facebook youtube google

מדור אקטואליה במשפחה

גלוי מלכות ה' – הכמיהה להופעת השלימות

מאת הרב אלעזר וולך 17/09/2020
תקציר:
"הרבה חיים בתוך השקר הזה שמדברים בשם ערכים גבוהים ולא נמצאים שם באמת. אני לא יכול עם השקר הזה. זה מקומם אותי". שח לי יצחק (שם בדוי) שהגיע לטיפול כשהוא בצומת דרכים לפני צעדים של אל חזור. "בוא תעזוב רק לכמה דקות את האמונות שאתה מרגיש מחוייב להם כל כך אך כועס עליהם מאידך". הצעתי. "תנסה להקשיב לעצמך. האם אתה, באמת הפנימית שלך, במה שהלב שלך מרגיש שהוא נכון, מאמין שהקב"ה ברא אותך רק על מנת שתשנן חומר למבחן שאחרי המוות כמו שאתה מתאר שמטיפים לך"? מסתדר לך שהקב"ה ברא עולם כל כך יפה ועשיר בחיים וכל מה שהוא רוצה ממך זה רק להעמיד אותך ב'פיתוי' שנקרא חיים מתוך רצון שתדכא אותם?"
גלוי מלכות ה' – הכמיהה להופעת השלימות
depositphotos
כח אלול | 17.09.2020

"הרבה חיים בתוך השקר הזה שמדברים בשם ערכים גבוהים ולא נמצאים שם באמת. אני לא יכול עם השקר הזה. זה מקומם אותי". שח לי יצחק (שם בדוי) שהגיע לטיפול כשהוא בצומת דרכים לפני צעדים של אל חזור.

"בוא תעזוב רק לכמה דקות את האמונות שאתה מרגיש מחוייב להם כל כך אך כועס עליהם מאידך". הצעתי. "תנסה להקשיב לעצמך. האם אתה, באמת הפנימית שלך, במה שהלב שלך מרגיש שהוא נכון, מאמין שהקב"ה ברא אותך רק על מנת שתשנן חומר למבחן שאחרי המוות כמו שאתה מתאר שמטיפים לך"? מסתדר לך שהקב"ה ברא עולם כל כך יפה ועשיר בחיים וכל מה שהוא רוצה ממך זה רק להעמיד אותך ב'פיתוי' שנקרא חיים מתוך רצון שתדכא אותם?"

"תראה", הוא אומר לי, "אני מבין לאן אתה חותר",  "הבעיה שאם אני אקשיב למה שאני באמת מאמין זה יהיה מסוכן. המפלט היחיד שלי הוא רק לחתוך לגמרי".

"מה הסכנה?" שאלתי. "מסוכן. כי הרבה דברים אני מאמין בגלל שכך חינכו אותי. אני יודע שככה אני חייב להאמין. אם אלך אחרי מה שהלב שלי מרגיש, אני פוחד. אני לא רוצה להוציא את זה מהפה, אבל לא נראה לי שהייתי מאמין אפילו בחלק מהאמונות שב-יג' עיקרי אמונה".

המשכנו בשיחה. הוא קרא תיגר על המערכת, על הסמכויות ועל עוד. הרבה כעס היה בו על "עולם השקר". 'המלך הוא עירום' אהב להפטיר במבט מנצח.

בשלב מסוים שאלתי אותו בהתעניינות "למה אתה בעצם כל כך כועס? אתה הרי אומר, וגם מוכיח, ואני יכול להבין את זה, שזה העולם. אתה מחזיק בראיה 'מפוקחת' לפיה כולם בהצגה. אין דבר כזה תום וטוב (כמעט) בעולם. אז על מה ועל מי הכעס?

הכעס הוא הזעקה האילמת 'אני יודע שזה לא אמור להיות ככה'. זה לא מקובל עלי. לא מתיישב על ליבי. שהעולם הוא אכן מקום בו הרעים מנצחים. זה לא צודק. 

בתוך תוכה של קריאת התיגר טמונה האמונה בשלימות ובטוב. שמכוחה באה הזעקה לתיקון.

האמונה שהעולם מתנהל מתוך ערכים של צדק, של טוב. הציור שאני מחזיק בליבי על השלימות. על מה שנכון שיהיה. האמונה שאם הרע מנצח זה משהו זמני. שיום יבוא והטוב ינצח.

הציור הזה שכולנו מחזיקים בלב, התפיסה היסודית הזו של השלימות, של התיקון, שמפעמת בתוכנו זוהי 'אמונה'.

הלב שלנו מרגיש מעצמו מהו טוב ומהו רע. "הגיד לך אדם מה טוב" אומר הנביא מיכה (ו. ח).

גם אם לא מגובש לנו, גם אם אנו טועים בהבנה של איך הדרך הנכונה להגיע לטוב, ההוא, המופשט שנמצא ביסוד תפיסתנו. כשאנו מסתכלים אל השמים, פונים למקור כל הטוב הזה אליו אנו כמהים, זה שהוא אחד, שאין לו כל אילוץ או מחוייבות לעגל פינות ולוותר על משהו מהתכנית שלו, מהערכים המוחלטים של הפעולה שלו. זה שאין מולו כוחות אחרים שהוא צריך 'להסתדר' איתם. ה' אחד'. זה שפועל מתוך ערך טהור. כשאנו פונים אליו זוהי אמונה במלכות ה'.

"מלוך על כל העולם כולו בכבודך... וידע כל פעול כי אתה פעלתו...". זוהי תמציתה של תפילת ראש השנה. התפילה לגילוי מלכותו של הקב"ה. עד שהזוהר הפליג לגנות את הבקשות הפרטיות בימים אלו.

האם אנו אכן במעלה נשגבה זו. האמנם כל מעייננו נתונים אך ורק לגילוי מלכותו של השם יתברך.

בואו נשאל ההיפך. האם יש מישהו שאין בו את הכמיהה שהעולם יהיה מקום כזה בו הטוב יינתן לעולם בלי שום חיסרון. בלי כל פגם. שהעולם שלנו יהיה מקום בו כוחות הרוע לא יצליחו לגרום להסתר פנים. שלא יבלבלו אותנו מדי פעם לחשוב שהם שיביאו לנו טוב. שלא ייראו כל כך משכנעים, ומושכים כפי שהם לפעמים. שלא תהיה להם פתחון פה. "ועולתה תקפץ פיה וכל הרשעה כולה כעשן תכלה".

שהטוב השלם, אותו ציור שאנו מחזיקים ויודעים מהו, שיאיר. שימשוך. שיהיה מכובד. שנרדוף אחריו. וגם נשיג אותו.

ובכן תן כבוד ה' לעמך. תהלה ליראיך. תקוה טובה לדורשיך. במהרה בימינו. אמן.

כתיבה וחתימה טובה

כתבות אחרות

"ולא יכול יוסף להתאפק"- על אחריות ותיקון מאמר לפרשת ויגש

 

עוד בקשו המפרשים להבין הכיצד זה לא שלח יוסף אל אביו לאמור עוד יוסף חי וכי הוא מלך במצרים עד לרגע זה.

וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו, כִי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי. כאן סיפר יהודה מחדש את סיפור חייו של יעקב אבינו, וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי, 'אשתי', כביכול אתה אומר, אשה אחת לו ליעקב, רחל, אם בנימין ויוסף. אלה הם פירות חיי ותקוותם, היה תוכן דבריו של עבדך אבי אלינו, האחד כבר איננו, אם ליחיד הנותר יקראנו גם הוא אסון כי אז וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה, מפעל חיי כולו לטמיון הוא יורד. למה לי עוד חיים.

וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו, בנסיבות אלה אין מפלט, ידעתי כי כך מבכר אבי לשארית חייו, אני, יהודה, אהיה לעבד תמורת חירותו של 'בנו', בנימין.

יהודה, גבר באחיו, מודה במעשיו כי כך הוא סיפור תולדות משפחתם בעיניו של יעקב כאומר אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף וכפי שביטאו חכמים במדרש אגדה 'תלה הכתוב תולדות יעקב ביוסף' (רש"י וישב לז).

