facebook youtube google

מדור אקטואליה במשפחה

מאמר לפרשת יתרו

מאת הרב אלעזר וולך 04/02/2021
תקציר:
על מנת לקיים מפגש מלא עם דמות שאתה מעוניין לקיים עימה יחס, אתה חייב לאפשר לה להיות מי שהיא, במלוא עוז אישיותה. הרב אלעזר וולך, רב מרכז י.נ.ר במאמר לפרשת יתרו
מאמר לפרשת יתרו
כב שבט | 04.02.2021

מעמד הר סיני כגילוי ומפגש

השבוע אנחנו עדים לאחד האירועים הגדולים בהיסטוריה, אולי הגדול והמשמעותי ביותר   – מעמד הר סיני.

התורה בעצמה מפרטת לנו כמה וכמה מטרות ומשמעויות לאותו מעמד נשגב. ביניהם נתינת התורה, ביסוס האמונה - בתורה, בנבואה, במשה, "לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם" ו"בַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ, ועוד, כאשר באו בכמה מקומות במקרא.

אחד הדברים הבולטים למתבונן במהותו של המעמד הזה, למדתי מרבותי לקרוא בפרשתנו "אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם", וכפי שהמשיל האבן עזרא "חשוֹב, שיהיה כדמות אדם ראשו בשמים, ורגליו על הר סיני".

גופו של המעמד. ההופעה האלוקית עצמה. העובדה שהקב"ה בכלל 'פונה' לבני האדם. יש לו 'עניין' אתנו, עם העולם, הוא רוצה מעימנו, למעננו.

אנחנו כיהודים, הפנמנו את החידוש הזה שהושתת בנפשותינו מאז אותו מעמד, כמימוש מה שהחל עם "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם" "כִי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו". לא לחינם ציוותה התורה בפרשת דברים "הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב".

כלומר גם מבלי שנעסוק בתוכנן של עשרת הדברות, המעמד כשלעצמו, ההתייחסות שבין הקב"ה ובין האדם עומדת במרכז העניין של מעמד הר סיני. זוהי התגלות מבשרת מהפכה לישראל. לעולם. ראיתי מי שקרא לה 'החידוש של חוויית המפגש שלנו עם אלוקים' המפגש, כיוון שהקב"ה מופיע בו למען האדם.

אני רוצה להתייחס קצת לאותו מפגש. חוויית המפגש הזו מתוארת בתורה מצד אחד כמעמד מאיים, נורא ואפילו ממית, "הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹקים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר  שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי", מתאר משה רבינו את ההופעה הזו, משמע שבטבעם לא אמורים היו להישאר חיים. "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת", מבקשים בני ישראל, הרי שנוכחותו והופעתו של הקב"ה מעצם טבעם אמורים לגרום לנו להתגמד, להתבטל. עד מוות.

גם הנביאים, בשנים הבאות, לא יכלו לעמוד על רגליהם מול ההופעה האלוקית, כמתואר ביחזקאל "וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל  פָּנַי".

יחד עם זה, ההופעה האלוקית מביאה איתה חיים, היא מופיעה בעולם 'למען' האדם. ההופעה הזו הרי נועדה לייצר חווייה של התייחסות כלשהי בין הקב"ה והאדם.

כיצד אם כן תתאפשר חווייה זו של הגילוי האלוקי, של 'התעניינותו' בעולם, אותו הדבר שקראנו לו 'המפגש' אם האדם איננו מסוגל לשרוד בקיום הקשר הזה.

"כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד  קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ" (דברים ד).

כלומר, החידוש הגדול הוא שהקב"ה בכבודו ובעצמו, זה שנוכחותו מפילה את האדם הוא זה שבידו האחרת, כביכול, מעמיד את האדם כדי שיוכל לעמוד מולו, "הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹקים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר  שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי".

"וַתָּבֹא בִי רוּחַ וַתַּעֲמִדֵנִי עַל רַגְלָי וַיְדַבֵּר אֹתִי " מסיים הנביא יחזקאל. "כל החולים נתרפאו כל הסומין נתפקחו" אמרו חכמים על מעמד הר סיני, כלומר מי שנוסך רוח חיים באדם על מנת שיוכל להכיל את נוכחותו הוא הקב"ה בעצמו.

וכאן הבן שואל, מה רע לו יישאר האדם באפסיותו, שלא יוכל לעמוד, שהגילוי יתנהל מול אדם נטול כח, שמוט ומפוחד, למה כל כך חשוב לקב"ה להעמיד את האדם.

דומה כי התשובה נמצאת בגופם של דברים. על מנת לקיים מפגש מלא עם דמות שאתה מעוניין לקיים עימה יחס, אתה חייב לאפשר לה להיות מי שהיא, במלוא עוז אישיותה. לו היינו חצי מתים כי אז לא היה זה מפגש עם מי שאנחנו, עם מלוא אישיותנו.

"והלכת בדרכיו", נצטווינו. אני חושב, עם כל הזהירות, שנוכל ללמוד מהדרך בה הקב"ה הופיע לעינינו, על הדרך בה ראוי שנבחר לקיים את המפגשים שלנו עם מי שאנו מעוניינים לקיים עמו מגע. נלמד לקחת את האחריות לכך שהזולת יוכל לעמוד במלוא אישיותו, כפי מה שהוא, מולנו. לא נסכים שהעליונות שלנו, בוודאי זו הנסיבתית, החלקית או המדומה, לגרום לזה שנגדנו לחוש אבוד או חסר יכולת עמידה מלאה, כמו שהוא, על עצמיותו, דעותיו, מאוויו וערכיו - מולנו. כך לא יכון 'מפגש',  אדרבה, אם נצטרך, נשתדל להגן עליו - מפנינו, מפני הדעה, הסמכות, הכלים, התבונה, הכח או כל מה שיש לנו עליו. רק כך נוכל לקיים מפגש אמיתי.

הכתבה משויכת לקורס | ייעוץ נישואין ומשפחה - .M.F.C

כתבות אחרות בנושא זוגיות ונישואין

מעשים זהים משמעויות שונות- מאמר לפרשת השבוע- הרב אלעזר וולך

מעשים זהים משמעויות שונות- מאמר לפרשת השבוע- הרב אלעזר וולך

"מה אכלת בצהריים", "מה עשית בהפסקה" - ככה כל יום, מתאר אבי, נהג הסעות, אני מרגיש חנוק, בחקירה. הוא אומר. – מוזר אומרת מירי, אשתו, במקום ליהנות ולהעריך, את ההתעניינות, את האכפתיות. הוא צריך כנראה לחיות לבד, ככה אף אחד לא ישאל אותו כלום. הוא יהיה חופשי. - אני מבין שאת חושבת שאין הצדקה למה שהוא מרגיש,. בואי לרגע נניח אותו, ספרי לי עם מה 'את' מתמודדת, שאלתי. – אני מרגישה ממודרת מהחיים שלו, הוא לא משתף אותי בסדר יומו, יש בי חוסר אמון כלפיו, מרגישה שהוא מורח אותי, חיה במרדף אחרי קשר איתו, בבדידות, בתסכול.

מילים, ואפילו תגובות ומעשים ניתנים לפרשנויות שונות. הפרשנות שאנו נותנים לאירועים שקורים לנו היא זו שקובעת את המשמעות של האירוע עבורנו. הרגשות שצפים בנו לאירוע הם ביחס הדוק לפרשנות שלנו, זו שניתנת על ידינו.

