודה דהוי איסור תורה.

ולכן העולה: שאין שום היתר לאשה להפיל את פרי בטנה, מטעמי נוחות או פרנסה, או בושה, דהוי איסור תורה ואביזרייהו של שפיכות דמים, ורק כאשר נשקפת סכנה לחיי האשה וצריכה לבצע ההפלה יש להתיר לה, ועדיף ע"י סם, ומ"מ כל שאלה במקרים כעין אלו צרכים להיעשות ע" שאלת רב ומורה הוראה הבקי בהלכות הללו, והרי גם כאשר חוששין לחיי הוולד שמא יוולד בעל מום אין להתיר בשום אופן את הפלתו ואף שבמחלות מסויימות הורה הרב ציץ אליעזר להתיר, כבר כתבנו לעיל שחלקו עליו,  ומ"מ יעשו שאלת חכם לכל מקרה לגופו של ענין.

מקום של צער לאשה יש להקל

הנה נשאל בזה הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (חלק ב מיורה דעה סימן עד), והשיב לאסור, אלא אם כן היא מקשה לילד, ויש סכנה לאשה או לעובר אם לא תעשה כן, והטעם לזה, משום שלידה רגילה ובזמנה אינה נחשבת לסכנה כלל, שעל מנת כן ברא הקדוש ברוך הוא את העולם שיפרו וירבו, וגם ציוה כן בחיוב מצות עשה, ובודאי שציווי השי"ת הוא לברכה ולא לסכנה, דלא מסתבר שיהיה ציווי השי"ת שהאדם יכניס עצמו לסכנה לקיום מצותו, וכמו שנאמר וחי בהם ולא שימות בהם, אלא צריך לומר שאין בזה סכנה כלל, דהיינו שיש הבטחה מהשי"ת שלא יהיה בלידה שום סכנה, שזהו בגדר שלוחי מצוה אינם ניזוקים. ומה שיש נשים שמתות בשעת לידתן, זהו מחמת שמחוייבות להענש על העבירות שבידן, כדאיתא בשבת (לא:), אבל כשרוצה להקדים זמן הלידה שלא כפי מה שהיה צריך להיות באופן טבעי, ממילא מכניסה היא את עצמה בסכנה, כי באמת לולא הבטחת השי"ת והשגחתו הלידה היא בגדר סכנה, ובהקדמת זמן הלידה אין הבטחה מהשי"ת על זה, לפיכך אסור לעשות כן, אלא אם כן יש סכנה בלאו הכי לאשה או לעובר אם תשהה יותר את לידתה. ע"כ. והסכים עמו מרן הגר"ע יוסף בספ' טה"ב ח"ב (סי' יא) דבריו נכונים מצד ההלכה.

והגאון ממונקאטש בספר דברי תורה (חלק ג סימן ל) הביא בזה גם דברי רבינו האר"י בשער רוח הקודש (תיקון ד), שהכותב קמיע לאשה המקשה לילד, למהר לידתה, הנה הוא גורם להוציא את העובר ההוא קודם זמנו, ועל ידי כך גורם לו מיתה קודם זמן שראוי לו לחיות, או שיחיה חיי עוני וצער, ולפי ששפך דם האדם צריך להתענות מ"ה יום, כנגד שם הוי"ה במילוי אלפין שהוא בגימטריא אדם וכו'. ע"ש. והדברים קל וחומר לגבי רופא שעושה מעשה בנתינת זריקת זירוז הלידה לאשה המעוברת, כדי שתלד קודם זמנה, וכל שכן אם עושה כן בניתוח קיסרי, שהוא יותר חמור, וכמו שכתב האגרות משה שם, לפיכך אם אין שום סכנה נשקפת לאשה, אסור להשתמש בזריקה לזירוז הלידה. וכן הגאון רבי מנשה קליין בשו"ת משנה הלכות (חלק ט סימן קפד) שהאריך בטוב טעם ודעת על פי כל הנ"ל, והעלה לאסור, והביא שכבר קרו מקרים רבים שנסתיימו במיתתו של הולד, בגלל הזריקה הזאת. והביא גם כן דברי ספר הקנה ודברי רבינו האר"י. ע"ש. וגם בשו"ת שבט הלוי חלק ו (חיו"ד סי' קכח), שאף שכתב לפקפק על דברי האגרות משה הנ"ל, מכל מקום הסכים עמו בעיקר הדין, שלא להקדים את הלידה, ובפרט ששמע מפי רופאים מומחים שיש בהקדמת הלידה לגרום לסכנת נפשות, ועוד שאין להקדים ביאת הולד לעולם קודם הזמן שנקבע על פי ההשגחה העליונה. ע"ש. ושומע לנו ישכון בטח.