בכך הושלם תיקון העוול מתוך החיים בעצמם. לא סליחה היה מבקש יוסף, בוודאי לא נקמה. תיקון הוא שביקש.

מיד כשהושלם התיקון יותר לא יכול היה יוסף להתאפק אף לא עוד רגע אחד, מיד וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי, וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי.

הרי על העדפה זו של יעקב את יוסף, בנה של 'אשתו' רחל, שטמו האחים את מושא העדפתו למען חבֵּל בתכנית הכתרתו לבכור האחים ודחיקתם כמעשה יעקב ועשו, שחששו ממנה, כנראה, כפי דעתם. עכשיו הושלם התיקון.

2. בתוך השתלשלות האירועים אנו נחשפים לסוד גלגולו של התיקון.

הלא כאשר הציע ראובן להפיג חששו של אביו מגורל בנימין בסכנת הדרך, לאמור אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ (מקץ לב), לא קבל יעקב את דבריו ולעומתו לדברי יהודה אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים (שם מג) נעתר יעקב ושולח איתו את בנימין. הלא דבר הוא. גם קשה שהרי המחיר שיהודה משית על עצמו לאפשרות של "אם לא אביאנו" קטן בהרבה מזה שהסכין ראובן, ועוד, מה ערבון נתן יהודה בידי יעקב לקיים בו "מידי תבקשנו". כלום.

אמנם נראה כי כך היא מידתה של הערבות. האחריות. לא מחיר, לא תמורה. הרי מה יוסיף ליעקב אם יהרוג ראובן את בניו בנפש אחיו וכיבה גחלתו, וכי ישיב בכך את בנימין. לא על חינם שמו חכמים בפי יעקב 'בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית את בני וכי בניו הם ולא בני'. לא כן יהודה, סופו מלמד על תחילתו. כי לא להגדיל העונש בא, אם לא יביאנו, ודוקא בערבות שאין אחריה כלום בא לפניו. באחריות. אחריות כזו שיוצרת מציאות, לא זו שמשלמת תמורתה. בטח בי. מידי תבקשנו. ראה שאביאנו. כל אשר לי אתן בעד נפשו. בכל הקדוש והיקר אעמיד עצמי להשיבו חי. ואכן כך נהג בעת מבחן, העמיד עצמו לעבד.

מה נפלא הדבר שאחריות זו עצמה היא היא שטמנה בחובה את הסיבה להצלתו של בנימין, את התיקון. כשראהו יוסף נותן נפשו תחת נפש בנימין עבור העדפתו של אביהם, הבין כי שורש מעשה מכירת יוסף תוקן ולא יחזור עוד לעולם.

שבת שלום

למד עצמך לדבר בלשון נקיה

למד עצמך לדבר בלשון נקיה

"וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ"[1].

מעלת קדושת הדיבור

קיימת יכולת לאדם המקדש את דיבוריו, לזכות לכוחות רוחניים, שתפילותיו תהיינה נשמעות ומתקבלות בשמים ושיהיה משקל לאמרותיו, להגיע למעלה של "ותגזר אומר ויקם לך".  ביכולת האדם לרכוש מעלה זו כאשר יטהר רעיונותיו ומחשבותיו ויהיה כן ואמיתי בכל דבריו. אם יזכה לכך, כאשר יחליט בדעתו לעשות דבר מה, המקום יקיים לו הדבר ההוא[2] כאשר יאמר בפיו ברצוני שיהיה דבר זה, אי"ה אותה שעה יתקיים לו[3]. וזה פרוש הפסוק "ויקם לך", השם יקימהו כאשר תגזור[4], יקיים משאלותיך ודבריך[5].

כתב המלבי"ם[6] על הפסוק "ותגזר אומר: גם מה שתגזר בדרך גזרה כי כל הטבע תהיה נכנעת תחתיך, וכמו שגזר יהושע על השמש שתדום ואליהו שאמר "אם יהיה טל ומטר כי אם לפי דברי" .

מהגמרא בתענית ניתן לראות מה כוחו של המקדש את דיבוריו מסיפורו של חוני המעגל:  [7] "ת"ר פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים שלחו לחוני המעגל התפלל וירדו גשמים, התפלל ולא ירדו גשמים, עג עוגה ועמד בתוכה כדרך שעשה חבקוק הנביא.

אמר לפניו רבונו של עולם בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך, התחילו גשמים מנטפין.. אמר לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיחין ומערות, ירדו בזעף עד שכל טפה וטפה כמלא פי חבית ושיערו חכמים שאין טפה פחותה מלוג.. אמר לפניו לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה, ירדו כתיקנן עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים". "תנו רבנן מה שלחו בני לשכת הגזית לחוני המעגל.. ותגזר אומר, אתה גזרת מלמטה והקדוש ברוך הוא מקיים מאמרך מלמעלה".

על מעלת קדושת הדיבור כותב הנביא ירמיהו "לָכֵן כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה אִם תָּשׁוּב וַאֲשִׁיבְךָ לְפָנַי תַּעֲמֹד וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה יָשֻׁבוּ הֵמָּה אֵלֶיךָ וְאַתָּה לֹא תָשׁוּב אֲלֵיהֶם[8]"

נראה בס"ד לפרש את הפסוק כך: "אם תשוב" אתה, ישראל, בתשובה "ואשיבך" -אקרב אותך אף אני, "לפני תעמוד" - דרגת קדושה גבוה לעמוד לפניו יתברך והכוונה לדרגת קרבה וקבלת שפע מצד הפנים ברווח ולא מאחור בצמצום. אם תוציא יקר מזולל" - אם תוציא מילים יקרות ונקיות, תסנן ותברר מילותיך עד שיחשבו משפטך יקרות, עבודת ליטוש המילים יוציא אותם מזולל- מזילותא, מרמת זילות נמוכה ותהפוך אותם ליקרות, אז "כפי תהיה" הפה שלך יהיה כפי, שאתה מברך ואני מקיים - שאני גוזר גזירה ואתה מבטלה, "ישובו המה אליך ואתה לא תשוב אליהם"" - יתובון אינון לפתגמך ואת לא תתוב למטעי בתריהון[9]". פרוש המילים ישובו להיות חלק מפתגמך ושפתיך ונפשך תטהר ולא תשוב לטעות אחרי מילות הזילות.

יהא אדם מכוון לדבר בלשון נקייה

בגוף האדם ישנן שתי בריתות המכוונות זו כנגד זו, והן: [10]ברית הלשון וברית המעור (היסוד-ברית מילה), וכל זמן שהאדם שומר על לשונו בקדושה גדולה ונזהר שלא לדבר דברי איסור, הקב"ה מסייע בידו לשמור גם על קדושת היסוד. אך אם חלילה פוגם האדם בברית הלשון ומדבר בלשון לא נקיה, מסתלקת מעליו השמירה וסוף שיבוא לפגום אף בברית השנייה.

וכך כתב הזוהר על הפסוק[11]: "[12]אל תתן את פיך לחטיא את בשרך" (זה בשר קדש, שכתוב והייתה בריתי בבשרכם[13]) "ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך"   "ואל תאמר לפני המלאך", דהיינו ההולך לימינו של אדם, אל תאמר דברים שאינם הגונים, אלא כל דבריך יהיו בנחת ובמשקל, מהו הטעם, כי שגגה היא, שחייב על זה קרבן שגגה. "למה יקצוף האלקים על קולך", שמפני שעוף השמים יוליך את הקול שלך, ומעמידו לפני הקב"ה".

"וחבל את מעשה ידיך", היינו על חטא הבשר, מהו הטעם, מפני שכל אדם שיש לו ברית קדש אין יכולים אותם השולטים בגיהנם להכניסו שם, ובלבד שישמור את ברית קדש, ואם לא שמר אותה מעבירים ממנו (הברית) ומשחיתים ומחבלים אותו, שזה מעשה ידיו של אדם"

כוח הדיבור הוא עיקר חיותו של האדם; [14]הדיבור  הוא עיקר נפש האדם, והוא זה שמבדיל את האדם מהדומם, הצומח והחי. הדיבור מעניק צורה ממשית  לכוח המחשבה[15]. ר' יהודה הלוי מונה למעלה מדרגת המדבר, כמדרגה בפני עצמה נפרדת ועליונה יותר, את מעלת ישראל [16]דוברי  שפת הקודש":[17]ורוממתנו מכל הלשונות".