כיצד אנו בוחרים איך לפרש אירועים. בדרך כלל, באירוע עצמו יש מרכיבים, לפעמים סמויים, ניואנסים דקים ו'בין השורות', באינטונציה, בטון, במבט, בהקשר, ועוד ועוד, דקויות המפרשות לנו את המילים ונותנות למילים זהות פרשנויות שונות.

במקרים רבים, הפירושים אינם נעוצים רק בסיטואציה העכשווית. הם מתגבשים אי שם ביסודות היחסים שלנו עם האדם שמולנו, ומתבססים בדרך כלל על  ההיכרות שלנו עם האדם הזה, וכן, גם להיסטוריה האישית שלנו ביחס לאותם נקודות רגשיות שמוצפות בנו סביב ההתרחשות, יש תפקיד בגיבוש הפרשנות.

מרתק לפעמים לצפות איך שפרושים לא נשארים רק בתורת 'תוצאה' של ההיסטוריה של הפרט ושל היחסים, אלא הם גם נוטלים חלק ביצירה של המשך האינטראקציה בין אותם אנשים, בבחינת 'אשר יגורתי בא לי' הם מעצבים את התגובות ואת העמדות הנלקחות על ידי כל אחד מהצדדים. ובמהלכם אנו מקבלים, כביכול, הוכחה, כמה צדקנו. 'הנה, אכן היא חונקת אותי, אין לה בי אמון, מה היא חושבת שאני עושה'. יוכיח לעצמו אבי. 'הוא באמת רואה בי מטרד. הוא מעדיף שלא אתעניין בו, לגמרי, לא כי הוא רוצה את זה בזמן ובצורה שמתאימים לו כמו שתמיד אומר. יצא המרצע מהשק'. תאמר לעצמה מירי.

בפרשתנו, אבימלך לוקח את שרה ומבקש לשאת אותה, אירוע זהה בעליל למה שעשה פרעה. מעניין לשים לב שבשונה מהתערבותו המיידית של הקב"ה אצל פרעה בהענשה והכאה "וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים", אצל אבימלך הקב"ה מתגלה אליו בחלום ומתריע בפניו שלא יכשל בה, "ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת" אומר האלוקים לאבימלך בחלום הלילה. חוקר כליות ולב ידע את מחשבותיו של אבימלך, אך דומה שבמעקב אחרי התגובות השונות צפות לנגד עיננו דמויות שונות, פרעה ואבימלך. כבר בתיאור של לקיחת שרה ניתן להתחקות אחרי דקויות שונות בהתייחסות ובמניעים שמספרות על המשמעות השונה של האירועים. אם אצל פרעה שרה מובלת באופן שרירותי על ידי השרים, שעם בואה משתקפים הסטנדרטים המקובלים "ונהי כבוא אברם מצרימה ויראו את האשה כי יפה היא מאד", זה מה שהם ראו עם בואה, ומיד "ויראו אותה שרי פרעה ויהללו אותה אל פרעה". ואז " ותוקח האשה בית פרעה" (יב, טו), הרי שאצל אבימלך "וישלח", דרך כבוד. הוא בעצמו. "ויקח את שרה".

בהמשך הדברים, בתגובותיו של אבימלך, כבר נפרסת בפנינו תמונה מלאה יותר. בשונה מפרעה שאחרי הנגעים שבאו עליו על דבר שרי, מה יש לו לומר לאברהם ושרה, 'האשמה' מה זאת עשית לי, 'למה לא הגדת לי', כאילו שמישהו נועץ באברהם לפני ש'תוקח האשה בית פרעה', הוא גם לא ממתין לתשובה, זאת לא היתה שאלת התעניינות, "ועתה הנה אשתך קח ולך". אבימלך, לעומתו, משכים קום מיד כשנודע לו, "וישכם ויקרא לכל עבדיו וידבר אליהם את כל הדברים האלה ויראו האנשים מאד"(כ, ח). קרה כאן משהו הדורש עצירה. "ויקרא לאברהם ויאמר מה עשית ומה חטאתי לך כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה" הוא מביע טרוניה, אך בלשון רכה "מה חטאתי לך", גם הוא חלק מהעניין. לא נחה דעתו והוא מוסיף ומביע עניין התעניינות כנה, מה הביא את אברהם לנהוג ככה, "ויאמר אבימלך לאברהם מה ראית כי עשית את הדבר הזה" הוא מאמין שיש סיבה ראויה להתנהגות כזו 'לא הגונה' מצד אברהם, וכך ממשיכה השיחה ביניהם, כזו שיש בה הזדמנות להסביר, לפייס ולהסיק מסקנות. כך הוכיח סופו על תחילתו, כך למדנו על הבדלים אישיותיים, על הבדלים במנהגי הממלכה ביחס לאורחים, לנשים ולבעליהן. לצדק, למשפט, לדבר ה'. כי אכן למרות המילים הדומות. המעשים הזהים. הפירושים ומשפט המעשים שונים בתכלית.

גם לגבי צחוקם של אברהם ושרה על בשורת לידתו של יצחק, ניתן להיווכח בפירוש השונה שניתן לצחוקו של אברהם, שנאמר בו "ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר הלבן מאה שנה יוולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד" (פר' לך יז, יח), שלא זו בלבד שלא הקפיד עליו ה', שניתן היה לומר כי זכויותיו הן שהגינו בעדו, עוד ענהו ה' וציווהו "וקראת את שמו יצחק" על שם הצחוק. ולעומתו לצחוקה של שרה "ותצחק שרה בקרבה לאמור אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן" הקפיד עליה: "למה זה צחקה שרה, היפלא מה' דבר". והנה א-ל דעות ה' יודע מחשבות. אך אמרו חכמינו :"למדת שאברהם האמין ושמח ושרה לא האמינה ולגלגה" (רש"י יז, יז). נראה מדבריהם כי מתוך אמונתו של אברהם למדוה שכבר ידענו היותו המאמין הגדול, "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" לכן לא ראה בו הקב"ה צד של גנאי, ורק בצחוקה של שרה, למרות שהיה בצחוק צד של תמיהה רצויה, גם בעיני הקב"ה, שציוה לקוראו יצחק, גם שרה עצמה, בלדתה את יצחק הגדילה את צחוקה,ותאמר בגלוי, "צחוק עשה לי אלוקים כל השומע יצחק לי" ללמדנו כי לא חזרה בה מתוכן הדברים, כי אכן דבר תמיהה עשה להם ה'. ורק שעם הפליאה שבכוחה לעורר השתאות ולערער את השגרה, הזו שהביאה את אברהם המאמין לכניעה וליפול על פניו בסגידה ובשמחה, כמעט שלא ימלט בתנועת הנפש המסרבת להאמין לדבר פלא, גם ההתנגדות וההתכחשות. ועל כך דקדק עמה. נראה כי עד כדי כך היתה עמומה מחשבת שרה, שבעצמה לא ידעה לדייק צחוקה האם הוא תמיהת התפעלות או תמיהה של חוסר אמון. "ותכחש שרה לאמור לא צחקתי", וכי תעלה על דעתך ששרה תכחש בדבר הנביא מפי ה', אמור מעתה, בפני עצמה כיחשה. כי אכן לא ידעה אל נכון פשר צחוקה.

