בס"ד
שלום רב,
אין לי מושג כיצד להעלות את הסיפור שלנו, אבל בע"ה אנסה.
אני מעלה את ההרגשה שלי מנקודת מבטי בלבד וכנראה שנקודת מבטה של אשתי שונה משלי.
אנו נשואים 4 שנים עם 3 ילדים חמודים.
אני עובד שעות רבות מחוץ לבית ורחוק, ואשתי עובדת בחצי משרה.
אני יכול לומר ששנת הנישואים הראשונה הייתה בגדול שנה נעימה (למרות שהיו קצת חילוקי דעות), אבל משום מה במקום לטפס כלפי מעלה הדברים רק הלכו ותווספו, ולפני שנה וחצי בערך קרתה הידרדרות חדה מאוד בעיקר מצד אשתי בכל הרמות של מערכת היחסים החל מה"יחס אלי"/שותפות/כלכול נכון של הבית )לפי מה שיש ולא לפי מה שרוצים(/התנתקות מהמשפחה שלי/ואישות, ובעיה בתקשורת - כלומר כמעט ואין שום שיחה שלא תיגמר בריב ומרמור, ורוב בשיחות הינם טכניות בלבד.
אני מרגיש שמה שאני רק יעשה, לא יגרום לה לשנות משהוא כלפי (מצב הזוי ביותר).
מרגיש שהכל מבולגן, כלומר - כל תחומי החיים מסובכים מדי בשבילה היא לא מסוגלת לקחת אחריות על כלום.
ואני מרגיש שכמעט כל מה שיש לה עבורי זה זלזול ואטימות אחת גדולה.
כמה שאני ינסה לגרום לה לתחושה נעימה ולהראות לה שאני דואג לה, היא תמיד תבוא ותאמר שהיא לא באמת מרגישה.. מה שכמובן פוטר אותה אוטומטית מלעשות עבורי משהו.
וכשאני אומר לה שאני מנסה לגרום לנו לעלות על דרך המלך אבל אני לא יכול לעשות זאת לבד וגם היא צריכה לתת לי להרגיש שהיא רוצה את קירבתי, אז היא תאמר שהיא מכבסת עבורי ?
הצפיה שלה זה - שאני גם יעבוד ויפרנס וגם בבית יעשה הכל, ולכל דבר יש לה את המשפט "יש גברים שעושים גם את זה" וגם מבשלים וכו'... ומסוגלת לומר "אתה נתת לי כתובה ולא אני לך", (כלומר אני לא חייבת לך כלום, ואם אני כבר עושה עבורך משהו אז זה בחסד).
נמצאים בטיפול זוגי כבר קרוב לשנה, (אציין - שהמטפל הינו "איש מקצוע" משכמו ומעלה, שגם איכפת לו ברמה האישית ממה שקורה בינינו, והוא אפילו משקיע שעות בטלפון "ללא תמורה"). ושום דבר מהותי לא משתנה, אני חושב שהדבר היחידי שהשתנה זה - שאני אולי פחות לוקח ללב, ומה שהיה בהתחלה זה שהיא עשתה טובה שהסכימה לבוא לטפל (לפני שנה היא עשתה רושם שהיא מיואשת ולא רוצה אפילו לטפל) אז אולי היום "הרצון" קצת יותר שוויוני.
וחלק מההדרכה שקיבלנו זה שבלב הנוכחי של התהליך בנושא האישות, שזה יבוצע מהר ופעמים בודדות במהלך החודש (כלומר עבורי בלבד, וללא שום דרישה או צפיה).
והגרוע ביותר בחיי אישות, שהיא שונאת את זה שנאה איומה ואם היא מסכימה שנהיה ביחד זה אך ורק עבורי ולפני זה היא מטילה עלי מטלות בבית, ואז כשנמצאים יחד, אז היא כל הזמן רוטנת ומתפרצת עלי שמהר לסיים וזהו, ואין לה שום צורך בזה והיא רק צריכה לתת את הגוף שלה...
ואני נלחם על שמירת הברית עוד מאז הייתי צעיר מאוד, וב"ה אני מצליח, ומה שקורה זה שאני פשוט נכנע לדיקטטורה כי אין לי ברירה ואולי זה הרע במיעוטו, אבל כיום זה אפילו יותר גרוע, (אציין שבתחילת נישואינו זה לא היה כך, היא הייתה משהוא אחר. אבל היא לא הייתה יוזמת או משהו כזה מה שגם מאוד הפריע לי) , ואני למדתי רק לוותר ולוותר ובמקום שהדברים יגרמו לה לעשות שינוי עם עצמה, אז השינוי שאני מרגיש אצלה זה לכיוון השלילי.