טעם לכך מצוי, בין היתר, בעובדה שלשון הקודש היא הלשון שבה נאמרה [18]התורה, ולא זו  בלבד, אלא שהעולם כולו נברא בלשון הקודש[19], ולשון הקודש הייתה השפה הרשמית והיחידה [20]של האנושות כולה עד לדור הפלגה. הרמב"ם מסביר שקדושת השפה נובעת מהתכונה הפנימית המאפיינת אותה, והיא "נקיות" השפה. כך, למשל, אין בשפה העברית שמות לאיברי הרבייה לא הזכריים ולא הנקביים, בניגוד גמור לשפות אחרות שבהן לאיברים אלו שמות ייחודיים. כלומר, [21]שפת החול של השפה העברית, נקייה.

עד כאן הבנו את מעלת וחשיבות השמירה על לשון נקיה. ומכאן עולה השאלה, האם זוהי חובה? וכיצד ראוי לנו לדבר?

דיון בסוגיה זו מצוי בתלמוד, במסכת פסחים[22]: "אמר ר' יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו" דרשתו של ר' יהושע בן לוי נאמרה על הפסוק: "מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו ומן הבהמה אשר לא טהרה הוא שנים איש ואשתו[23]". לכאורה, כדי לציין את ההפך מ"הבהמה הטהורה", צריך היה להיות כתוב: "הבהמה הטמאה", אלא שהכתוב חורג ממנהגו המקצר ומוסיף לנו שמונה אותיות רק כדי להימנע מלומר "[24]בהמה טמאה".

התלמוד מביא דרשות נוספות, שמהן ניתן ללמוד שהתורה[25] הייתה מוכנה להאריך ולהוסיף יותר כדי להימנע משימוש במילת גנאי. יתר על כן,  אם ר' יהושע בן לוי ניסח את דבריו על דרך השלילה "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו", בא רבי ישמעאל מיד אחריו ומטיל חובה לדבר בלשון נקייה: "תניא דבי ר' ישמעאל: לעולם יספר אדם בלשון נקיה".

 

בדרך שמנסח האדם את דבריו שם מונחת דעתו.

בתלמוד בפסחים[26] מובאות דוגמאות שלפיהן השימוש בשפה נקייה יש בו כדי להעיד על האדם. כך למשל, התלמוד מספר על שני תלמידיו של רב שישבו ולמדו, ותוך כדי לימוד, ואולי בסופו, אמר אחד לחברו שלימוד ההלכה התיש אותו כמו "חזיר", ואילו השני אמר, שהלימוד התיש אותו כמו "גדי". מאותו רגע לא דיבר רב עם התלמיד הראשון שהזכיר "חזיר", משום שלא נקט בלשון נקייה.

סיפור אחר מובא בהמשך, על אותה שאלה שנשאלה פעמיים בבית המדרש של הלל הזקן : פעם נשאלה בלשון נקייה כך: שאל ר' יוחנן בן זכאי "מפני מה בוצרין (קטיפת ענבים) בטהרה ואין מוסקין (קטיפת זיתים) בטהרה"?, ופעם בלשון שאינה נקייה: "מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה?" אמר הלל באותו הרגע,  מובטח בזה (זה שדיבר בלשון נקיה) שמורה הוראה בישראל, ולא היו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל.  

מסיפור זה עולה, שמלבד היכולת של לשון נקייה להביא את האדם לקדושה, יש בה כדי להעיד על האדם היכן מונחת מחשבתו.

מנגד, המשתמש בלשון שאינה נקייה, יש לבודקו היטב, שמא פסול יש בו. כך התלמוד מביא סיפור על שלושה כוהנים שביקשו ליטול את חלקם בלחם הפנים. האחד ביקש ליטול חלק כפול, האחר ביקש ליטול חלק בגודל של "כזית" ואילו השלישי ביקש חלק בגודל של "זנב הלטאה". שימוש בביטוי זה הביא את הכוהנים לבדוק אחריו ומצאו בו שמץ פסול.

על מנת לברר מהי השפה שעלינו לאמץ בדיבורנו, נביא את מדברי ר' יונה שמחלק את הדיבור לשלושה סוגים שונים: לשון מגונה, לשון כבוד ולשון רגילה, ומורה כי על האדם לדבר בלשון של כבוד כאשר הוא לומד תורה, וגם כאשר הוא מדבר בעסקי העולם.

עוד בעניין לומדים מרבי יוסי בן קיסמה. "אמר רבי יוסי בן קיסמא[27]: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום. אמר לי רבי מאיזה מקום אתה? אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי רבי רצונך שתדור עמנו במקומנו, ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות ? אמרתי לו, בני אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה, לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד"

ולכאורה קשה מדוע לא הסכים רבי יוסי בן קיסמא ללכת לעירו של אותו עשיר, והלא הוא יכל לזכות את כל תושבי המקום בלימוד התורה הקדושה?! אלא הבחין רבי יוסי בן קיסמא שלא הייתה מגמתו של אותו עשיר למען הגדלת התורה והאדרתה. כמו שאמר לו, "איני דר אלא במקום תורה"

וצריך להבין, איך הבין רבי יוסי בן קסמא שמקומו של אותו אדם אינו מקום תורה? אלא, שמתוך בקשתו שאמר "רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות", ידע רבי יוסי שבמקום זה אין תורה, כי במקום של תורה, לא מדברים בראש ובראשונה על כסף וזהב, ואם הוא מציע כל כך הרבה כסף, סימן שזה מה שעומד בראש מעיניהם.

וזאת ועוד: ידוע שבמה שאדם פותח ראשון ומדבר שם הוא מונח. ראשית המחשבה מעידה על מהות האדם. אותו אדם תחילת דבורו היה כסף ומכאן למד רבי יוסי כי כל מעיניו של אותו אדם נציג המקום, הוא כסף ולכן איני דר אלא במקום תורה. רואים אנו מכאן כמה הדיבור מספר ומעיד על המחשבה ועל האדם ואדם היכן שמדבר שם הוא מונח.

 

חשיבות המילים שיוצאות מהפה

היהודי מצווה לשמור על קדושת הדיבור ולהרגיל את עצמו לשמור מכל משמר מלדבר דברים אסורים בבחינת סור מרע. באיסור של דיבורים האסורים נכללים: איסור לדבר רכילות ולשון הרע איסור לשקר "נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה[28], איסור לקלל, איסור לדבר דברי נבלה ופריצות[29], איסור לזלזל ללעוג לבוז או לצחוק ממעשה אדם[30]. אסור להוציא כל דבר מגונה מפיו[31].

לא רק בגלל ההלכה והאיסור אנו צריכים להקפיד בכך, אלא בעיקר בשל ההשלכות החמורות והתוצאות השליליות הנגרמות מדיבורים האסורים. הגמרא בשבת[32] אומרת "בעון נבול פה צרות רבות וגזירות מתחדשות, ובחורי שונאי ישראל מתים, יתומים ואלמנות צועקין ואינן נענין, שנאמר[33] "על כן על בחוריו לא ישמח א-דני ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם, כי כלו חנף ומרע וכל פה דבר נבלה, בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה".

שואלת הגמרא: "מאי ועוד ידו נטויה, אמר רבי חנן בר אבא הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל פיו אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה, הופכין עליו לרעה".

אמר רבא בר שילא אמר רב חסדא, כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם, שנאמר[34] "שוחה עמוקה פי זרות", רב נחמן אמר אף שומע ושותק, שנאמר וזעום ה' יפול שם".

ומכאן שחייב האדם להשתדל לדבר דבריו בלשון נקיה, בלשון אמת ובקדושה, לדייק בכל עניין ועניין ועד כמה שניתן.