לא על הכסף לבדו- על כסף ונישואין

לא על הכסף לבדו- על כסף ונישואין

מאת: דקלה טלר M.A
יועצת נישואין ומשפחה
0546002133 | diklateller1@gmail.com 

אנשים שונים מייחסים לכסף משמעויות שונות הקשורות לנושאים ריגשיים.לכל אחד מאיתנו יש סיפור אישי סביב נושא הכסף. הסיפור שלנו נבנה כתוצאה מהיחס של הורינו לכסף,  ממסרים שעברו אלינו ומחוויות וינסיונות שצברנו במהלך החיים. הסיפור האישי שלנו משפיע על היחס שלנו לכסף ואנחנו מעניקים לו משמעות ריגשית. מסיבה זו נפגוש אנשים עם התייחסות שונה לכסף: חלקם פזרנים ואחרים חסכנים, אנשים שעובדים ללא לאות על מנת להרוויח כסף ואחרים המתעלמים מהצורך שבכסף. ישנם אנשים שמוציאים כסף ללא בקרה ואחרים מקפידים על כל הוצאה. כתוצאה מהשוני כסף יכול להוות טריגר משמעותי המשפיע על מערכות היחסים שלנו. 

ארבעה טיפוסים שונים:
הפסיכולוג ד"ר ברדלי קלונץ,  אחד החלוצים בתחום הזוגי-פיננסי מאפיין ארבעה טיפוסים שונים בנושא היחס לכסף  (Klontz, et al., 2006; Klontz and Klonz, 2009. מדובר על ארבע סכמות קוגנטיביות חוויתיות הקשורות ליחס האדם לכסף ורכוש.

א. הטיפוס הנמנע.
"כאשר אני נותן שטר של מאה פרנק, אני נותן את המלוכלך ביותר" ( ז'יל רנר).
הטיפוס הנמנע חושש מכסף ולא אוהב לדבר עליו ולעסוק בו . האמונה הפנימית שלו היא שכסף הוא דבר רע, מלוכלך ולא ערכי ולכן הוא מעדיף שלא לטפל בנושאים כספיים, פעמים רבות תוך טענה לחוסר הבנה בנושאים אלו. טיפוסים נמנעים עשויים להיות פזרנים מאוד או חסכנים מאוד. יתכנו גם בעלי עסקים, ולא רק שכירים, כגון מסעדנים, אנשי טיפול ועוד רבים אחרים שיאמרו שאינם מבינים בכסף אלא בתחום העיסוק שלהם.פעמים רבות אנשים כאלו הם רגישים ורוחניים שואפים לעולם טוב ומוסרי יותר, דואגים לזולת ומונעים מטוב ולא מאינטרסים.

ב. הטיפוס המעריץ.
"רדיפה אחרי כסף עם אמונה שכשיהיה מספיק כסף תהיה לך שמחת חיים." (אילן הייטנר).
אנשים שמעריצים כסף חיים בתחושה ואמונה פנימית כי הכסף הוא פיתרון לכל הבעיות. הכסף הוא מתכון לאושר, לזוגיות טובה ושמחה, למצב חברתי טוב ויצירת קשרים משמעותיים,לעבודה טובה ועוד. לכן הם עסוקים בהשגת הכסף הנכסף, מתוך אמונה שהוא יביא אותם לאותה מציאות אידאלית. פעמים רבות אנשים אלו יהיו הישגיים מאוד ומונעים מעיניינים כספיים, שכן עבורם הכסף הוא מנוע לעבודה, ללקיחת סיכונים או להקפדת יתר לחסוך כדי שבעתיד יהיה. אנשים אלו ישתמשו בכסף כדי להביע אהבה או חיבה והם יחצינו את כספם. פעמים רבות אנשים כאלו הנם בעלי מוטיבציה ושאיפה גבוהה וכישרון ליזמות.

ג. הטיפוס השמרן או הדאגן.
"קיימת יתר דאגה לשמור על הכסף מאשר לנסות להתעשר." (מישל דה מונטיין)
אנשים שמרנים חיים בחרדה ובזהירות מתמדת מפני חיסרון של כסף. הם חוששים שלא יהיה מספיק כסף ולכן צריך להתמיד בעבודה קשה ולחסוך את הכסף שהם מייצרים לעתיד הלוט בערפל. אנשים כאלה לא אוהבים לשוחח על כסף או נושאים שקשורים אליו ונוהגים בדיסקרטיות בכל הנוגע למצבם הכלכלי. פעמים רבות אנשים אלו מחושבים, מדוקדקים ומתוכננים. ניתן לסמוך עליהם שינהלו את תקציב הבית ביד רמה. הם מצליחים לחסוך גם כשנראה שאין מאיפה.

ד. הטיפוס התחרותי, מעמדי.
הכסף יענה את הכל (קהלת י' יט')
אנשים תחרותיים זקוקים לכסף על מנת להרגיש בעלי ערך ומעמד: ערך זוגי, ערך משפחתי, ערך חברתי. בתפיסת עולמם הכסף מעיד על הערך העצמי שלהם ומשקף את העצמי שלהם. אנשים אלו ישקיעו הרבה זמן, כוח ואנרגיה על מנת להרוויח ולצבור כסף כיוון שלמעשה הכסף הינו הם עצמם. אנשים כאלו יהיו בעלי נטייה לפזרנות ונטילת סיכונים ביחס לכסף וכן להחצנה ונראות של כספם על-ידי רכישה של מותגים ושימוש ברכוש הנחשב כבעל ערך. פעמים רבות אנשים אלו שאפתניים ובעלי מטרות שונות.
כסף וזוגיות.
באופן טיב,עי בני זוג הם טיפוסים שונים בכלל, ובתפיסה שלהם לגבי כסף בפרט. כל אחד מבני הזוג גדל בבית שונה עם הורים שייחסו לכסף משמעויות אחרות. השונות הזו יכולה לייצר מתח בין בני הזוג,ביחוד כאשר פעמים רבות שיח על כסף הוא טאבו. סקר שנערך על ידי אפליקציית ההשקעות אקרונס בארה"ב (כדאי לציין בסוף מקור) מצא כי ל 68% מהאנשים קל יותר לדבר על המשקל שלהם מאשר על כסף. ד"ר גיא הוכמן מבית הספר איביצ'ר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה וחוקרים נוספים (כנ"ל) מסבירים שאנשים חוששים לדבר על כסף ובכלל על מה שטוב להם בגלל חשש מ"עין הרע", חשש שהטוב יתקלקל. עוד נמצא כי לנשים קשה יותר לשוחח על כסף מאשר לגברים כיוון שהן תופסות את נושא הכסף כנושא אישי מידי (סקר שנערך על ידי חברת פידלטי אינווסטמנט 2015 ארה"ב) .
לתפיסה המישפחתית בנושא היחס לשיח על כסף השפעה משמעותית לאופן ההתנהלות של הפרט. לכן גם קשה מאוד לבני זוג רבים לנהל שיח על נושאים כספיים. חשוב לדעת כי שונות בהתייחסות לכסף, כמו גם שונות בין בני הזוג בתחומים שונים לא תוביל בהכרח לכשלים בקשר. מצב שבו יהיו כשלים בקשר, מריבות וקונפליקטים הוא תוצר של קושי בקשר עצמו ושל התפיסות השונות בהתייחסות לכסף. הכסף, בדיוק כמו גם גורמים אחרים, הוא רק הטריגר למתח זוגי ומריבות, ובשל השפעתו על תחומים רבים בחיינו הוא מהווה טריגר משמעותי. .

