"מה אכלת בצהריים", "מה עשית בהפסקה" - ככה כל יום, מתאר אבי, נהג הסעות, אני מרגיש חנוק, בחקירה. הוא אומר. – מוזר אומרת מירי, אשתו, במקום ליהנות ולהעריך, את ההתעניינות, את האכפתיות. הוא צריך כנראה לחיות לבד, ככה אף אחד לא ישאל אותו כלום. הוא יהיה חופשי. - אני מבין שאת חושבת שאין הצדקה למה שהוא מרגיש,. בואי לרגע נניח אותו, ספרי לי עם מה 'את' מתמודדת, שאלתי. – אני מרגישה ממודרת מהחיים שלו, הוא לא משתף אותי בסדר יומו, יש בי חוסר אמון כלפיו, מרגישה שהוא מורח אותי, חיה במרדף אחרי קשר איתו, בבדידות, בתסכול.
מילים, ואפילו תגובות ומעשים ניתנים לפרשנויות שונות. הפרשנות שאנו נותנים לאירועים שקורים לנו היא זו שקובעת את המשמעות של האירוע עבורנו. הרגשות שצפים בנו לאירוע הם ביחס הדוק לפרשנות שלנו, זו שניתנת על ידינו.
כיצד אנו בוחרים איך לפרש אירועים. בדרך כלל, באירוע עצמו יש מרכיבים, לפעמים סמויים, ניואנסים דקים ו'בין השורות', באינטונציה, בטון, במבט, בהקשר, ועוד ועוד, דקויות המפרשות לנו את המילים ונותנות למילים זהות פרשנויות שונות.
במקרים רבים, הפירושים אינם נעוצים רק בסיטואציה העכשווית. הם מתגבשים אי שם ביסודות היחסים שלנו עם האדם שמולנו, ומתבססים בדרך כלל על ההיכרות שלנו עם האדם הזה, וכן, גם להיסטוריה האישית שלנו ביחס לאותם נקודות רגשיות שמוצפות בנו סביב ההתרחשות, יש תפקיד בגיבוש הפרשנות.
מרתק לפעמים לצפות איך שפרושים לא נשארים רק בתורת 'תוצאה' של ההיסטוריה של הפרט ושל היחסים, אלא הם גם נוטלים חלק ביצירה של המשך האינטראקציה בין אותם אנשים, בבחינת 'אשר יגורתי בא לי' הם מעצבים את התגובות ואת העמדות הנלקחות על ידי כל אחד מהצדדים. ובמהלכם אנו מקבלים, כביכול, הוכחה, כמה צדקנו. 'הנה, אכן היא חונקת אותי, אין לה בי אמון, מה היא חושבת שאני עושה'. יוכיח לעצמו אבי. 'הוא באמת רואה בי מטרד. הוא מעדיף שלא אתעניין בו, לגמרי, לא כי הוא רוצה את זה בזמן ובצורה שמתאימים לו כמו שתמיד אומר. יצא המרצע מהשק'. תאמר לעצמה מירי.
בפרשתנו, אבימלך לוקח את שרה ומבקש לשאת אותה, אירוע זהה בעליל למה שעשה פרעה. מעניין לשים לב שבשונה מהתערבותו המיידית של הקב"ה אצל פרעה בהענשה והכאה "וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים", אצל אבימלך הקב"ה מתגלה אליו בחלום ומתריע בפניו שלא יכשל בה, "ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת" אומר האלוקים לאבימלך בחלום הלילה. חוקר כליות ולב ידע את מחשבותיו של אבימלך, אך דומה שבמעקב אחרי התגובות השונות צפות לנגד עיננו דמויות שונות, פרעה ואבימלך. כבר בתיאור של לקיחת שרה ניתן להתחקות אחרי דקויות שונות בהתייחסות ובמניעים שמספרות על המשמעות השונה של האירועים. אם אצל פרעה שרה מובלת באופן שרירותי על ידי השרים, שעם בואה משתקפים הסטנדרטים המקובלים "ונהי כבוא אברם מצרימה ויראו את האשה כי יפה היא מאד", זה מה שהם ראו עם בואה, ומיד "ויראו אותה שרי פרעה ויהללו אותה אל פרעה". ואז " ותוקח האשה בית פרעה" (יב, טו), הרי שאצל אבימלך "וישלח", דרך כבוד. הוא בעצמו. "ויקח את שרה".