זהירות, מילים פועלות

הגמרא אומרת :"[35]אל יפתח אדם פיו לשטן". מאחר ומילים פועלות, הצירוף השלילי עשוי לגרום ליצירת מציאות שלילית לפי תיאור המשפט. לעומת זאת, במקום אחר, בפן החיובי אנו מוצאים "[36]אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך". ברכה שנאמרת אפילו ע"י אדם פשוט, המילים פועלות לפי תוכנן. אפילו שיחה פשוטה ללא כוונה נרשמת ונשמרת ועשויה להיות בעלת כוח השפעה. ניתן לראות זאת מהפסוק "[37]כי הנה יוצר הרים וברא רוח ומגיד לאדם מה שחו עשה שחר עייפה ודרך על במתי ארץ י-ה-ו-ה א-ל-ה-י צבאות שמו"  על הפסוק זה "אמר רב אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה"[38]

הרב וולבה[39] מסביר:  הזהיר כאן את האדם מחמת היותו עתה כאן בזה העולם השפל ואינו רואה ומשיג הבניין או ההריסה ח"ו הנעשים בעולמות מכל דיבור ודיבור שלו, ויכול להעלות על דעתו ח"ו לומר במה נחשב דיבור ושיחה קלה שתפעול שום פעולה ועניין בעולם.. אבל ידע נאמנה שכל דיבור ושיחה קלה שלו לכל אשר יבטא בשפתיו לא נאבד ולא הולך לבטלה... והוא אשר אמרו חז"ל אפילו שיחה קלה שבין איש ואשתו מגידין לו בשעת הדין, כלומר: רק בשעת הדין בעולם האמת מגידים לאדם עד היכן מגיע כחה של שיחה קלה שדיבר בהיותו זה העולם".  

לסיכום: ידע האדם את מעלת הדיבור, חשיבותו וכוח השפעתו. ויזהר בלברור את כל מילותיו בבחינת "והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערוות דבר, ערוות דבור", כפי שאמר [40]רבי שמואל בר נחמן: ערות דיבור זה נבול הפה ובכך יהיו בס"ד מעשיו רצויים.

 

 

 


[1] איוב,(פרק כב פסוק כח). "וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר"

[2] מצודת דוד,(איוב פרק כב פסוק כח).

[3] ר' יוסף קרא,(איוב פרק כב פסוק כח).

[4] פירוש המענה,ר' משה קמחי,(איוב פרק כב פסוק כח).

[5] רשב"ם, ,(איוב פרק כב פסוק כח).

[6] מלבי"ם,(איוב פרק כב פסוק כח).

[7] תלמוד בבלי תענית כג א

[8] ירמיהו,(טו יט).

[9] שם,רש"י.

[10] ספר היצירה,(פרק א משנה מ"ג).

[11] זהר חדש (שיר השירים כד).

[12] קהלת,(פרק ה פסוק ה).

[13] בראשית, (פרק י"ז פסוק י"ג) "הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם".

* מאמר מבוסס על עו"ד  אלישי בן יצחק דף השבוע פרשת נוח תשע"ח, מספר 1241. הפקולטה למדעי היהדות אוניברסיטת בר אילן.

[14] הרב חיים מוולאזין, נפש החיים, שער ב, פרק יד

[15] ראו הראי"ה קוק, אגרות הראי"ה, כרך ב, אגרת תשעח: "בעניין היחש של ההשגות המופשטות עם פרטי המעשים, המשל היותר טוב בזה הוא היחש של הגילוי הנשמתי של האדם בכללו, בדיבורו המתחלק למבטאים ולאותיות, שהם נושאים בקרבם את התכונה הרוחנית של המחשבה אע"פ שעצם המחשבה במקוריותה היא נשגבה מכל מבטא והגיון קולי, מ"מ הערך של המחשבה אל הדיבור הוא ערך עצמי, ואנו רואים שהדיבור מברר לפעמים ג"כ את המחשבה, ובאמת הדיבור הוא המחשבה הגופנית".

[16] רבי יהודה הלוי, הכוזרי, מאמר ראשון, פסקאות כז-מב.

[17] ברכת קדושת היום בתפילת שבע לשלוש רגלים.

[18] בבלי ברכות יג, א, בבלי סנהדרין כא, ב.

[19] בראשית רבה, פרשה יח, ו; מדרש תנחומא, פרשת נח, יט.

[20] תלמוד ירושלמי מגילה א; מדרש תנחומא, פרשת נח, יט; מהר"ל גור אריה – בראשית, יא, א

[21] רמב"ם מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק ח.

[22] פסחים,(דף ג ע"א).

[23] בראשית,(פרק ז פסוק ב).

[24] חלק מפרשני התלמוד תהו בעניין זה, שכן מצינו שבמקומות אחרים בתורה מופיע הביטוי "בהמה טמאה", מדוע א"כ לא נשמר עיקרון זה גם במקומות אלו? הריבב"ן (ר' יהודה בן בנימין ענו ( סבר, שהכתוב הראשון, שנועד ללמדנו על חובת השימוש בלשון נקייה, מופיע בפרשתנו, ואילו ביתר המופעים נקט לשון "טומאה" משום דרך קצרה; המאירי ומהר"ם חלואה סברו כי במקום שמדובר בהלכה יש לנקוט בלשון חדה וברורה, ולכן כדי להרחיק מאיסור ניתן להשתמש במילת גנאי; הר"ן ופירוש נוסף של המאירי עומדים על כך, שהדרישה מנח הייתה לאסוף בהמות שלא נעשתה בהן עבירה; ר' יונה הסביר שבתקופת נח עדיין לא הייתה קיימת החלוקה של בהמה טהורה ובהמה שאינה טהורה, וחלוקה מעין זו אנו מוצאים רק לאחר מתן תורה. ראו ר' יונה, שערי תשובה, שער שלישי, פסקה רל.

[25] פסחים דף ג ע"א: "רב פפא אמר תשע שנאמר (דברים כג, יא) כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה.  רבינא אמר עשר וי"ו דטהור. רב אחא בר יעקב אמר שש עשרה שנאמר )שמואל א כ, כו( כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור.

[26]  פסחים,(ג ע"א).

[27] מסכת אבות,(פרק ו משנה ט).

[28] תהלים,(לד יד).

[29] מהפסוק "והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערוות דבר" )ויקרא רבה כד,ז) דרשו חז"ל שיש להימנע גם מ"ערוות דיבור", היא ניבול פה. "אמר רב חנן בר רבא הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה אלא כל המנבל פיו אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכין עליו לרעה. אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא: כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנום." תלמוד בבלימסכת שבתדף ל"ג, עמוד א' הרמח"ל כותב "שניבול פה הוא ערוותו של הדיבור ממש, ומשום זנות הוא שנאסר ככל שאר ענייני הזנות". מסילת ישרים פרק י"א.

[30] פרקי אבות,(פרק ד משנה ג), "הוא היה אומר, אל תהי בז לכל אדם"

[31] "אמר ר' יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו" בבלי מסכת פסחים,(דף ג', עמוד א').

[32] בבלי, (שבת לג א).

[33] ישעיה,(ט טז).

[34] משלי, פרק כב פסוק יד), "שוחה עמקה פי זרות זעום י-ה-ו-ה יפול [יפל] שם"

[35] ברכות יט ע"א, ס ע"א; כתובות ח ע"ב. כך למשל, המגן אברהם פוסק שאין נכון לומר וידוי של מיתה קודם השינה, שלא לפתוח פה לשטן (ראו: מגן אברהם, אורח חיים, סימן רלט, סק"ז(.

[36] בבלי, מגילה,(טו ע"א).

[37] עמוס,(פרק ד פסוק יג.(

[39] הרב שלמה וולבה, עלי שור – חלק שני, מערכת האדם, פרק ד, עמ' לה.

[40] ירושלמי,(כד ז).

פרשת וישלח

פרשת וישלח

יתכן שהם קבלו את הנזיפה של אביהם על הכשל המוסרי שבמעשיהם ויתכן שלא. התורה, באופן בולט, לא מתייחסת להיבטים הללו. נראה שיש סוגיה מרכזית אחרת שאנו מתבקשים ללמוד מכאן.