דרכי פעולה
מה אפשר לעשות עם השונות בתפסיה של כל אחד מבני הזוג? כיצד ניתן לנהל אותה ועדיין להגיע להבנות והסכמות? אם בני בזוג שונים ביחסם לכסף, מה זה אומר על הקשר שלהם ? האם השונות הזו, כמו גם הבדלים נוספים בין בני הזוג, יכולה להעשיר את הזוגיות? האם בני זוג יכולים להרוויח מהשונות הזו? ננסה להציע כאן הסתכלות קצת אחרת על שונות בין בני זוג ועל מריבות סביב נושאים כספיים כמודל להתנהלות סביב שונות זוגית. 
שונות בין בני זוג היא טבעית ונורמלי. היא יכולה להעשיר את הזוגיות שלנו, ואנחנו יכולים ללמוד ולהרוויח ממנה. על מנת ליישם זאת נתבונן בשלושה שלבים:
השלב הראשון: היו חוקרים. קחו את הנושא הכספי כנקודת מוצא להיכרות עם צד נוסף בבן הזו. הכירו יותר  את תפישתו וגישתו ביחס לכסף כמו גם לנושאים נוספים בהם אתם חלוקים. אפיון הטיפוס המתאר את בן הזוג וניתוחו יסייע לכם להבין יותר אותו ואת עולמו, את חששותיו ואת המורכבויות אותן הוא חווה, וכן את היתרונות בהיותו טיפוס מעין זה. גלו סקרנות והתעניינות לעולמו השונה, הגדילו את מפת האהבה שלכם (גו'ן גוטמן) והפעם בנושא זה, שאלו אותו שאלות מעמדה מקשיבה, סקרנית ולומדת ולא מעמדה שיפוטית: שאלו על הבית בו גדל על יחס הוריו לכסף, על מהו כסף עבורו, על התנסויות שהיו לו והלקחים שהפיק מהם. 
השלב השני: שלב ההבנה, ההתנהלות שלכם תשפיע גם על בן הזוג ולכן היא יכולה להקצין או להבליט את היתרונות וכן גם את המורכבויות בהתנהגותו. מחקרים מראים כי חיי הנפש של היחיד אינם תהליך שכולו פנימי וקיימות השפעות חיצוניות על חיי הנפש של כל אחד מאיתנו. כל אדם באשר הוא משפיע על ההקשרים בהם הוא חי ברצף חוזר ונשנה של פעולות גומלין ולכן גם ההתנהלויות שלנו ישפיעו על בן הזוג ועל התהליכים אותם יעבור ביחס לכסף כמו גם ביחס לנושאים אחרים. היכולת שלכם לתת מקום לחלקים החיוביים בהתנהלותו של בן הזוג בנושאים הכספיים תחזק את הקשר בינכם ואת הזוגיות, הדגשה של חסרונות התנהלותו תחזק את הביקורת שלכם כלפיו ויכולה לייצר בינכם מרחק. 
השלב השלישי: יצירת מרחב בטוח לשיח. כאשר קיימיים צדדים מורכבים בהתנהלותו של בן הזוג היוצרים קושי או פגיעה בכם נהלו ביניכם שיח על הצרכים האישיים שלכם. גלו מהו הצורך שחסר לכל אחד מכם סביב התנהלותו הכספית של בן הזוג. אדם שמרן זקוק לביטחון ואילו אדם תחרותי זקוק להערכה כלפיו ועוד. כאשר תיתנו מקום לאותם צרכים חסרים תוכלו יחד להגיע להבנות ולפתרונות שיסייעו לכם למלא את הצרכים החסרים של כל אחד מכם. 
לסיכום, כסף הוא טריגר, אמנם כזה שיש סביבו רגישיות שונות אך הוא יכול גם להאיר מקום של שונות, של זוויות חדשות ובכך ולסייע לנו להעמיק את התקשורת, להגדיל את מפת האהבה ולצמוח זוגית. 

ביצורי אהבה - מבט זוגי על תשעה באב
depositphotos

ביצורי אהבה - מבט זוגי על תשעה באב

לפני שנים רבות בט' באב שמעתי שיחה ממורי ורבי הרב שמשון דוד פינקוס זצ''ל תוכן השיחה עזר לי מאוד לחוש את משמעות החורבן ולהתחבר לאבלות על חורבן הבית. הסברו הבהיר והנפלא האיר בי רעיון בהיבט הזוגי אותו אני חולק עמכם.

דוד המלך אומר בתהילים מזמור על חורבן בית המקדש: "מזמור לאסף אלוקים באו גויים בנחלתך", אומרת הגמרא, מה זה מזמור לאסף, קינה לאסף, קינה, צער, מה זה מזמור, שירה על חורבן בית המקדש? אומרת הגמרא, מזמור שהשליך הקב"ה חמתו כביכול כעסו על עצים ועל אבנים ולא על עם ישראל,
מהו העניין הזה שה' שפך חמתו על עצים ואבנים? רק על 'עצים ואבנים' הקב''ה שפך חמתו??
איך אפשר לומר על הקב''ה שהוא 'שפך חמתו' על עצים ואבנים?? אנחנו יודעים שאסור לאדם להשליך חפצים בשעת כעס. 

האם נראה לומר שה' במקום לגזור כליה חלילה על כלל ישראל, העדיף להשאירם בחיים וכדי 'להרגיע את עצמו' מכעסו, החריב את בית המקדש ?

האם זה כמו שלפעמים ילד קטן מכעיס את אביו ובמקום להרביץ לו, הוא לוקח אבן ושובר את החלון ועל ידי כך הוא נרגע ? 

לא כך הם ביאור הדברים ובוודאי לא לשם כך החריב ה' את ביתו ושפך את חמתו.

הרב פינקוס זצ''ל שופך אור על המדרש ודרך משל הוא מבאר את משמעות 'שפך חמתו'..

מעשה בצייר אומן מומחה אשר כמנהג הציירים ביקש לצייר ציור אחד נפלא, בו ישקיע את כל כשרונותיו וישקיע עבודה מאומצת.
הוא עלה על הר גבוה שממנו נראה נוף רחב מרהיב עין, ישב שם וצייר ימים ולילות בדייקנות גדולה.
את כל מהותו השקיע ביצירה הזו, עד שהוציא מתחת ידיו יצירה מיוחדת להפליא, 'יצירת חייו'. והנה בהיותו שם על ראש ההר יחד עם חבירו, כשהגיע סוף סוף לסיום עבודתו, ביקש אותו צייר לבדוק עד כמה התמונה נפלאה וכמה היא משקפת את כל הנוף הרחב, ומאחר שלא ניתן כל כך להבחין באיכות התמונה כשמסתכלים מקרוב, לכן שם את התמונה על 'סטנד' והתחיל ללכת אחורנית, תוך כדי ריכוז והתבוננות מרחוק על יצירתו המופלאה, בהשתלבותה עם הנוף... וכך פוסע הוא פסיעה, ועוד פסיעה  ולא שם לב כי מאחוריו, במרחק כמה פסיעות - תהום פעורה... חבירו צועק לעברו: 'עצור!! יש תהום', ואילו הוא כל כולו מרוכז בציור. הוא פוסע עוד פסיעה אחורה ולא שועה לזעקות חבירו...
כשחבירו רואה שאינו יכול להוציאו מריכוזו בציור, והוא נמצא בסכנת חיים ממש, לא נותר לו אלא להתנפל על הציור ולקרוע אותו לגזרים!!!...
בראותו כך, קפץ עליו הצייר בזעקות שבר: 'מה עשית?? הרסת את עבודת חיי!!'
אמר לו חבירו: בוא וראה מה עשיתי, תסתכל אחורה, עוד פסיעה אחת והיית נופל לתהום!!!'