ואני מרגיש (וכנראה שגם היא וגם המטפל) שהטיפול פשוט תקוע. ואני מרגיש שאני נגמר, השבועות חולפות והחודשים והנה כמעט שנה, וזה הפך להיות סוג של "חלק מהנוף של החיים" שהולכים פעם בשבוע לטיפול וחוזר חלילה...
יכולים להיות ימים רגועים, אבל זה יקרה רק אם אני יוותר על כל ה"אני" שלי בכל תחומי החיים ויעשה עבורה הכל, ואשיג עבורה כסף יש מאין, ולא יפגע משום פגיעה שלה, ויתן לה את כל הבמה של החיים, אז אולי אולי אולי היא תעשה טובה ותאמר בטיפול שקצת יותר רגוע, כאילו זה רק התפקיד שלי לגרום לרוגע... אבל אני לא מרגיש כמעט שום השקעה בי או מחשבה עלי, אלא רק תאמר שאני לא רואה את מה שהיא עושה, (כמו לכבס וכו' כנ"ל), כאילו אני מרגיש שבתמורה להיותי מלאך אני מקבל דברים בסגנון "בגד מכובס", ואם אני אהיה רק "אדם" (כלומר - לא מלאך), אז אני לא ראוי לכלום, (אני לא חושב חלילה שהיא אדם רע, אני חושב שגם היא מאוד סובלת, ואני גם חושב שהיא בפנים אדם טוב מאוד).
היא אומרת שהיא רוצה "שקט", וההרגשה שלי ששקט הכוונה כזה מהסוג שאני מלאך כנ"ל).
אני צריך להיות מלאך כדי שאולי יהיה מצב רגוע, ("האיזון" של הנתינה והמחשבה על השני כמעט לא קיים, כלומר - אם אני יהיה במצב של "מקסימום נתינה ו-וויתור, היא תהיה במצב של "מקסימום דרישה וקבלה ובמקביל תגדיר את המצב כ "מעט רגוע", ולא תעשה שום צעד לקראתי, מצב שמייאש אותי לגמרי).
ואומרת גם שבעל הוא "המשפיע" ואשה היא "המקבלת"...
וגם בתחום הכלכלי, אני עובד ומרוויח משכורת X שאפשר לחיות איתה בכבוד, אבל צריך להתנהל בתבונה וביחד, והצעתי לה, אבל עושה רושם שהיא מעדיפה לעמוד מהצד ולדרוש, ובמקביל לומר שאני מתעלל בה כלכלית, ואני עומד חסר אונים מול החודשים שעוברים ונגמרים במינוס ביחס להכנסות. ויכולה לומר ש"אשה עולה כסף.
ואני לא יודע מה לעשות עם כל הבלאגן הזה אני כבר לא מצליח להבדיל בין חובותיי כבעל לבין ניצול (והיא מרגישה שתמיד אני יכנע לה, ואבוי לי אם לא, אני יזכה לעונשים במיוחד בתחום האישות בטענה של אי מסוגלות).
ואני לא מסוגל לחשוב חלילה על פירוק, כי הלב שלי נקרע אבל פשוט נקרע נקרע לגזרים במחשבה על הילדים.
אני לא יכול בשום אופן לדבר איתה על כלום וכמובן לא על המצב בינינו, (אין תיקשורת) אם אני מנסה לדבר איתה בצורה ובזמן הכי נינוח ורגוע, היא מיד נדרכת ואומרת "לא רוצה לדבר" "אין לי כח"...
כך שאפילו לדבר איתה על עצמינו ועתידנו אני לא יכול.
אני מרגיש שהיא לא מסוגלת להתמודד עם מציאות כשלהיא במישור הפיזי/מציאותי, ויותר נוח לה לחיות בהתעלמות הזאת כאשר כל הציפיה היא ממני... (למרות שניסיתי את כל סוגי הגישות הרכות והנעימות שאפשר לתקשר דרכם עם אדם), אפילו ניסיתי לסגנן לעצמי חיים של נתינה ללא צפיה לקבלת תמורה, אבל זה לא עובד כי זה רק מקבע את המצב.
אני מרגיש תסכול איום, ואני לא יודע כבר מה לחשוב, (התחלתי להרגיש הרבה אדישות והשלמה עם המצב).
אבל אני לא חושב שאפשר להשלים עם מצב כזה.