אנחנו יודעים שיעקב אבינו לא חזר בו מדעתו, שהוא ראה במעשה ההרג והפרת הברית פגם מוסרי. לפני מותו הוא מקלל את כעסם "ארור אפם כי עז", הוא מכנה את פועלם "כלי חמס מכרותיהם" הוא מדלג עליהם בהעברת המלכות ליהודה. אבל בפרשתנו, הסיום הפתאומי של הדין ודברים, השתיקה הזו, מקנה את הרושם שהוא מקבל את העמדה הנפשית שמובעת בדבריהם, במידת מה. אולי הוא ראה בעמדה הנפשית הזו כמי שיש בה אמת עבור עתידם, גם אם לא כמצדיקה את מעשיהם.

אחת התופעות הנפוצות אצל אנשים הנתונים במערכות יחסים של אלימות ותוקפנות מצד בני זוגם הינה התודעה הנרכשת כאילו אני האשם בהתקפות של הדמות האלימה. שמתפקידי להרגיע את פחדיו או לחילופין לגרום לו שירצה להפסיק עם ההתנהגות שלו. במילים אחרות, לדאוג לאגו שלו, שלא יהיה פגוע. הנתון לאלימות רגיל לצפות לחסדיו של המתעלל, להתלונן על מצבו ולהכניע את רוחו הנמוכה.

כחלק מתהליך של טיפול באלימות מכוונים המטפלים להגביר את הביטחון של הנפגע. במסגרת זו הקרבן לומד לחדול מקבלת התפקיד של בולם האלימות ולפתח כושר עמידה וחוסן להשתחרר מתחושות האשם ולקיחת האחריות על מצב רוחו של הפוגע וממילא על תגובותיו.

חבל דק הוא שמפריד בין יציאה לחירות לבין הצטרפות כוחנית למעגל האלימות.

יש ואחרי שהם נחשפים לגילוי, המרעיש עבורם, שאינם חייבים לצמצם את קיומם, כפי שהורגלו, על מנת שזולתם, הפוגע, במקרה הזה, לא יפגע, הם מתבלבלים ומתחילים לאמץ את אומנותו של בן זוגם ומול מה שבעבר היו מגיבים לו בהיענות לגחמותיו של הפוגע, או בתחנונים להסכמתו, מעתה הם אוזרים אומץ ומפתחים מערכת של תגובה, כוחנות, חוסר התחשבות, העלבה, נקמה. אלימות נענית באלימות. תג מחיר.

הבעיה בתג מחיר, מעבר לעובדה שאנו יורדים נמוך ונותנים לאלימות לנצח, כשאנו פועלים בניגוד לאופי ולערכים שלנו, אנו גוזרים על עצמנו לחיות בניגוד למי שאנחנו. וכך אם בעבר האלים ניסה דרך הכוח לצמצם את חירותנו, להפעיל אותנו, להפחיד ולשלוט בנו, הרי שמעתה הוא גם ימשול באמות המידה המוסריות שלנו, הוא יגרום לנו לחיות בניגוד לאמונתנו ולאופיינו, לחיות את החיים שלו, את אלה שלא הייתי רוצה לחיות. נשארתי בעמדה הנפשית של המוכה.

בחבל הדק הזה, אחד הדברים המרכזיים הינו ההפנמה שאנו חותרים ליציאה פנימית לחירות. חירות כזו שבה אני יודע בעצמי שיש דברים שאני לא מסכים שיקרו. אני מבין שהם לא ייתכנו בשום מחיר שבעולם. אני לא מספסר בהם. לא מנהל סביבם דיון. אני מוציא את האפשרויות הללו מהמשוואה.

אני לא מצפה לאישורו של האלים. גם לא חשוב לי לשכנע אותו בצדקתי או באשמתו. אמירות העוצמה והחירות מופנות אל עצמנו פנימה. אמירות ה'לא עוד', אינם מכוונים לאזנו של האלים, ולא לאישורו. הם מכוונים אל עמדתנו המוסרית, הפנימית, אל העמדה הנפשית שלנו. אנו זוקפים קומה, עורכים מחשבה, אלה חיים אני מאחל לעצמי, האם אני מוכן שיכו אותי, שיתעללו בי, שישפילו אותי.

באופן פרדוכסלי, בן חורין אמתי נעשה מסוגל דווקא להקשיב לכך שיתכן והאלימות של בן זוגו מונעת מכאב או מצוקה, אבל כל זה הופך להיות לא ממין העניין, אני יודע בבירור, לי לא מרביצים. אותי לא משפילים. אין מצב.

יעקב אבינו עוד יבוא עמם חשבון בבוא העת על צדקת מעשיהם. עכשיו הם מדברים על אותה עמדה נפשית שאינה מהווה בהכרח הצדקה ישירה למעשיהם. אותה אמת מוסרית פנימית, המהדהדת ומקרינה: "הכזונה יעשה את אחותנו".

שבת שלום

ערב מקצועי בנושא שיווק ויזמות עסקית בשיתוף מט

ערב מקצועי בנושא שיווק ויזמות עסקית בשיתוף מט"י.

תלמידים ובוגרים יקרים,
 
אנו שמחים להעניק לתלמידי ובוגרי המרכז
 
ערב מקצועי בנושא שיווק ויזמות עסקית בשיתוף מט"י.
 
בערב תקבלו כלים לשיווק, פרסום והפכית המומחיות שלכם לעסק.
 
הערב יועבר בזום ללא תשלום, רק לתלמידי ובוגרי המרכז
(הקישור נשלח לתלמידים ובוגרים ואסור להעבירו למי שאינו בוגר / תלמיד המרכז) 
 
יום ראשון, יב' טבת תשפ"א 27.12.20 
 
בין השעות 20.00-22.10
 
בקבוצות נפרדות - לגברים ולנשים. 
 
הרשמה מראש חובה בקישורים המצורים:
 
נשמח לראות אתכם!
 
בברכה,
טל נחום, מנהלת תכניות הכשרה ולימודים
וכל צוות מרכז י.נ.ר 
משלחת לביתו של הרה

משלחת לביתו של הרה"ג רבי ישראל גנס שליט"א

משלחת זו יצאה כחלק מחזון ופעילות מרכז י.נ.ר,

והעומד בראשו, הרב מאיר שמעון עשור,
למצב את פעילותינו כגוף תורני ומקצועי מוביל,
וכחלק מפעילותו של רב המרכז, הרב אלעזר וולך וחברי הועדה הרוחנית הנכבדים. 

הרב קיבל את המשלחת בחמימות גדולה, ענה בסבלנות ובכובד ראש והדריך את היועצים בעקרונות חשובים בגישה תורנית לטיפול ולהלכה.

תמלול הפגישה המלא מופיע באתר י.נ.ר. 

נסיים בדברי הסיום של הרב, בהם מצאנו חיזוק רב ואמונה בדרך אליה כולנו שותפים: 

"אתם עוסקים בעבודת קודש. צריך לדעת דבר אחד, שאם מצליחים השכר הוא עצום, כשמצליחים מה שאפשר הרי לעשות... להציל זוג... זה דבר גדול מאד. זה הרי לדורות. זה עניין גדול מאד. חשוב שהמטפלים ידעו להחשיב מה שעושים, להעריך את מה שעושים, בעזרת השם. זה אולי הדבר הכי חשוב. ודבר ראשון כל מטפל צריך להתפלל. קודם כל שנתפלל. להתפלל שלא ניכשל בדבר הלכה, אחר כך גם להפעיל שיקול הדעת. אם יש שאלה, כדאי שמטפלים יתרגלו לשאול. זה מאד חשוב שמטפלים יודעים שאפשר לשאול.  לא להימנע מזה, הרי הכוונה לטובה, ומה שמותר... בשיקול הדעת. גם לא להתיר סתם... בעזרת השם, שתהיה לכם הרבה סייעתא דשמיא. אתם עושים עבודה עצומה. בהצלחה"

יעקב ועשיו וה' יראה ללבב

יעקב ועשיו וה' יראה ללבב

אנו נחשפים בפרשתנו למאבק מתמשך בין יעקב ועשו, המסתיים, לעת עתה, בניצחון 'על הנייר' של יעקב. הוא משיג את מה שחתר אליו לאורך כל הדרך. הבכורה, הברכות. הוא הופך להיות ההמשך של אברהם יצחק ו- יעקב.