כשבית המקדש היה קיים, ישראל היו שקועים בעבירות, בבית ראשון - גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. ובבית שני - שנאת חינם. 
אחת הסיבות העיקריות לחטאים היה בית המקדש עצמו !
לעם ישראל היה בית, שבו שכן איתם הקב''ה, והוא השפיע עליהם שפע אין סופי של חסד ורחמים, ביום כיפור התכפרו להם עוונותיהם, על ידי שעיר המשתלח, ובמוצאי כיפור יצאו כל העם זכים וטהורים. ולא רק, אלא אף במשך השנה כולה יהודי שעבר עבירה הביא קורבן והתכפר לו. כאשר עמד לפני היהודי ניסיון או מכשול, הוא ידע כי במקרה הכי גרוע מעשהו 'יעלה לו' בקורבן... 
כתוב במשלי 'הוקר רגלך מבית רעך' ופירש רש''י (במסכת חגיגה) 'שלא תחטא ותזקק להביא חטאת ואשם'. אין זה מן הראוי להרבות בהבאת קורבנות במקדש. זו לא המטרה של בית המקדש, ועם ישראל החטיאו את המטרה!.

כדי להבין את החיסרון שבקורבנות מעין אלו, נצייר לעצמנו יהודי ששכח ששבת היום, הוא מתקשר אל ה'ברוקר' שלו בבורסה ומבקש ממנו לקנות עבורו מניות בשווי חמישים אלף דולר, והנה מיד שכסיים את השיחה, נזכר ששבת היום, טפח לעצמו על המצח, אבל אותו ברוקר כבר קנה עבורו את המניות, ומעיסקה זו הרויח אותו יהודי חצי מליון דולר. הלך אותו יהודי אל הרב ושאלו מה עליו לעשות. 'עליך לקנות קרבן ולהביאו לבית המקדש!' הורה לו הרב. אותו עשיר לא היסס וקנה את הבהמה השמנה ביותר שניתן היה להשיג- פרה בשווי עשרת אלפים דולר. עלה לבית המקדש להקריבה, ותוך כדי כך אף הואיל לתרום חמשת אלפים דולר לבדק הבית. כששב לביתו וערך לעצמו את החשבון - רווח חצי מליון מול חמש עשרה אלף דולר הוצאות החליט שמעבירה זו הוא בעצם לא כל כך הפסיד... 
נמצא שלאמיתו של דבר קרבן זה עלול להיות דבר שלילי ביותר עבורו!.

בית המקדש היה הסיבה לאבדון שהגיע על כלל ישראל, ואם בית זה לא היה נשרף, רח''ל לא היה נשאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט.
הם היו שקועים כל כולם בתוך החטא בלי לחוש זאת! מבטם של כלל ישראל היה כה מרוכז בקדושה ובקירבה לה' יתברך שזכו לה בבית המקדש, עד שלא שמו לב לנעשה איתם וחיו בתחושה שניתן לעשות כל העולה על רוחם, ובית המקדש יכפר...

כך התרחקו עם ישראל מהקב''ה פסיעה אחר פסיעה, והקב''ה זועק 'עצרו !  עצרו ! וללא הועיל.
במצב כזה לא נותר לקב''ה אלא 'לשפוך חמתו על עצמם ואבנים'- להחריב את בית המקדש עצמו. 

ניתן לומר כעניין הזה גם בין בני זוג בייחסים זוגיים.
בכל זוגיות נוצרים ומתפתחים משקעים ומשברים, קטנים וכאלו גדולים יותר, כל זוג מצליח איך שהוא בדרכו שלו להתמודד עם עליות וירידות ומשברים. 
אבל מה קורה כאשר דרכי ההתמודדות הופכים לדפוס של 'אחטא ואשוב' והרצון לשמור על הבית חלול מהותית ?
פעמים שיש מצבים מעין אלו המחייבים 'שפך חמתו' - שבירת הכלים עצמם.

בכל בית הבנוי על פי תו תקן מצוי כבל ארקה דרכו מתנקזים עודפי מתח חשמלי שלילי. 
בכל זוגיות חייבת להיות מערכת לפריקת מטענים שלילים, אסור לאפשר למטעני מתח שליליים להתבסס ולהתמסד בתוך מסגרת הנישואין.

כאשר נוצרים מתחים זוגיים חשוב שיהיה לזוג 'מוליך מטען שלילי - ארקה' דרכו יתפוגגו המתחים וחוויות הכאב. מוטב בלאי בארקה מאשר בלאי ביסודות הבית.
לכן, צריך להזהר מאוד שלא להתעלם ממתחים ופגיעויות, ולא לתת להם להצטבר כהררי אשפה המחלחלת אל יסודות הבית ומחרבת אותם.

על פי הסברו של הרב ניתן להשכיל כיצד להמנע ממצב  של חורבן יזום - פעולה כירורגית מצילת חיים, וגם ניתן ללמוד כיצד ראוי לפעול כאשר בני זוג כבר הגיעו למצב סיכון על שלימות הבית.

 ''שפך הקב''ה חמתו על עצים ואבנים'', 
לא שבירת כלי כדי לשכך כעס, אלא שבירת כלי  המהווה את שורש האבדון ובנייתו מחדש לפי השייכות, העניין והזמן.

בני זוג הדואגים להתאבל על הצער והפגיעות ופורקים את המתחים באופן מתוכנן ומבוקר ובעיקר בצורה בטיחותית, ובעת הצורך הם גם פועלים כ'שפך חמתו' להרוס ולשבר טריגרים ומחוללי שבר באופן מבוקר וממוקד, הם גם הזוכים לראות בשלימות בנין ביתם, בית ערי חומה מבוצר הבנוי לתלפיות.

חומה בצורה בקשר זוגי בהקשר למצור בטבת
depositphotos

חומה בצורה בקשר זוגי בהקשר למצור בטבת

כתבה: שונמית דרעי- יועצת זוגית ומשפחה, פסיכותרפיסטית ומנחת סדנאות- 0522314040

הצטרפו לתוכנית להכשרת יועצי נישואין ומשפחה במרכז י.נ.ר

לפרטים רות: 02-6321603

עשרה בטבת מסמל את החורבן שהגיע לאחר תקופה של מצור, גם אם בתחילה הסכנה הקיומית לא ניראתה לעין, עם הזמן היא קיבלה ביטוי במחיר כבד מאד בהמשך. כשחווים רעב פיזי ורוחני הפגיעה היא בגוף ונפש.

הדרך היעילה בכדי שיהיה  ניתן להתמודד בתקופת המצור היא לצבור מזון רוחני וגשמי, הם אלו שיחזקו וישמשו עוגן לעבור את תקופת המשבר.