אך בגליון טה"ב החדש ע' נו גליון מס' 18 השיב הרב לשואל אודות אשה שהגיע זמן לידתה וכבר יושבת על המשבר ונפתח רחמה והרופאים רוצים להזריק לה פיטוצין וכיוצ"ב לזרז את יציאת הולד האם גם בזה אסור לזרז את זמן הלידה וכפי שיתבאר בטהרת הבית או שכל מה שנאמר שם הוא רק באשה שלא הגיע זמן והשיב מרן הגר"ע זצ"ל באופן זה מותר לעשות כעצת הרופאים.

חזינן שבמקום שצער הוא לאשה והגיע זמן הלידה יש מקום להקל כעצת הרופאים.

שעת הדחק יש להקל

הנה כעין זה נשאל מרן הגר"ע יוסף מהרב יצחק לוי שליט"א רבה של נשר בזה"ל, כלה בתולה שמתחתנת ביום שלישי בשבוע הבא ורק הלילה ליל חמישי, נודע לה שהיתה צריכה להפסיק בטהרה ע"י בדיקה, ועשתה בדיקה בשעה עשר בלילה. ובפשטות תוכל לטבול רק ביום חמישי הבא. ברם דא עקא שהדבר קשה לעשות חופת נדה, וגם שהחתן לא דתי כ"כ, ויש חשש שיכשלו ח"ו.

והנה כלה זו לא לוקחת גלולות למניעת ראייתה, אבל תחילת הוסת אצלה היה ביום שני בשבוע שעבר, והיא אומרת שברור לה שביום ראשון כבר פסק דמה לחלוטין, הן ע"י ניגובים חיצוניים, הן ע"י פד שהיה מונח כל העת צמוד לאותו מקום. והנה ביום ראשון הארון כבר עברו שבעה ימים מתחילת הוסת, ויש לנו כבר תרי רובי שפסק אצלה הדם רובא דעלמא, ורובא דידה, וא"כ כל בדיקת הפסק טהרה אצלה הוא רק מדרבנן, וכמ"ש בשו"ת זכרון יוסף (חיו"ד סי' ט, וסי' י). והביאו מרן בטהרת הבית ח"ךב (עמ' רלד). וכתב בטה"ב שם (עמ' רנד) דמש"ה בשעת הדחק  גדולה יש לסמוך על דברי הנודע ביהודה (חיו"ד סי' נט) שבדיקת הפסק בטהרה תהיה באופן שתסיח דעתה מכל מחשבה ותתן דעתה אם תרגיש שיוצא ממנה דם מן המקור. ויתכן לומר שכלה זו מפני שידעה שהיא צריכה למנות שבעה נקיים, וגם היה פד סמוך לגופה כל הימים האלה, וגם היתה מסתכלת בניגובים לראות שפסק דמה, יש להחשיב כל זה כהפסק בטהרה בשעת הדחק כזו.