בהמשך הדברים, בתגובותיו של אבימלך, כבר נפרסת בפנינו תמונה מלאה יותר. בשונה מפרעה שאחרי הנגעים שבאו עליו על דבר שרי, מה יש לו לומר לאברהם ושרה, 'האשמה' מה זאת עשית לי, 'למה לא הגדת לי', כאילו שמישהו נועץ באברהם לפני ש'תוקח האשה בית פרעה', הוא גם לא ממתין לתשובה, זאת לא היתה שאלת התעניינות, "ועתה הנה אשתך קח ולך". אבימלך, לעומתו, משכים קום מיד כשנודע לו, "וישכם ויקרא לכל עבדיו וידבר אליהם את כל הדברים האלה ויראו האנשים מאד"(כ, ח). קרה כאן משהו הדורש עצירה. "ויקרא לאברהם ויאמר מה עשית ומה חטאתי לך כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה" הוא מביע טרוניה, אך בלשון רכה "מה חטאתי לך", גם הוא חלק מהעניין. לא נחה דעתו והוא מוסיף ומביע עניין התעניינות כנה, מה הביא את אברהם לנהוג ככה, "ויאמר אבימלך לאברהם מה ראית כי עשית את הדבר הזה" הוא מאמין שיש סיבה ראויה להתנהגות כזו 'לא הגונה' מצד אברהם, וכך ממשיכה השיחה ביניהם, כזו שיש בה הזדמנות להסביר, לפייס ולהסיק מסקנות. כך הוכיח סופו על תחילתו, כך למדנו על הבדלים אישיותיים, על הבדלים במנהגי הממלכה ביחס לאורחים, לנשים ולבעליהן. לצדק, למשפט, לדבר ה'. כי אכן למרות המילים הדומות. המעשים הזהים. הפירושים ומשפט המעשים שונים בתכלית.
גם לגבי צחוקם של אברהם ושרה על בשורת לידתו של יצחק, ניתן להיווכח בפירוש השונה שניתן לצחוקו של אברהם, שנאמר בו "ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר הלבן מאה שנה יוולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד" (פר' לך יז, יח), שלא זו בלבד שלא הקפיד עליו ה', שניתן היה לומר כי זכויותיו הן שהגינו בעדו, עוד ענהו ה' וציווהו "וקראת את שמו יצחק" על שם הצחוק. ולעומתו לצחוקה של שרה "ותצחק שרה בקרבה לאמור אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן" הקפיד עליה: "למה זה צחקה שרה, היפלא מה' דבר". והנה א-ל דעות ה' יודע מחשבות. אך אמרו חכמינו :"למדת שאברהם האמין ושמח ושרה לא האמינה ולגלגה" (רש"י יז, יז). נראה מדבריהם כי מתוך אמונתו של אברהם למדוה שכבר ידענו היותו המאמין הגדול, "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" לכן לא ראה בו הקב"ה צד של גנאי, ורק בצחוקה של שרה, למרות שהיה בצחוק צד של תמיהה רצויה, גם בעיני הקב"ה, שציוה לקוראו יצחק, גם שרה עצמה, בלדתה את יצחק הגדילה את צחוקה,ותאמר בגלוי, "צחוק עשה לי אלוקים כל השומע יצחק לי" ללמדנו כי לא חזרה בה מתוכן הדברים, כי אכן דבר תמיהה עשה להם ה'. ורק שעם הפליאה שבכוחה לעורר השתאות ולערער את השגרה, הזו שהביאה את אברהם המאמין לכניעה וליפול על פניו בסגידה ובשמחה, כמעט שלא ימלט בתנועת הנפש המסרבת להאמין לדבר פלא, גם ההתנגדות וההתכחשות. ועל כך דקדק עמה. נראה כי עד כדי כך היתה עמומה מחשבת שרה, שבעצמה לא ידעה לדייק צחוקה האם הוא תמיהת התפעלות או תמיהה של חוסר אמון. "ותכחש שרה לאמור לא צחקתי", וכי תעלה על דעתך ששרה תכחש בדבר הנביא מפי ה', אמור מעתה, בפני עצמה כיחשה. כי אכן לא ידעה אל נכון פשר צחוקה.