גם בקשר הזוגי ניתן לחוות תקופות של מצור, סיטואציות שחוסמות חיבור וקירבה בין בני הזוג בבחינת חומה בצורה ביניהם. לעיתים בני זוג צוברים חסימות רגשיות שעם הזמן יוצרות ריחוק, רעב של צורכי קיום שאינם מסופקים עד כדי שזה מוביל להרס וחורבן בקשר. כשם שחומה יכולה להיות בצורה ולמנוע חיים, חומה יכולה להגן מסכנה, הדבר תלוי כיצד נבחר להשתמש בה.

בכדי לצבור אנרגיות ומוטיבציה לימים שהזוגיות חווה משבר מסוים על בני הזוג ליצור אווירה חיובית רגשית, זאת חומה בצורה שתחזק את הקשר ביניהם ותהווה עבורם חוסן בעת ההתמודדות עם המשבר.

שני בני הזוג אמורים להבין את מקומם במערכת היחסים הזוגית, ומתוכה להתפתח מתוך המכנה הזוגי המשותף. אולם אין על האדם לבטל את עצמו במערכת היחסים הזוגית, יחד עם זאת על כל צד לקחת בחשבון את זולתו.

כשכל אחד מבני הזוג מקבל מקום קיומי וחיוני בקשר, הוא גם יהיה נוכח בעת הצורך. לעומת זאת כשאחד מבני הזוג אינו קיים, הוא נמצא בתוך חומה בצורה המרחיקה אותו מהצד השני, נוכחותו תהיה נעדרת גם בעת הצורך לטוב ולמוטב.

הפרה של מערכת יחסים זוגית מתחילה כשאדם אינו מאושר בחייו, ובעצם הוא מרגיש לבד למרות שהוא במערכת יחסים. הדבר מוביל אותו לחפש את השלילי בחיים הזוגיים.

תחושה של רצון למלא את החוסר של צורכי הקיום מעצימה את הקושי שקיים בחייו. ממקום זה נוצרות גם מריבות, על ידי המריבה האדם מקבל תשומת לב לקיומו ומנסה להתחזק על חשבון בן הזוג – המריבה במהותה מעבירה את המסר לצד השני "אני קיים" ולא תמיד זה נעשה במודעות.

בין אם אנחנו מודעים או לא, צורך קיומי שאינו מסופק יוצר תסכול ומוביל לכעס ותגובות שליליות, מריבה כמו במלחמה מעוררת מחדש את גבולות הטריטוריה של בני הזוג הקיימת במערכת היחסים, חלק מתפקיד הקונפליקט והמריבה הוא לחדד את ההבדל בין המינים .

מריבות שחוזרות על עצמן מהוות כאות אזהרה, ואם הנכם רוצים להישאר במערכת הזוגית נסו להקשיב ולהבין את התהליך שעשוי להידרדר אם לא ייווצר שינוי.

אחד הקשרים החשובים בין בעל לאשה הוא הקשר השיחתי. הדיבור מביא לקישור ויוצר חיבור, חוסר דיבור מוביל לניתוק.

ברגע של הכעס רצוי קודם להבין את התהליך ולתת זמן למחשבה. לתפוס את הכעס שנייה לפני, הכעס הוא ביטוי של סימפטום, חשוב להבין מה עומד מאחורי הכעס, ולשאול מה הסיבה לתחושה הזאת ? לשאול האם הכעס שלי הגיוני? לנסות להבין מדוע החלה המריבה? אפשר גם לנסות (בחשיבה) להחליף תפקידים ולנסות לראות מה הצד השני מרגיש? והחשוב מכל אם אתם בוחרים להישאר יחד למען קשר בטוח ולטווח ארוך הורידו את האגו ואל תתביישו גם לבקש סליחה אם הבנתם שטעיתם. תנו לסערת הרגשות לשכוח, ואז דברו בבהירות ללא משחקי רגש - תבררו מילים יש בהם כוח רב.  מילים יכולות ללטף להחמיא ויש בהם גם כוח של הרס. יכולת ההקשבה שלכם את בני הזוג מאפשרת לראות דברים באור נכון – הבנת משמעות האיזון יתרום לאושר האישי שלכם כמו כן מתן מקום לצד השני. שיח נכון בין בני הזוג ימנע צבירת מחסומים ומאידך יפתח ערוץ תקשורת שיוכל להוביל את בני הזוג לתובנות שלא חשבו עליהם בעת הכעס.
במקום לצבור חומה מלבנים של כעס ותסכול שיגרמו לחסימה בקשר, חשוב שתלמדו לצבור שיח המכיל בתוכו הקשבה לעצמיכם והקשבה לבני הזוג שלכם. ניתן ללמוד כלים בתקשורת נכונה בכדי להגיע לשיח בריא שיאפשר מקום בטוח לשני הצדדים גם בעת מריבה או קונפליקט, ובכך להביא לבניין בית בישראל שיוביל לגאולה שלמה ולבניין בית מקדשנו במהרה.

חג החנוכה מקור של חום בלב המשפחה
depositphotos

חג החנוכה מקור של חום בלב המשפחה

חג החנוכה מקור של חום בלב המשפחה

כתבה: שונמית דרעי- יועצת זוגית ומשפחה, פסיכותרפיסטית ומנחת סדנאות- 0522314040

הצטרפו לתוכנית להכשרת יועצי נישואין ומשפחה במרכז י.נ.ר
לפרטים רות: 02-6321603

חנוכה הוא חג בעל קסם אישי בלתי מוטל בספק. מבין ימי החורף הקצרים והעננים הקודרים, מבליח לו לפתע חג האור. הוא מְכנס אותנו הביתה, יחד עם המשפחה והחברים, עוטף את כולנו במין רכות חמימה, ומפנק בשפע מטעמים.

אבל הקסם הזה נובע דווקא ממה שמסמל החג בעולמו הפנימי של האדם, ותכליתו היא גבוהה הרבה מעבר להתרפקות על שמונה ימים נעימים באמצע המרוץ המהיר של החיים.

אנחנו חוגגים את חנוכה בנרות קטנים המאירים באפילה, המצווה של הדלקת נרות חנוכה החביבה עלינו ועל ילדינו כל כך מוגדרת כ"נר איש וביתו", מצוה ביתית -משפחתית, התכנסות יחד, סביב האור המלכד, יחד עם זאת תכלית המצווה  היא "פרסומי ניסא" – לפרסם לעוברים ושבים בחוץ את הנסים שעשה ה' לאבותינו "בימים ההם בזמן הזה".
בתוך הבית החדר מואר והאווירה חמימה, ומתוך הבית, מתוך אווירה זו מפיצים את אור הנרות וחומם גם לרחוב החשוך והקר.

שתי תכונותיו העיקריות של הנר הן אור וחום. האור מופיע בעיניים וחושף דברים נעלמים, והחום מופיע בלב, מרכך ופותח אותו.
בהתבוננות על נרות חנוכה הדולקים ניתן לחוות את המסר הכפול והמיוחד של האור והחום גם בתוכנו פנימה.

בעוד האור מופיע בעיניים וחושף דברים נעלמים, החום מופיע בלב האדם. מהו החום שבלב? הרגש הראשון והעיקרי שבלב הוא האהבה, ולב חם הוא לב מלא באהבה חמה.
ראשית ועיקר האהבה בקיום הכלל הגדול בתורה של "ואהבת לרעך כמוך", ובהקשר הזוגי  "ואהבת לרעייתך כמוך" - חום האהבה מסוגל להפשיר את המחיצות בינינו לבין הזולת ואף להמיס דברים שקפאו או התעצבו בצורה ותפקיד שליליים.