ובפרט שי"א שכל כלה אינה צריכה הפסק בטהרה וכמשמעות מרן השו"ע (סי' קצב סע' א). ואמנם רוב ככל האחרונים ביארו בפשיטות דמרן מיירי בקטנה או זקנה דוקא שלא כלל, משא"כ, בסתם כלה שראתה חייבת הפסק בטהרה מן הדין וכמ"ש בתורת השלמים (סי' קצב ס"ק ג). ועוד. וכן פסק מרן (שליט"א) בטהרת הבית ח"א (עמ' תעא). אלא שבשיעורי שבט הלוי (סי קצב על הש"ך סק"א) כתב שפשט דברי מרן והרמ"א והש"ך שם משמע דאף כלה גדולה אינה צריכה הפסק טהרה מן הדין. וכתב שיש מקום צירוף להקל בשעת הדחק גדולה בכלות רחוקות מהתורה בלא הפסק טהרה. וסיים בצ"ע למעשה. וכן העלה ת"ח אחד בספר ויען שמואל חלק יד (עמ' תקכא). ושמא בצירוף הנ"ל דחשיב בדיקה במקצת להפסק בטהרה, יש להקל. אך לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה, מה גם שאין לה בדיקת יום ראשון לנקיים, ולכן רצינו לשאול את מרן מלכא (שליט"א), האם יש לסמוך בשעת הדחק גדולה כזו להקל לה לטבול ביום שני הבא, ע"י שתעשה מהיום בדיקה בכל יום.

והשיב לו מרן היביע אומר (בתאריך ו' כסליו תשע"ב) שהוא מסכים להקל ע"פ דעת האומרים שבדיקת יום שביעי עולה לשבעה נקיים סופו אע"פ שאין תחילתן. ועל ענין הפסק הטהרה יפה כתב אישר חיליה לאורייתא. ע"כ ויש להוסיף מ"ש בספר מסגרת השלחן (קאסטלנובו על יורה דעה סי' קצב סעיף א, דף קמז ע"ד). שהמהג בסלוניקי שאם בדקה בתחילתו או בסופו עלו לה הבדיקות בדיעבד. ע"ש  ועיין בספר אבני שהם חלק ב (מהדו"ב תשע"ב, במילואים והוספות ע' ו', לרה"ג הרב משה פנירי שליט"א), בנדון כיוצ"ב, ששאל לגר"ע יוסף וג"כ העלה להקל.

סיכום: זאת תורת העולה בדיעבד בשעת הדחק כבנ"ד יש להקל אחר שהכלה תבדוק היטב כפי הדין ויעלה לה יום השביע ותוכל לטבול.

בעייתי להקל

הנה בתרומת הדשן (סימן רנב). וכתב, דלא דמי למה שכתב הרא"ש בתשובה, שמותר לאשה נדה לשמש את בעלה החולה אם אין לו מי שישמשנו, דשאני התם שכיון שהוא חולה ותש כחו אין לחוש פן יתגבר עליו יצרו ויבוא להרגל עבירה, והיא אינה מרגילתו, מה שאין כן כשהיא חולה והוא בריא יש לחוש להרגל עבירה. ולכן אסור לו לנגוע בה אפילו באצבע קטנה. ושכן כתב אחד מהגדולים בשם גדול אחד, שאם האשה חולה והיא נדה ובעלה רופא אסור למשש לה הדפק, וכל שכן בנידון דידן, שהרי מישוש הדפק לאו דרך חיבה הוא כלל אלא דרך אמנות וכו'. עכת"ד. ובספר לקט יושר (חלק יורה דעה עמוד כא) הביא מה שכתב בחידושי מהר"ם קלויזנר, שאם אשתו נדה חולה אין להתיר בדבר קל לבעלה ליגע בה. ושכן אירע מעשה באשה שבעלה היה רופא ונשאל לחכם אם מותר לאחוז לה הדפק, ואסר החכם. וכן דרש מורי יצ"ו. ובליקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל כתב, זכורני שפעם אחת היתה אשתו אנושה, ואמר לי אין לי רשות לנגוע בה מפני שאינה טהורה, שים ידך על פדחתה ותנסה לראות אם יש לה חום או קרירות, ועשיתי כן. ע"כ. אולם בשלטי הגבורים סביב המרדכי (פרק קמא דשבת סימן רלז אות ה) כתב, וזו לשונו: כתב הר"מ, שאותם שנזהרים מליגע בנשותיהם נדות כשהן חולות, זהו חסידות של שטות. מפי הרב ר' טוביה מברונא. והתרומת הדשן אסר. ע"כ. וכן הרמ"א בדרכי משה סק"ו הביא דברי השלטי גבורים הנ"ל בשם הגהה במרדכי, וכתב, שאף השערי דורא בהגהה כתב שיש מתירים גם כשהאשה חולה. ע"ש. וכן הובאו בפרישה (אות ה). גם הרדב"ז בתשובה (חלק ד סימן ב) כתב, (אחר שהביא דברי התרומת הדשן), שנראה לו שאפילו אם היא חולה בחולי שאין בו סכנה, מותר לבעלה לשמשה להקימה ולהשכיבה כיון שאי אפשר אלא בו, ואין לחוש שמא יבא עליה, שחששא רחוקה היא, מכמה טעמים, חדא שכיון שהגיע חוליה עד כדי כך שצריך אדם אחר להשכיבה ולהקימה, אין אדם מתאוה לבא עליה, ועוד שמכיון שהיא חולה ויש לה חולשה גדולה לא תניחנו לבוא עליה, ואין לחוש שמא יבוא עליה באונס. ועוד שאין זו דרכי נעם, שאף על פי שאין בה סכנה עכשיו אפשר וקרוב הוא שעל ידי שאין מי שישכיבנה ויקימנה תבוא לידי חולי שיש בו סכנה, וכל שכן שיכול למשש לה הדפק אם אין רופא אחר זולתו, כי משוש הדפק אינו דרך חיבה כלל אלא דרך אומנות. וכן כתב בספר כפתור ופרח, שמותר למשש הדפק לאשתו נדה אפילו בחולי שאין בו סכנה, ואפילו יש שם רופא אחר אלא שאינו בקי כמו בעלה, ומשום דבעבידתיה טריד ואין לחוש שיבואו להרגל דבר. עכת"ד. ע"ש.