ובמקביל לכל מה שכתבתי כאן - עושה רושם שגם לה לא טוב, והיא יכולה גם לבכות לפעמים שאני משגע אותה. (הכוונה - כאשר אני דורש מינימום של חיים זוגיים נורמליים אז אני משגע אותה, "היא רוצה שקט ובלי לחץ..").
אני מרגיש שאם אני ידבר איתה על לנסות אולי להחליף למטפל אחר (וניסיתי בעבר) אז היא וודאי לא תרצה (כי זה מרגיש שהיא עשתה טובה לאנושות כולה בזה שהיא הגיעה לטיפול).
וגם המטפל הינו מאוד מאוד מקצועי ומסור.
המצב פשוט קיבל קיבעון הזוי שחוזר במעגליות מובנית ואני לא מצליח לראות כיצד לפרוץ את זה.
אני רק מבקש האם אני יכול לקבל איזה שהם טיפים כיצד לנהוג אני בעצמי בבית ולגרום לשינוי המיוחל גם אצלה ?
בתודה רבה מראש וסליחה על אורך השאלה.
עייפות מהעול
שואל יקר ערב טוב
אתה מתאר את התקיעה בשני מישורים
1. אשתך ביחס לעצמה -כאדם, כחסרת מסוגלות לנהל בית ולשאת את עול החיים, ניתן להתרשם שהיא לא מבשלת\ מנקה\ מלבישה את הילדים ונושאת בעולם. -(קצת לא ברור מדבריך איך זה התבטא בשנה הראשונה - הטובה?) אם אכן כך, האם היתה בעבר אנורקטית?
2.היחסים ביניכם: לפני כשנה וחצי התחילה התדרדרות", -זוכר מה השתנה בתקופה ההיא?
אתה מתאר אותה כאטומה ומזלזלת, עד כדי שנאה -?
היא ממורמרת ולא מסופקת. היא לא משתפת איתך פעולה במאמץ המשותף של הבניה. אתה חש שהיא מנצלת אותך וסוחטת את שארית כוחותיך ונשארת אדישה.
אני מתרשם שהעייפות והליאות שלה לשאת על גבה את האחריות לזוגיות, והאחריות לתחושות שלך, הם אלה שגורמים לה לחוסר מסוגלות לקחת חלק בכל הקשור ביניכם.
ראה, הנתינה באה באחת מ2 דרכים.
1, נתינה שעיקרה לבנות את המקבל.
2, נתינה שעיקרה בניית הנותן,
הדוגמא הבולטת בחז"ל לנתינה מסוג 2 היא בנותן כסף לאדם חשוב, שנחשב כאילו הנותן הוא המקבל.
ביחסים זוגיים עיקר נתינת האשה היא בניית בית ומקום בו היא תפרח. כלומר, כדי לקבל,
וכמובן שבתוך המבנה יש גם נתינה טהורה.
נראה שכבד עליה לחוש שהיא בונה אותך. ובכל פעם שאתה נפגע ממנה היא רואה בכך אות שאתה נבנה ממנה.וזה מעייף ומתיש, זה פשוט כבד מידי על כתפיה הצרות, אשה רוצה להישען על בעלה ולהפקיד גורלה בידיו, ולא לאשר אותו ולבנות לו את האני.
אל תאבד את האני שלך עבורה, ואל תיצור כסף יש מאין.
זה לא מוצדק, זה סוחט אותך וגורם לך להרגיש איבוד האני,
ולמרבה האירוניה, זה גם מעצבן אותה, כי אתה מבטא בזה חלישות אופי ופחד , והיא לא רוצה אותך לא שבשבת שעפה ברוח ולא בעל שפוחד ממנה, כי העובדה שאתה עושה כדי לרצותה נגד חירות דעתך זה אחד הביטויים לכך שהיא תקבע מה תעשה ולא אמונתך הפנימית, ופחד זה הביטוי הכי חזק שאת יכולה להזיק לי, כלומר: אני נבנה ממך..
אתה חייב להיות קשוב לקולך הפנימי ולאמונתך מה הם הגבולות וכמה ראוי שתעשה כדי לרצות את אשתך ולעשות רק את מה שנראה לך סביר ומה שאינך מרגיש בו מלאך ,או אפילו וותרן,
עם זאת , תנסה לדמיין את עצמך זמנית כאבא שלה, אבא לא נפגע, לאב יש אורך רוח, הוא קשוב ומכיל , והילד חש שאביו רוצה בטובתו,
ושכבודו וצמיחתו אינם על חשבון אבא אדרבה הם כבודו ושמחתו.
בברכה
אלעזר וולך