"הרבה חיים בתוך השקר הזה שמדברים בשם ערכים גבוהים ולא נמצאים שם באמת. אני לא יכול עם השקר הזה. זה מקומם אותי". שח לי יצחק (שם בדוי) שהגיע לטיפול כשהוא בצומת דרכים לפני צעדים של אל חזור.
"בוא תעזוב רק לכמה דקות את האמונות שאתה מרגיש מחוייב להם כל כך אך כועס עליהם מאידך". הצעתי. "תנסה להקשיב לעצמך. האם אתה, באמת הפנימית שלך, במה שהלב שלך מרגיש שהוא נכון, מאמין שהקב"ה ברא אותך רק על מנת שתשנן חומר למבחן שאחרי המוות כמו שאתה מתאר שמטיפים לך"? מסתדר לך שהקב"ה ברא עולם כל כך יפה ועשיר בחיים וכל מה שהוא רוצה ממך זה רק להעמיד אותך ב'פיתוי' שנקרא חיים מתוך רצון שתדכא אותם?"
"תראה", הוא אומר לי, "אני מבין לאן אתה חותר", "הבעיה שאם אני אקשיב למה שאני באמת מאמין זה יהיה מסוכן. המפלט היחיד שלי הוא רק לחתוך לגמרי".
"מה הסכנה?" שאלתי. "מסוכן. כי הרבה דברים אני מאמין בגלל שכך חינכו אותי. אני יודע שככה אני חייב להאמין. אם אלך אחרי מה שהלב שלי מרגיש, אני פוחד. אני לא רוצה להוציא את זה מהפה, אבל לא נראה לי שהייתי מאמין אפילו בחלק מהאמונות שב-יג' עיקרי אמונה".
המשכנו בשיחה. הוא קרא תיגר על המערכת, על הסמכויות ועל עוד. הרבה כעס היה בו על "עולם השקר". 'המלך הוא עירום' אהב להפטיר במבט מנצח.
בשלב מסוים שאלתי אותו בהתעניינות "למה אתה בעצם כל כך כועס? אתה הרי אומר, וגם מוכיח, ואני יכול להבין את זה, שזה העולם. אתה מחזיק בראיה 'מפוקחת' לפיה כולם בהצגה. אין דבר כזה תום וטוב (כמעט) בעולם. אז על מה ועל מי הכעס?
הכעס הוא הזעקה האילמת 'אני יודע שזה לא אמור להיות ככה'. זה לא מקובל עלי. לא מתיישב על ליבי. שהעולם הוא אכן מקום בו הרעים מנצחים. זה לא צודק.
בתוך תוכה של קריאת התיגר טמונה האמונה בשלימות ובטוב. שמכוחה באה הזעקה לתיקון.
האמונה שהעולם מתנהל מתוך ערכים של צדק, של טוב. הציור שאני מחזיק בליבי על השלימות. על מה שנכון שיהיה. האמונה שאם הרע מנצח זה משהו זמני. שיום יבוא והטוב ינצח.
הציור הזה שכולנו מחזיקים בלב, התפיסה היסודית הזו של השלימות, של התיקון, שמפעמת בתוכנו זוהי 'אמונה'.
הלב שלנו מרגיש מעצמו מהו טוב ומהו רע. "הגיד לך אדם מה טוב" אומר הנביא מיכה (ו. ח).
גם אם לא מגובש לנו, גם אם אנו טועים בהבנה של איך הדרך הנכונה להגיע לטוב, ההוא, המופשט שנמצא ביסוד תפיסתנו. כשאנו מסתכלים אל השמים, פונים למקור כל הטוב הזה אליו אנו כמהים, זה שהוא אחד, שאין לו כל אילוץ או מחוייבות לעגל פינות ולוותר על משהו מהתכנית שלו, מהערכים המוחלטים של הפעולה שלו. זה שאין מולו כוחות אחרים שהוא צריך 'להסתדר' איתם. ה' אחד'. זה שפועל מתוך ערך טהור. כשאנו פונים אליו זוהי אמונה במלכות ה'.
"מלוך על כל העולם כולו בכבודך... וידע כל פעול כי אתה פעלתו...". זוהי תמציתה של תפילת ראש השנה. התפילה לגילוי מלכותו של הקב"ה. עד שהזוהר הפליג לגנות את הבקשות הפרטיות בימים אלו.
האם אנו אכן במעלה נשגבה זו. האמנם כל מעייננו נתונים אך ורק לגילוי מלכותו של השם יתברך.
בואו נשאל ההיפך. האם יש מישהו שאין בו את הכמיהה שהעולם יהיה מקום כזה בו הטוב יינתן לעולם בלי שום חיסרון. בלי כל פגם. שהעולם שלנו יהיה מקום בו כוחות הרוע לא יצליחו לגרום להסתר פנים. שלא יבלבלו אותנו מדי פעם לחשוב שהם שיביאו לנו טוב. שלא ייראו כל כך משכנעים, ומושכים כפי שהם לפעמים. שלא תהיה להם פתחון פה. "ועולתה תקפץ פיה וכל הרשעה כולה כעשן תכלה".
שהטוב השלם, אותו ציור שאנו מחזיקים ויודעים מהו, שיאיר. שימשוך. שיהיה מכובד. שנרדוף אחריו. וגם נשיג אותו.
ובכן תן כבוד ה' לעמך. תהלה ליראיך. תקוה טובה לדורשיך. במהרה בימינו. אמן.
כתיבה וחתימה טובה