ובספר טהרת הבית (סי' יב) העלה שנראה שאין להקל בזה שלא במקום סכנה מכיון שמרן פסק בשלחן ערוך בסכינא חריפא שאם בעלה רופא אסור למשש לה הדפק, והיינו על כל פנים שלא במקום סכנה, ומשמע מסתימת דבריו שאפילו בשעת הדחק הדין כן, ואין לנו לזוז מהוראת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו. (ובפרט שמקור דברי מרן השלחן ערוך מהראשונים, היינו הרשב"א בתשובות המיוחסות להרמב"ן סימן קכז, והתרומת הדשן בתשובה סימן רנב בשם גדול אחד). ואף הרמ"א בהגה לא היקל אלא במקום סכנה, וכן פסקו הש"ך, והפרי דעת, והסדרי טהרה, והחוות דעת, והחכמת אדם, והמלבושי טהרה, והערוך השלחן, והצמח צדק והבית שערים הנ"ל. וכן כתב בספר מקור חיים (ס"ק סא), והוסיף, שהורו המורים שאף במקום סכנה יש להניח בגד דק על הדפק, ורק אז מותר לבעלה למשש הדפק על הבגד המפסיק, כשאין רופא אחר כמותו. ע"ש. ואף על פי שהרדב"ז נטה קו להתיר אף שלא במקום סכנה, ושכן כתב בספר כפתור ופרח. וכן כתב בשו"ת בשמים ראש (סימן קיח), אנו אין לנו אלא הפוסקים הנ"ל ומרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, שאין להקל שלא במקום סכנה. וכן פסק בשו"ת מנחת יצחק חלק ה (סוף סימן כז). ע"ש. ואף על פי שהגאון רבי ישמעאל הכהן בשו"ת זרע אמת (סוף סימן קטז) כתב להקל גם שלא במקום סכנה, אם אין שם רופא אחר הבקי כמו הבעל, וסמך בזה על דברי הרדב"ז הנ"ל. ע"ש. וכנראה שגם הגאון רבי חיים פלאג'י הסתמך על כך להקל בשעת הדחק, מכל מקום להלכה אין לנו להקל בזה נגד מרן. ואף לשמשה להקימה ולהשכיבה שלא במקום חשש סכנה, מאחר שמרן פסק בשלחן ערוך לאסור, (וכדעת התרומת הדשן סימן רנב הנ"ל), כן עיקר לדידן הספרדים ועדות המזרח שקבלנו הוראות מרן. ושלא כמו שכתבו כמה אחרונים להקל, ובכללם גם הגאון רבי חיים פלאג'י הנ"ל. וכן ראיתי להגאון רבי כלפון משה הכהן בשו"ת שואל ונשאל חלק ג (סימן ת) שפסק, שאם האשה חולה בחולי שאין בו סכנה, אין לנו לזוז ממה שפסק מרן השלחן ערוך שאסור לבעלה ליגע בה כדי להשכיבה ולהקימה ולסומכה. ואם הוא חולי שיש בו סכנה, יש להקל בזה, וכמו שכתב הרדב"ז בתשובה. ואף על פי שהרדב"ז היקל גם בחולי שאין בו סכנה אנו אין לנו אלא דברי מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו. ועל כל כיוצא בזה נאמר אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות (סנהדרין ו:). ע"כ. והניף ידו שנית כן בשו"ת שואל ונשאל חלק ז (חלק יורה דעה סימן קפא). ע"ש. ודבריו נאמנו מאד. ומכל מקום להושיט חפץ או תרופה או מאכל ומשקה מידו לידה, נראה שהדבר פשוט להיתר, שבמקום חולי אין להחמיר בהרחקות כאלה. ואף בנגיעה על ידי דבר אחר, כהנעלת מנעל והתרתו וכיוצא בזה, מותר לכל הדעות. (וכן כתב בספר בדי השלחן סימן קצה ס"ק קפו). וכן מותר להטיף לה טיפות עינים כשהיא חולה בעיניה ואין מי שיטיף לה אלא בעלה. ואם אין לו מי שיסייע לו לפתוח עיניה בשעה שמטיף לה טיפות עינים, יעשה כן בהפסק בגד, וכמו שכתב בשו"ת בית שערים (חלק יורה דעה סימן רעד). ע"ש. וכל שיש חשש שאם לא ישמשנה יכבד עליה חוליה ותבוא לידי סכנה, יש לדונה כחולה שיש בו סכנה, וכמו שמתבאר מדברי הרדב"ז בתשובה חלק ד (סימן ב). ע"ש.