התיאור, של ציוני הדרך במאבקם, כאילו בדווקא, מסרב לכוון את הקורא באופן גלוי עם מי להזדהות. נכון שהתורה מרבה בהמשך הפרשיות בתיאור קורותיו של יעקב, ונותנת ביטוי לאופנים בהם הוא רואה את סיפור חייו. מקורותיו עם לבן, המאבק עם המלאך, ועד סיכום חייו בפני פרעה. הוא זה שהקב"ה נגלה אליו בחלום, כורת אתו ברית על הארץ ושיהיה עמו, הוא גם  מזהיר את שונאיו, ועוד ועוד. אנו בפירוש מבינים בסוף שהוא הצדיק. שהוא מאבות העולם. יחד עם זה היא לא מתווה לנו את הדרך לחיות בשלום עם מעשיו של יעקב. היא לא מיישבת את התמיהות.

בתחילת הפרשה מתוארים שני הנערים באופן ניטרלי. אפילו תיאור אופיים, שהתורה, באופן חריג, קובעת הגדרות אישיותיות, "ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אוהלים", ניתן לדרוש בכל אחד מהם לשבח ולגנאי, וכך אכן עשו הפרשנים והחכמים במדרשם. זה בכה וזה בכה. 'איש תם יושב אוהלים', יכול להתפרש כתום לב, רועה צאן, או שוקד על החכמה ויכול גם להידרש לגנאי, הלא התם הוא הבן השלישי מארבעת הבנים שבהגדת הפסח, זה שאינו חכם ואינו רשע, תם. זה שיושב באוהל, עם אמו, אינו יוצא להביא טרף, אינו תורם לבית. גם את איש הציד ניתן לתאר כאיש החי בין החיות, הורג נפשות, האורב במסתרים לחטוף חיות חופשיות ממרחב מחייתם וללכדם נפש, צייד. ניתן לעומת זאת, לראות את האישיות הפרודוקטיבית, התורמת, זה שמביא אוכל הביתה.       בל נשכח, יצחק אוהב את עשו, לא למרות, אלא "כי ציד בפיו".

עשו חוזר רעב מן השדה, מעבודת יומו לכלכלת הבית, יעקב שנמצא, כך נראה, במטבח, מכין תבשיל, עשו ברעבונו כי רב מבקש לאכול, בלשון 'הלעטה' הוא מבקש "הלעיטני נא", אולי לגסותו אולי לגודל רעבונו. כך או כך, אירוע יומיומי. סתמי. אלמלי תגובתו של יעקב, מסתבר שלא היינו נחשפים אליו. יעקב מזהה את הסיטואציה, הוא מבין כנראה את גודל הרעב, כל אשר לו יתן בעד נפשו, זה הזמן להגשים משאלה נושנה. הוא דורש תמורת נזיד העדשים לא פחות מהבכורה של עשו. דורש את מעמדו, להחליף את מקומו.

עונה לו עשו, "הנה אנוכי הולך למות", מהרעב. אם אמות ברעבוני, נדמה כאומר, "למה זה לי בכורה" מה תתן לי עמידתי על המקח, הלא אאבד את הבכורה יחד עם חיי. קח כל שתבקש, ובלבד שתציל את חיי. הוא לא יודע שיעקב עמוס בתכניות. הוא לא העלה בדעתו שיום יבוא ומכירה זו תהיה בעלת משמעות מכריעה על גורל עתידו.

"ויהי כי זקן יצחק ויקרא לעשו בנו הגדול". הוא מבקש ממנו "צודה לי ציד, ואברכך, לפני ה' לפני מותי". זה יכול היה להסתיים כאן, בין יצחק ועשו. רבקה לא הייתה אמורה לדעת. אבל היא שמעה, יזמה מה שיזמה, יעקב מגיע תחת זהותו של עשו, לבוש בבגדיו השעירים, בונה על כהות העיניים של אביו, מרמה אותו להטעותו כי את עשו הוא מברך, וכך הוא זוכה בברכות "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך".

כשיצחק משער מה שקרה "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד". לא פחות. הוא משלים עם הטעות וניעור מחרדתו רק כאשר שומע מעשו עצמו "את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי". עשו מספר זאת כחלק מסיפור המעקב והניצול שמייחס ליעקב. אך יצחק כבר מפנים, "ויען יצחק ויאמר לעשו" בשפה נינוחה, "ולכה איפוא מה אעשה בני", אחרי שקודם רק נכנע לגזירת ה' וחתם "גם ברוך יהיה", כעת נראה כי הוא משלים עם התמונה החדשה המתבהרת מול עיניו. הוא עובר צד. אבל מנקודת ראותו של עשו, יעקב מממש את זממו הישן. הברכות מאושרות לחלקו כהמשך לאותה מכירה מאולצת בעד לחם, בעד אוכל לרעב.

בקריאה פשוטה, עשו עשוי להיתפס כעשוק, אפילו כצודק.

ידענו, מהתורה עצמה, כי יעקב הוא הנבחר לאבי האומה. כאמור. לא עולה על דעתנו שגזירת עליון נחתמה לכל מי שבידיו הברכות שהוא זה שיהפוך לאבי אומתנו. אנו סומכים על חוש הצדק, על המוסר האלוקי, שכך הייתה התכנית מראש, שיעקב הוא זה הנבחר מאת ה' להוות את ההמשך של אברהם ויצחק.

חז"ל במדרשיהם לכל אורך האירועים מוצאים זכות ביעקב ומלמדים חובה ופשע במעשיו ובמזימותיו של עשו. קחנו משם. דברי אלוקים חיים. אבל אני מבקש לתהות בקול איך זה שהתורה משאירה אותנו בפשוטו של מקרא, עם תמיהות שכאלו. למה היא בחרה לספר כך את הסיפור. היא לא רצתה לספר לנו, כמו אצל לבן, כמה סיפורי רקע, ככה שנבין עם מי יש לנו עסק.

"ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי" (מלאכי א). זה אולי המסר המרכזי. מיהו הראוי לאהבה. "ויאהב יצחק את עשו ורבקה אוהבת את יעקב".

רבקה, בזיהויה את תכונותיהם לאשורם, ידעה, גם בזמן אמת להבין פשר מעשיהם. היא נוקטת בעמדה מוסרית. היא יודעת בליבה כי יעקב הוא זה הראוי לאהבה. היא יודעת את יושרו של יעקב בנה ותומתו, לשיטתה, כל פעולותיו הם הדרך לגאול את הטוב, הצדק, האמת. היא מזהה את שורש תכונתו של עשו, זו, שמכוחה בז, כנראה, לבכורה. גם היא, כיצחק, מודעת ליכולותיו של עשו בעולם המעשה. אך היא רואה, היא יודעת, את מה שיצחק, שניצוד, עפ"י חז"ל, בפיו החלקלק של עשו, אינו מזהה. האירועים עצמם, מלמדת אותנו התורה, אכן לא היו חד משמעיים. רק מי שהכיר את המניעים, את הערכים את העמדות המוסריות של יעקב ועשו הוא זה שידע להבחין פשר המעשים, לרדת לפירושם הנכון.

"ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי". אומר הנביא. הקב"ה הכריע אהבתו של מי שיקפה את המציאות הנכונה.

"כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב". מצוי ובזמן אמת לא נדע אל נכון מיהו איש האמת והטוב ומיהו המשקר. בנקוף הזמן, סופה של האמת שהיא מאירה ובהאירה נבחין כי הייתה שם מהרגע הראשון. בכל זמן, בכל מעשה.

שבת שלום

שני מחזורים חדשים של ייעוץ נישואין ומשפחה לשנת תשפ

שני מחזורים חדשים של ייעוץ נישואין ומשפחה לשנת תשפ"א נפתחים

בשעה טובה, 

החזון של הרב מאיר עשור ממשיך להתקיים ולגדול, 

השבוע נבנה עוד נדבך,

ומתרחבת השליחות.