מהו התוכן הפנימי לאורות אלו?
התא המשפחתי הוא המרכיב היסודי והחשוב ביותר של עם ישראל, בהעדר הכוונה נכונה הוא גם עלול להיות מקור לתסכול ומתח. ננסה להיכנס לתוך האורות הללו ולדלות מהם אור לא רק לחנוכה, אלא מחנוכה בפרט אל החיים בכלל.
חג החנוכה מסמל תכונה בה אנו מתחברים לעוצמות ולחוזקות שלנו, לאור הפנימי של האומה ושל היחיד.
בעולם מקובל שעוצמות וחוזקות מודדים במדדים חיצוניים בהצלחות, הישגים, ניצחונות וכדומה.
בעם ישראל החוזקות הם תחילה חוזקות ברוח, בשאיפה ובאידיאל.

הסיפור ההיסטורי של חנוכה מספר לנו שלאחר פרוץ המרד, החשמונאים היוו מיעוט נרדף החורט על דגלו את טיהור המקדש והחזרת העצמאות לעם ישראל מהשלטון היווני.
באותה תקופה אין בידי החשמונאים הישג (חיצוני) כלשהו, אך יש ברשותם שאיפה, חלום, ערך רוחני (פנימי) המפרנס את המשך המרד עד להישגים הממשיים.
עם ישראל מודד את העוצמה שלו לא בהישגים בהווה אלא בחזון שלו, בעוצמות הפנימיות "לתקן עולם..." לכן אנו מדליקים נר בתוך החושך, הנר הקטן משל הוא לשאיפה הפנימית.
כך בקשר הזוגי - כל מחווה קטנה ומאירה בקשר בין בני הזוג מהדהדת בלב ומובילה להעצמת מהות הקשר הרגשי ביניהם, ובהקשר המשפחתי - כשההורים מאירים את ילדיהם במחמאה, מילה טובה, מעודדים לחיזוק ומוטיבציה.
כמו כן, מקובל שבעל הבית מדליק נרות עבור בני ביתו ועל ידי כך הוא מבליט את החוזקות הללו שהם אינן פרי מעשה אדם אחד מוכשר ככל שיהיה, או תלויי כישרונות גנוזים של פרט זה או אחר, אלא הם קיבוץ כישרונות, חוזקות ועוצמות פנימיים של כולם יחד. כוח האחדות במשפחה זה ה"יחד" ולא הנפרדות.
רעיון זה מציב אתגר גדול בשעת הדלקת נרות החנוכה.
בשעת הדלקת הנרות יש הזדמנות להסתכל בנרות החנוכה ולהתבונן פנימה ולראות מה הן העוצמות של כל אחד ואחד מבני הבית ואלו של חייו הזוגיים.
אך כיצד ניתן להביא עוצמות ואורות אלו יותר לידי ביטוי?
בפעולות פשוטות יש כוח גדול וערך עצום. אפשר לשבת יחד לשוחח עם כל בני הבית, לשים לב ולראות את העוצמות והחוזקות האחד של השני, לשחק בסביבונים, לצחוק ולהביע שמחה יחד, ולהינות ממאכלי החג, ועוד...
במהלך שמונת ימי החג אנו מוסיפים כל יום עוד נר- מוסיף והולך.
 צריך להתחזק ולראות את הנר הזה, האור הקטן הזה פעם ואחר פעם, במשך שמונה ימים בכדי להפנים אותו, להתחזק ממנו ולהוקיר אותו ולקחת את האור שלו לחיים האישיים, הזוגיים והמשפחתיים.
במשפחה בכלל ובזוגיות בפרט ישנם מצבים של מאבקי כוח סמויים או גלויים, לרוב המאבקים הללו הם תולדה של מאבק על ה"צדק", על הצדק לפי ראות עיניו הסובייקטיביות של כל אחד מהצדדים. (מי יותר צודק)
אך זוגיות חזקה ומשפחתיות בריאה היא מאירה דרך הענווה המביאה ערבות הדדית.
יחס של ערבות הנובעת לא בגלל הצדק אלא מתוך הערכה לזולת, מתוך תחושת ענווה וכבוד כלפי הזולת. ננצל את ימי האורים הבאים עלינו לטובה על מנת לחפש את האור בזולת ובחיפוש אחר הצדדים החיוביים שבו, שהם כל כך מאירים גם אם הם שונים מאוד מתוך ענווה המביאה לאותה ערבות.

כל אחד הוא אור קטן וביחד אנו אור איתן

חנוכה זה זמן מיוחד. במאמץ קטן של כל אחד מאיתנו להתחשב באחר, נאיר את חיינו אור איתן.

יהי רצון שבחנוכה זה נצליח יחד, אנו, בני ביתנו ובני זוגנו לראות את האורות שבתוכנו, ובכך נגרום לחמם את הלב של כל אחד ואחת מאיתנו.
חנוכה שמח.

 

רחל אימנו בהקשר לויתור בזוגיות
vikipedia

רחל אימנו בהקשר לויתור בזוגיות

רחל אימנו בהקשר לויתור בזוגיות

כתבה שונמית דרעי- יועצת זוגית, פסיכותרפיסטית ומנחת סדנאות, בוגרת מרכז י.נ.ר – 0522314040

הצטרפו לתוכנית להכשרת יועצי נישואין ומשפחה במרכז ינר.
לפרטים רות: 02-6321603

השבוע חל יום פטירתה של רחל אימנו. המדרש מתאר את האבות מבקשים על הגאולה והקב"ה לא נענה לתפילתם, עד שקפצה רחל לפניו ונענה לה. מהי התכונה המיוחדת של רחל שכל כך השפיעה אצל הקב"ה ואף זכתה בכך להיות שותפה בבניין ישראל?  לא זו בלבד זכויותיה משפיעות על כלל ישראל לדורי דורות במשך אלפי שנים.

על ויתור אמיתי ניתן ללמוד מרחל אמנו – רחל בערב חתונתה, ויתרה לאחותה לאה על מנת שלא תתבייש. ומסרה לה את הסימנים שנקבעו בינה ליעקב אבינו, כך אפשרה ללאה להיכנס עמו לחופה ובאותו רגע להפסיד את חופתה שלה .

רחל לא הזכירה זאת מעולם ללאה, היא בחרה בחירה אבסולוטית ובלב שלם בוויתור לאחותה. גם במשך חייה לא מוזכר בתורה אפילו שרמזה רחל על אותו ויתור גורלי הן בדיבור או בהתנהגות כלשהי כלפי לאה, מהות הוויתור שנעשה בשלמות, גם בחוץ וגם בלב.

 

ויתור בזוגיות אינו "עסקה." צריך שיבוא מתוך בחירה ויהיה הדדי, כאשר שני הצדדים מרוויחים ונבנים מכך. חשוב שויתור יבוא מתוך הבנה ורצון לשנות ולהתפתח בקשר, כמו כן להוביל לקרבה. ויתור בזוגיות הוא קשר דינמי זורם, משתנה ומותאם למצבי חיים, כאשר כל אחד עוצר כדי ליצור משהו חדש, אחר. ויתור זה להיות שלם עם עצמך, בלי לנהל חשבונות ופנקסנות: כגון: "הקרבתי ולכן אתה חייב לי", כאשר ויתור בא מתוך בחירה זה מעיד על מקום בטוח, של כוח ועוצמה ומתוך תחושה של ערך עצמי. ויתור מצריך כוחות נפש של גבורה ואיפוק, שתיקה החותרת למען מטרה נעלה ושלמה.