העולה מן האמור: שאשה חולה והיא נדה, אסור לבעלה לנגוע בה כדי לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה ולסומכה, ואפילו אם אין לה מי שישמשנה, שהואיל והוא בריא יש לחוש שמא יתגבר עליו יצרו ויפייסנה ויבא עליה. אלא ישכור לה אחות לשמשה ולטפל בה כראוי. ורק במקום שיש חשש סכנה אם לא ישמשנה בעצמו, יש להקל. ולכן גם כאן באופן קבוע ליגע בה ולרחוץ אותה ושאר תשמישים אסור לעשות כן ויש לשכור אחות שתטפל בה אמנם כיון שמצבה לכא' מוגדר כחולי שיש בו סכנה כשאין מי שיטפל בה באופן אקראי יכול בעלה לטפל בה ושיתדל שלא ליגע בה רק ע"י כפפות להשכיבה ולהושיבה וכן למסור מיד ליד, אבל שאר טיפולים כהלבשה ורחיצה ועשיית צרכיה יש לעשות ע"י אשה. וה' ברחמיו ישלח לה רפואה שלמה.

להקל בעת הצורך

 תשובה

בשו"ת מהר"ם בריסק חלק ב (סימן כ) כתב להחמיר בזה, משום לא פלוג רבנן, שכיון שעיקר התקנה שלא ישכב במטתה משום הרגל עבירה, הויא מילתא דשכיחא, לא נפקא מהתקנה אפילו באופן כזה דהויא מילתא דלא שכיחא, וכעין מה שכתבו התוספות קידושין (יא.) ד"ה עד שתכנס, שאף על פי שלא גזרו חכמים משום סימפון, משום דמומין לא שכיחי, עם כל זה כיון שכבר גזרו משום דעולא האריכו גזירתם אף משום מילתא דלא שכיחא. עכת"ד.