שני מחזורים חדשים של ייעוץ נישואין ומשפחה לשנת תשפ"א נפתחים

מחזור 72  נשים ירושלים

מחזור 73 נשים מרכז

עם כל הקשיים ואתגרי הזמן, 

אנחנו רק מבינים ורואים עין בעין את חשיבותו ונצרכותו של התא המשפחתי.

יישר כוח גדול לדורית ואסנת, על עבודה מאומצת מאוד,

על השקעה, 

על מענה אנושי ומקצועי,

על התגייסות למטרה,

על הדרך ועל ההצלחה.

לחני, רבקי ומינה על כל הסיוע והמעטפת

לרב אביחי כהן שמוביל את הספינה כקברניט נאמן ומקצועי

וכמובן לטל נחום והרב מאיר עשור על הרוח שבמפרשים.

לא מובן מאליו.

ותודה לה' שמשרה כאן יום יום את הסיעתא דשמיא.

שנמשיך לעשות חיל בע"ה.

הסגולה הנפלאה של ראש חודש כסלו מאת: הרב מאיר שמעון עשור מנכ

הסגולה הנפלאה של ראש חודש כסלו מאת: הרב מאיר שמעון עשור מנכ"ל מרכז י.נ.ר

החודש כסלו נזכר במקרא פעמיים בשמו, פעם אחת בזכריה ובפעם השנייה בנחמיה . על פי היהדות מזל החודש הוא קשת, על שם הפסוק ביחזקאל: "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם". חודש כסלו הוא זמן הגשמים. בזמן זה, הגשם והשמש מתערבבים והקשת נראית בענן. כמו כן בחודש כסלו, נראית מערכת כוכבים בשמים שנקראת "כסיל" (כיום: אוריון) על שם החודש כסלו. 
בחודש זה התרחשו בעם ישראל מספר אירועים מכוננים כגון: לידת ראובן בן יעקב, הפעם הראשונה שנראתה קשת, הייתה בחודש כסלו אחרי סיום המבול. בכ"ח חשון יצא נח מהתיבה, הקריב קורבנות וחודש כסלו, כרת השם אתו ברית  הקשת מזכירה לנו את הברית שכרת אתנו הבורא שלא להביא מבול שוב, היא מסמלת גילוי של דין בעולם,  הופעתה אמורה לעורר אותנו לשוב ולתקן את מעשינו. וכן סיום מלאכת בניית המשכן. האירוע המרכזי בחודש זה הוא חג החנוכה שיחול בכ"ה בכסלו ונחוג במשך שמונה ימים. בשורשו, הוא חג ניצחון הרוח על החומר ועליונות תפיסת עולם יהודית רוחנית, על פני תפיסה ותרבות פילוסופית כופרת. 
בתפילה של ראש חודש אנו אומרים "ראשי חדשים לעמך נתת, זמן כפרה לכל תולדותם". במילים אלו טמונה משמעות ראש החודש כזמן בו מתחדשת הלבנה. זוהי העת להתחיל שינוי, זמן לכפרת עוונות  ע"י תפילה, התחדשות רוחנית עם קבלה לעתיד, זמן בו האדם יכול להתנתק מעברו  ולקבל על עצמו לגדול מחדש כמו הלבנה. ראש חודש, הוא כמו זרע, המכיל את הפוטנציאל של כל ימי החודש. ביום זה יש באפשרותנו לכוון, לטפח ולעצב את האירועים שברצוננו לממש במהלך כל החודש.
על פי חז"ל, ישראל משולים ללבנה, ואומות העולם לחמה. כשם שהלבנה מתחדשת ונולדת מחדש באופן מחזורי מידי חודש, כך גם עם ישראל מתחדשים כאומה.  באופן דומה, כל אחד ואחד מאתנו כפרט יכול לנצל את ראש החודש כהזדמנות לצמיחה ולהתחדשות.
ראש החודש יכול אף לשמש עבורנו המטפלים העוסקים בחיזוק ובניית הבית היהודי, ככלי טיפולי עת רצון לבחינה, התבוננות וקבלת החלטות לשינויים רצויים בתהליכי הטיפול.
ככלל, כל ראש חודש מאפשר הזדמנות לשפר את מעשינו ולצאת לדרך טובה יותר. בחודש כסלו, טמונה הזדמנות גדולה יותר לצמיחה והתחדשות וזאת על רקע ההשגחה העל טבעית לה זכה עם ישראל. בחודש זה ובאה לידי ביטוי בניסים הגלויים לכלל האומה, בניצחון הרוח על החומר, בהתגברות הקדושה על הטומאה ובעליונות התורה ולומדיה על פני מי שביקשו לעקור אותה מישראל. 
חודש זה הוא זמן טוב לעם ישראל בכלל ולכל יהודי בפרט ומומלץ לנצלו להודיה להשם על הניסים שנעשו לאבותינו בימים ההם ועל מה שנעשה לכל אחד ואחד מאתנו בזמן הזה. 
חודש כסלו הינו עת רצון גדולה מאוד. ביכולתו של חודש זה לחולל ניסים ויש לפעול לתועלת בימים הייחודיים של חודש זה על מנת לממש את האפשרויות הטמונות בו באמצעות תפילה והודיה לה'.
ישנה סגולה נפלאה, סגולה מיוחדת המיוחסת לרבנו חיים פלאג'י, מגדולי המקובלים בדורות עברו, שהבטיח שמי שלא יקטר קיטור אחד, מראש חודש כסלו (אשר יחול אי"ה השנה ביום שלישי) ועד נר שמיני של חנוכה, יזכה לראות נסים באותה שנה.
סגולה נוספת, מיוחסת לרבינו יוסף חיים מבגדאד (ה'בן איש חי'), המיועדת לערב חג החנוכה, כ"ד בכסלו ללמוד בספר חגי פרק ב', את שתי הנבואות שנאמרו לחגי ביום זה, יום בו החל בבניין בניית בית המקדש השני. וכן בגמרא  "העיד רבי שמעון בן אלעזר משום רבי שמעון בן חנניא: כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם, שנאמר (משלי טו) ודבר בעתו מה טוב".
כתוב בספר "היצירה", שהאות שבה נברא חודש כסלו היא האות סמ"ך " המליך אות סמך וקשר לה כתר וצר בו קשת בעולם וכסלו בשנה ומרה בנפש” - שמהותה של האות ס היא להישען, לסמוך ולבטוח. בחודש זה, אנו משחררים דאגות, משתדלים רק להודות לה', להתחזק באמונה וביטחון ולשמוח במי ש'אמר והיה העולם". 

 

_____________________

1 זכריה,(פרק ז פסוק א). "וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע, לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ; הָיָה דְבַר-יְ-ה-וָ-ה אֶל-זְכַרְיָה, בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי – בְּכִסְלֵו".
2 נחמיה,(פרק א פסוק א)."דִּבְרֵי נְחֶמְיָה, בֶּן-חֲכַלְיָה:  וַיְהִי בְחֹדֶשׁ-כִּסְלֵו שְׁנַת עֶשְׂרִים, וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה".
3 יחזקאל,(פרק א פסוק כח).
4 "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים, זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם… אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן, וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ… וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן" (בראשית ט' י"ב-י"ד).
5 מתוך תפילת מוסף של ראש חודש.

 

מעשים זהים משמעויות שונות- מאמר לפרשת השבוע- הרב אלעזר וולך

מעשים זהים משמעויות שונות- מאמר לפרשת השבוע- הרב אלעזר וולך

"מה אכלת בצהריים", "מה עשית בהפסקה" - ככה כל יום, מתאר אבי, נהג הסעות, אני מרגיש חנוק, בחקירה. הוא אומר. – מוזר אומרת מירי, אשתו, במקום ליהנות ולהעריך, את ההתעניינות, את האכפתיות. הוא צריך כנראה לחיות לבד, ככה אף אחד לא ישאל אותו כלום. הוא יהיה חופשי. - אני מבין שאת חושבת שאין הצדקה למה שהוא מרגיש,. בואי לרגע נניח אותו, ספרי לי עם מה 'את' מתמודדת, שאלתי. – אני מרגישה ממודרת מהחיים שלו, הוא לא משתף אותי בסדר יומו, יש בי חוסר אמון כלפיו, מרגישה שהוא מורח אותי, חיה במרדף אחרי קשר איתו, בבדידות, בתסכול.