והנה הפתחי תשובה (סק"ט) כתב, שנראה פשוט שאם אינה בעיר מותר לו לשכב במטה המיוחדת לה. ויש ללמוד מזה שאם הלכה לטבול במקוה, מותר לו לשכב במטה המיוחדת לה, שמכיון שבודאי תחזור לביתה כשהיא טהורה, אין לחוש שיבואו לידי הרגל עבירה, ואין לחוש למיעוטא דמיעוטא שמא יארע לה אונס ולא תוכל לטבול, דמילתא דלא שכיחא כלל היא. ולכן מ"ש המהר"ם מבריסק אין דבריו מוכרחים לדינא, כי בחומרא כזאת שאין לה שורש בתלמוד, ואף הרמב"ם והסמ"ג וספר התרומה והרוקח לא הזכירוה כלל, וגם המאירי כתב שחומרא יתירה היא, לא שייך לומר לא פלוג רבנן לאסור ולהחמיר גם במילתא דלא שכיחא בכהאי גוונא, והבו דלא להוסיף עלה. ועיין בשו"ת מהר"י וייל (סימן סה) שכתב, דלא שייך לומר לא פלוג אלא באופן דהוי תנאי בית דין שנתקן במנין של חכמי כל ישראל וכו'. ע"ש. (ועיין עוד בפרי חדש יורה דעה סימן קטו סק"ב). והן אמת כי המהרש"ם בדעת תורה הביא מכתבי הדעת קדושים, שאם איננה בעיר ותתעכב כמה ימים מחוץ לעיר מותר לו לשכב במטתה, ומשמע שאם אינה שוהה כל כך יש להחמיר. וגם בשערי טוהר (שערי דעת אות ד) מפקפק בעיקר דברי הפתחי תשובה הנ"ל. ע"ש. מ"מ בטהרת הבית ח"ב ע' קלד השיג ע"ז וס"ל שהעיקר כהפתחי תשובה להקל. וכל שכן בנידון דידן שבודאי תחזור לביתה כשהיא טהורה, שלכל הדעות נראה שיש להקל. וע' הליכות עולם (ח"ה ע' קיד). וכן כתב כיוצא בזה להגאון מאורי אור (חלק קן טהור דף קמ ע"א) שכתב, שביום טבילתה מותר לשכב על מטתה על כל פנים בבגדיו, כיון שיש לו פת בסלו לערב. ע"ש.

וכן העלה בספר חוקת הטהרה (ע' קעב). ובספר נטעי גבריאל (חלק א פרק כח אות יא ובהערה יז). ובשו"ת קנין תורה (חלק ה סימן צ אות ד) העלה ג"כ להקל לצורך גדול בהסתמך על דברי הנודע ביהודה (חיו"ד סימן קכב) המובא בפתחי תשובה (סימן קצה סק ב) דבמקום שיש פת בסלו לא חיישינן להרגל עבירה וכתב והדברים ק"ו לנ"ד דשם האשה לפניו ואפ"ה לא חיישינן להתגברות היצר אפילו בנגיעה לבשרה וכ"ש בנידון דידן שאיננה לפניו והלכה לטבול ועל כרחך צריך לומר דיש לבעל צורך והכרח בדבר דאל"כ לא היה שואל ע"ז, ומדברי הראשונים המובאים בדברי הנודע ביהודה מבואר דלא חוששים כלל למילתא דלא שכיחא שמא יארע אונס ולא תוכל לתטבול, והביא את דברי הדרכי תשובה (סי' קצה סק' כב) שיש להקל בעת הצורך שלא בפניה כאשר היא לא בבית וה"ה בנ"ד.

לצבוע מחדש

הנה הרשב"א בתה"א (סוף שער ז) כ', נשים הצובעות ידיהן לנוי, מסתברא שאינו חוצץ, דנוי הוא להן, ואינן מקפידות להסירו, אדרבה רוצות הן בקיומו. ושם האריך מרן אאמו"ר זצ"ל להוכיח מדברי הפוסקים שגם "אם יש ממשות" בחומר של הצבע  כיון שהוא  לנוי, ואינה מקפדת עליו, אינו חוצץ, דהא לא גזרו על מיעוט שאינו מקפיד עליו. ע"כ.

ומ"מ ע"פ המבואר מדברי הפוסקים שכל מה שאפשר לטבול עם הלק אפ' שיש בו ממשות, זה אך ורק  שהוא שלם שאז האשה לא מקפידה עליו, ואדרבא היא רוצה בו יותר וכך היא נוהגת לצאת עמו, והוי מיעוט שאינו מקפיד עליו ואינו חוצץ.