מילים, ואפילו תגובות ומעשים ניתנים לפרשנויות שונות. הפרשנות שאנו נותנים לאירועים שקורים לנו היא זו שקובעת את המשמעות של האירוע עבורנו. הרגשות שצפים בנו לאירוע הם ביחס הדוק לפרשנות שלנו, זו שניתנת על ידינו.

כיצד אנו בוחרים איך לפרש אירועים. בדרך כלל, באירוע עצמו יש מרכיבים, לפעמים סמויים, ניואנסים דקים ו'בין השורות', באינטונציה, בטון, במבט, בהקשר, ועוד ועוד, דקויות המפרשות לנו את המילים ונותנות למילים זהות פרשנויות שונות.

במקרים רבים, הפירושים אינם נעוצים רק בסיטואציה העכשווית. הם מתגבשים אי שם ביסודות היחסים שלנו עם האדם שמולנו, ומתבססים בדרך כלל על  ההיכרות שלנו עם האדם הזה, וכן, גם להיסטוריה האישית שלנו ביחס לאותם נקודות רגשיות שמוצפות בנו סביב ההתרחשות, יש תפקיד בגיבוש הפרשנות.

מרתק לפעמים לצפות איך שפרושים לא נשארים רק בתורת 'תוצאה' של ההיסטוריה של הפרט ושל היחסים, אלא הם גם נוטלים חלק ביצירה של המשך האינטראקציה בין אותם אנשים, בבחינת 'אשר יגורתי בא לי' הם מעצבים את התגובות ואת העמדות הנלקחות על ידי כל אחד מהצדדים. ובמהלכם אנו מקבלים, כביכול, הוכחה, כמה צדקנו. 'הנה, אכן היא חונקת אותי, אין לה בי אמון, מה היא חושבת שאני עושה'. יוכיח לעצמו אבי. 'הוא באמת רואה בי מטרד. הוא מעדיף שלא אתעניין בו, לגמרי, לא כי הוא רוצה את זה בזמן ובצורה שמתאימים לו כמו שתמיד אומר. יצא המרצע מהשק'. תאמר לעצמה מירי.

בפרשתנו, אבימלך לוקח את שרה ומבקש לשאת אותה, אירוע זהה בעליל למה שעשה פרעה. מעניין לשים לב שבשונה מהתערבותו המיידית של הקב"ה אצל פרעה בהענשה והכאה "וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים", אצל אבימלך הקב"ה מתגלה אליו בחלום ומתריע בפניו שלא יכשל בה, "ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת" אומר האלוקים לאבימלך בחלום הלילה. חוקר כליות ולב ידע את מחשבותיו של אבימלך, אך דומה שבמעקב אחרי התגובות השונות צפות לנגד עיננו דמויות שונות, פרעה ואבימלך. כבר בתיאור של לקיחת שרה ניתן להתחקות אחרי דקויות שונות בהתייחסות ובמניעים שמספרות על המשמעות השונה של האירועים. אם אצל פרעה שרה מובלת באופן שרירותי על ידי השרים, שעם בואה משתקפים הסטנדרטים המקובלים "ונהי כבוא אברם מצרימה ויראו את האשה כי יפה היא מאד", זה מה שהם ראו עם בואה, ומיד "ויראו אותה שרי פרעה ויהללו אותה אל פרעה". ואז " ותוקח האשה בית פרעה" (יב, טו), הרי שאצל אבימלך "וישלח", דרך כבוד. הוא בעצמו. "ויקח את שרה".

בהמשך הדברים, בתגובותיו של אבימלך, כבר נפרסת בפנינו תמונה מלאה יותר. בשונה מפרעה שאחרי הנגעים שבאו עליו על דבר שרי, מה יש לו לומר לאברהם ושרה, 'האשמה' מה זאת עשית לי, 'למה לא הגדת לי', כאילו שמישהו נועץ באברהם לפני ש'תוקח האשה בית פרעה', הוא גם לא ממתין לתשובה, זאת לא היתה שאלת התעניינות, "ועתה הנה אשתך קח ולך". אבימלך, לעומתו, משכים קום מיד כשנודע לו, "וישכם ויקרא לכל עבדיו וידבר אליהם את כל הדברים האלה ויראו האנשים מאד"(כ, ח). קרה כאן משהו הדורש עצירה. "ויקרא לאברהם ויאמר מה עשית ומה חטאתי לך כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה" הוא מביע טרוניה, אך בלשון רכה "מה חטאתי לך", גם הוא חלק מהעניין. לא נחה דעתו והוא מוסיף ומביע עניין התעניינות כנה, מה הביא את אברהם לנהוג ככה, "ויאמר אבימלך לאברהם מה ראית כי עשית את הדבר הזה" הוא מאמין שיש סיבה ראויה להתנהגות כזו 'לא הגונה' מצד אברהם, וכך ממשיכה השיחה ביניהם, כזו שיש בה הזדמנות להסביר, לפייס ולהסיק מסקנות. כך הוכיח סופו על תחילתו, כך למדנו על הבדלים אישיותיים, על הבדלים במנהגי הממלכה ביחס לאורחים, לנשים ולבעליהן. לצדק, למשפט, לדבר ה'. כי אכן למרות המילים הדומות. המעשים הזהים. הפירושים ומשפט המעשים שונים בתכלית.

גם לגבי צחוקם של אברהם ושרה על בשורת לידתו של יצחק, ניתן להיווכח בפירוש השונה שניתן לצחוקו של אברהם, שנאמר בו "ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר הלבן מאה שנה יוולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד" (פר' לך יז, יח), שלא זו בלבד שלא הקפיד עליו ה', שניתן היה לומר כי זכויותיו הן שהגינו בעדו, עוד ענהו ה' וציווהו "וקראת את שמו יצחק" על שם הצחוק. ולעומתו לצחוקה של שרה "ותצחק שרה בקרבה לאמור אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן" הקפיד עליה: "למה זה צחקה שרה, היפלא מה' דבר". והנה א-ל דעות ה' יודע מחשבות. אך אמרו חכמינו :"למדת שאברהם האמין ושמח ושרה לא האמינה ולגלגה" (רש"י יז, יז). נראה מדבריהם כי מתוך אמונתו של אברהם למדוה שכבר ידענו היותו המאמין הגדול, "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" לכן לא ראה בו הקב"ה צד של גנאי, ורק בצחוקה של שרה, למרות שהיה בצחוק צד של תמיהה רצויה, גם בעיני הקב"ה, שציוה לקוראו יצחק, גם שרה עצמה, בלדתה את יצחק הגדילה את צחוקה,ותאמר בגלוי, "צחוק עשה לי אלוקים כל השומע יצחק לי" ללמדנו כי לא חזרה בה מתוכן הדברים, כי אכן דבר תמיהה עשה להם ה'. ורק שעם הפליאה שבכוחה לעורר השתאות ולערער את השגרה, הזו שהביאה את אברהם המאמין לכניעה וליפול על פניו בסגידה ובשמחה, כמעט שלא ימלט בתנועת הנפש המסרבת להאמין לדבר פלא, גם ההתנגדות וההתכחשות. ועל כך דקדק עמה. נראה כי עד כדי כך היתה עמומה מחשבת שרה, שבעצמה לא ידעה לדייק צחוקה האם הוא תמיהת התפעלות או תמיהה של חוסר אמון. "ותכחש שרה לאמור לא צחקתי", וכי תעלה על דעתך ששרה תכחש בדבר הנביא מפי ה', אמור מעתה, בפני עצמה כיחשה. כי אכן לא ידעה אל נכון פשר צחוקה.

תגובות

כל התגובות

רוצה לקבל עדכונים ממגוון התוכן של מרכז י.נ.ר?