ולכן בנדון שאלתנו שמתחיל להיווצר סדקים בציפוי של הלק, ואז נשים כבר מקפידות לצאת כך, אם כן זה נחשב הדבר כמיעוט המקפיד עליו שחוצץ בטבילה.

ומ"מ אם ישנה אפשרות לצבוע את הציפורניים בתיקון קל שיראה יפה, אפ' שהתיקון הוא לא מושלם כפי' שהקוסמטיקאיות המומחיות עושות כן, מ"מ כיון שאחר התיקון יהיה אפשרי לצאת מהבית יש מקום להקל, ואע"פ שלחתונה ואירוע חשוב לא היו יוצאת כך בלי לתקן את הציפורניים אצל קוסמטיקאית מומחית לדבר וכמו שציינתם, מ"מ לעת עתה בתקופה זו מספיק שיתקנו את הציפורניים בצביעה קלה שיהיה נעים לצאת כך.

כן מבואר בדברי רבותינו האחרונים ומהם הגאון זכרון יוסף (חיו"ד סי' י), שהוכיח כן מדברי מרן השו"ע שמי שאומנותו שוחט וקצב וצבע (סי' קצח סי"ז). אע"פ שבשבת וברגל מקנח ידיו ומקפיד עליו, מ"מ כיון שעכ"פ עכשיו אינו מקפיד אינו חוצץ. ע"כ. ומוכח טעמא כפי שמסיים הזכרון יוסף הנ"ל שכל שעכשיו אינה מקפדת, אע"פ שלאחר זמן מקפדת אינו חוצץ. ואע"פ שאין זמן רב בין עתה ובין זמן קפידתה, הו"ל כטבח שמקפיד לנקות עצמו בשבת או ברגל. וכן כתב הרה"ג רי"ש אלישיב בקובץ תשובות ח"ג (סי' קכז), דהא דקי"ל שוחט וקצב שידיו מלוכלכות תמיד בדם אינו חוצץ, וכן מוכר שומן וכו'. וכי יעלה על הדעת שבשבת ויו"ט יכנס כך כשידיו מגואלות בדם. או האם יתכן שיופיע כך בשמחת מרעים, או בחתונות, הלוא צא יאמרו לו. אלא ודאי שאף שבזמנים מסויימים הוא מקפיד על כך, מ"מ בשאר ימות השנה שאינו מקפיד אינו חוצץ. ושאני טבעת שאם יזדמן לה לישה כמה פעמים היום או מחר שמסירה אותה. וכמ"ש בשו"ת זכרון יוסף. עכת"ד.

בסיכום: כדי להימנע מחשש חציצה בשעת הטבילה בנשים שמורחות על ציפורניהן לק ג'ל, ואין באפשרותם להסיר את הלק בעצמן, הנכון שיצבעו עד כמה שניתן את הציפורניים מחדש, באופן שיהיה נעים לצאת כך, ואע"פ שבזמנים חשובים כחתונה וכיו"ב היו מקפידות שלא לצאת כך יש מקום להקל.

רק אם אין ברירה

הנה בכהאי גוונא נשאל בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תנינא )חלק יורה דעה סימן קכב( נשאל אודות זוג יהודים שגרים לבדם בכפר בין העכו"ם, האם מותר לבעל לעמוד ליד אשתו כשהיא טובלת לנדתה, ולראות שתהיה כולה תחת המים, "והאם מותר גם כן לבעלה לעזור לה ולתמוך אותה בידיו" כשנכנסת לטבול על ידי שידיח ידיו במי המקוה משום חציצה, והשיב, הנה בדבר ההסתכלות במקומות המכוסים שבה, לית דין צריך בשש שיפה הורה הרה"ג השואל שהדבר מותר לצורך טבילה, שהרי שני גדולי הדור, הריב"ק והשר מקוצי, הצריכו את נשותיהם לעמוד לפניהם ערומות לפני טבילתן, לראות אם אין בהן גרב החוצץ לטבילה, וכמו שכתבו הבית יוסף והט"ז )בסימן קצח ס"ק יד(. ומעשה רב, ואם כן מי יפקפק על זה. אך הנגיעה באשתו כשנכנסת לטבול, צריכה עיון וכו'. אולם ממה שהשר מקוצי והריב"ק העמידו לפניהם את נשותיהם כשהן ערומות לפני הטבילה, מוכרחים לומר שסמכו על הסברא, שמכיון שהוא מחזר עליה לטהרה שלא יהיה בה חציצה, לא יבא ברגע זה לידי עבירה, ולא חששו פן יתגבר עליהם יצר הרע, דחזקה לא שביק היתרא ואכיל איסורא, שהרי תיכף ומיד תטבול, ואם כן יש לומר שהוא הדין לנגיעה. אלא שיש לומר שהגדולים הנ"ל סבירא להו כמו שכתב המגיד משנה )פרק כא מהלכות איסורי ביאה הלכה ד( אליבא דהרמב"ם, שמותר להסתכל במקומות המכוסים של אשתו נדה אף על פי שנהנה בראייתו, שהואיל והיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא לידי מכשול, ורק במקום התורף, אסור להסתכל באשתו נדה. ואם כן בנגיעה בבשרה שאסורה מדין הגמרא, יש לומר שאין להקל אפילו לצורך טבילה, ואמנם גם לאיסור לא מצאתי הוכחה ברורה ומצד הסברא יש מקום לומר שאפילו לתגבורת יצרו לא חיישינן ברגע זו שהיא במים ולמה שביק היתרא שתיכף ברגע זו מותרת בעליתה מן המים. ומעתה אם א"א לה לטבול בענין אחר רק שבעלה יסייע לה לכוף ראשה לתוך המים נלע"ד להסכים להוראתו להתיר. עכת"ד.

וכן העלה בלחם ושמלה (סי' קצה ס"ב( על פי הגמרא בעבודה זרה )כ:( דבעבידתיה טריד ולא אתי להרהורי. וכן התיר הרדב"ז בתשובה חלק א' )סימן ב( למשש הדופק של אשתו נדה החולה משום דבעבידתיה טריד וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת נטיעה של שמחה )סימן ס(. ע"ש.

וכן מצאתי בספ' טהרת יו"ט (פוזן ע' פו) שהוכיח מדברי הריב"ק והשר מקוצי כדברי הנו"ב שמותר לבעל לסייע בטבילת אשתו כשאי אפשר על ידי אשה אחרת כנידון הרב נ"ב כי אם היא חולה ואי אפשר לטבול בקומתה דרך גדלתה כאשר פסקו הראב"ד והרשב"א כמ"ש מרן בב י יו"ד סימן קצ"ח דיכול בעלה להקימה בתוך טבילתה כאשר התירו בלאו הכי באשה חולה שבעלה מותר להקימה ולסומכה כדברי הרב ת"ה והרדב"ז מכל שכן כשהוא להטבילה ולטהרה דהוא מותר וזה ברור כי הרב נ"ב סמיכתו להתיר מדין (חולק) חולה וק"ל. וראיתי שכן הסכים הרה"ג רב"צ קואינקא בקובץ המאסף שנה עשירית סי' מו. כשאין אפשרות אחרת מותר לבעל לתמוך באשתו סמוך לטבילתה. ואע"פ שיש כאלה שסברו שכל ההיתר של הנודע ביהודה רק כשהיא במים ממש ע' בשו"ת גם אני אודך (ח"ב סי' נח) מ"מ מדברי האחרונים מוכח שאין חילוק ומותר ליגע באשתו גם בשעת ירידתה למקוה כשיש צורך בכך. ומה שכתבו לתמוה על הנודע ביהודה שדברי השר מקוצי הובאו בבית יוסף (סי' קצח) כבר האריך בכך מורנו הגר"ע יוסף בספ' טה"ב ח"ג (ע' קעג).

העולה מן האמור: בנ"ד כפי שנראה מהשאלה שאין ברירה אחרת והבעל חייב לסייע לאשתו בשעת טבילתה מור לעשות כן כפי הצורך, אכן במקום שישנה אפשרות שאשה תתמו-ך בה ודאי שאין להקל ע"י הבעל.