במערכת יחסים פועלים שני כוחות סותרים באופן קונפליקטואלי ולעיתים אף חזקים באותה המידה - הרצון לקשר ולשייכות הוא צורך בסיסי מהותי, ומנגד הרצון לשמור על עצמאות וייחודיות. כשאין יודעים לווסת בין שני הרצונות המנוגדים באופן נכון הם עלולים לפגוע בקשר הזוגי. הרצון לשייכות, ברמה הקיצונית , עלול להביא לביטול עצמי של בן/בת הזוג בתוך הזוגיות בכל מחיר עד כדי אובדן הזהות האישית הייחודית. לעומתו הרצון לעצמאות, ברמה הקיצונית , עלול להוביל להתנהגות אגואיסטית בתוך הקשר. לרוב ישנו קשר ישיר בין ביטחון עצמי לרמת הוויתורים, אנשים עם ביטחון עצמי נמוך יותר יסכימו לוותר יותר ולהיפך. כמובן שישנם עוד משתנים ונמצא שאנשים עם אישיות מגובשת יותר, פחות נוטים לוותר ולהתגמש במערכת יחסים מסיבות שונות.

איך נדע על מה לוותר?

לוותר אין הכוונה לוותר על עצמי! אלא לוותר על דפוסי התנהגות מעיקים ולא בונים, לוותר על עקרונות שמקבעים, שיוצרים מתחים, לוותר על מילים פוגעניות שחוזרות על עצמן בכל ויכוח ואינן יוצרות תחושת של קרבה, ובעצם לוותר על משהו שמכביד על אחד מבני הזוג או על שניהם בקשר.

אכן ויתור דורש השקעה ועבודה פנימית, לא קל לוותר, ויתור דורש גמישות, לוותר זה לשנות, לתקן, לא לחיות בקיבעון, כדי לוותר צריך להתאמץ , להתאפק ולהתגבר כדי לחיות ביחד. ויתור הוא סוג של נתינה שבסופו של דבר הנתינה הזאת מועילה גם לי בתוך הקשר הזוגי.

אז למה כל כך קשה לוותר? 

קשה לוותר על הרגלים, קשה לנו להיפרד מדפוסי חשיבה ומעמדות שהורגלנו לחיות על פיהם. קשה לאנשים עם דימוי עצמי נמוך שמרגישים ש"ויתור הוא חולשה" למרות שאין זה כך, אם אני צריך לשנות זה כאילו הודאה ש "אני לא בסדר."

מתי הויתור הוא בעייתי?

כאשר תמיד רק צד אחד מוותר, ומרגיש ביטול עצמי, כנוע, לא מוערך. כאשר הוויתור מושג בכוחנות ועריצות ע"י הצד השני, ויתור חד צדדי יוצר תסכול ומרירות, המוותר מאבד את ה"אני" האמיתי שלו, שאינו בא לידי ביטוי, יש דברים שקל לנו לוותר ויש דברים שקשה.

לאורך זמן כשאחד מהצדדים, במיוחד אם יש לו רצון חזק מצליח לשכנע את הצד השני לוותר או לבחור באפשרות שהוא רוצה לקדם אך הצד השני אינו שלם לגמרי עם זה, וכך נוצר בליבו כעס.

אנשים עושים ויתורים ופשרות במשך שנים, כל פעם עוד קצת, שמים בצד את הצרכים שלהם, משתדלים, רוצים ומקריבים ולאורך זמן נוצרים משקעים המובילים לריחוק.


לפיכך זוגיות טובה במידה ונבנית על ויתורים, כאשר רוצים לחיות באהבה, אחווה ורעות, לעיתים יש צורך לעשות ויתורים. כדי ליצור הרמוניה טובה, כדי שלצד השני יהיה טוב כיוון שהוא חשוב לי, אני בוחר/ת לוותר, וכך להגיע לשביעות רצון טובה יותר בזוגיות.

שמיני עצרת – השמחה שאינה עוצרת גם בקשר הזוגי
depositphotos

שמיני עצרת – השמחה שאינה עוצרת גם בקשר הזוגי

לאורך כל הדורות גם בתקופות קשות שעבר עמ"י חוגג את שמחת תורה, הו מגיע אומנם לאחר שבעת ימים שחגגנו בסוכה, אך חג שמחת תורה עומד בפני עצמו, זהו יום בו אנו מסמלים את סיום המחזור השנתי של קריאת ספרי התורה והתחלה של מחזור מחדש, על אף שזו אותה תורה אנו חוגגים את התחדשות המחזור בכל שנה , במעגלים של ריקודים ומחולות עם ספרי תורה, בו גם מברכים את ברכת הגשם בציפייה לשפע .

חג שמחת תורה נמצא במדרגה הגבוהה ביותר של חגי תשרי, זאת כי בשמחת תורה נוצר החיבור החזק ביותר של עמ"י לקב"ה, החיבור ע"י כלי התקשורת שלנו – התורה.

הדיבור בין עמ"י לקב"ה באמצעות התורה כמוהו כתקשורת בין בני הזוג, קשר בין בני זוג יכול להיות מושלם בכל התחומים, ואם יחסר ביניהם רק הדיבור המחבר, ההנחה שזוגיות טובה ככל שתהיה , ללא תקשורת יהיה בה קושי לבני הזוג להתחבר .

שלבי הדיבור שלנו לאחר שהשקענו את ימי הסליחות , ובר"ה העתרנו בתפילות ובתרועת קול השופר, והתחרטנו בעשרת ימי תשובה,וביקשנו סליחה  ביוה"כ לפני ה' כשאנו ניצבים וצמים כמלאכים, זכינו והגענו לחג הסוכות בביטחון ואמון מלא, עד כדי יציאה ממקום בטוח לסוכה ארעית, חגגנו שבעה ימים בהלל ובשמחה גוברת, רק לאחר כל התהליך בא חג שמחת תורה,

חז"ל מלמדים אותנו כי התהליך הזה הוא מדרג של התחברות והתקשרות –  ללא מחיצות, זה חיבור אינטימי בין הקב"ה לעמ"י, בו אנו מגיעים לתחושת שמחה מהותית ומשפיעה, בשלב הזה השמחה כ"כ גדולה עד כדי שיש קושי להיפרד מאותה שמחה הממלאת את הלב, זה אך טבעי שיש רצון להמשיך ועושים הקפות שניות ברוב עם,

כך בקשר הזוגי, לאחר השקעה נמרצת בעקביות, תקשורת בדו שיח , ע"י הדיבור נוצר חיבור, עד כדי הגעה לאמון וביטחון אחד בשני, וכשנמצאים בחיבור אמיתי, הדבר יוצר אווירת שמחה כ"כ גדולה שבני הזוג נהנים ומתאווים לשהות במחיצת אותה אווירה כל השנה,

גם המחול והריקודים הם במעגלים, זה מסמל כי אין ראשון ואין שני, אלא כל אחד במעגל משלים בחשיבותו וממשיך לשלם .

כמו כן בשמחת תורה אנו מברכים את ברכת הגשם – גשם מסמל צמיחה ושפע, לאחר שזרענו בעמל רב לפני הבורא , התקדמנו בשלבי הקרבה, בתפילה, בקשה, והודיה, יש ציפייה גם לצמיחה – לתוצאה מצמיחה ולאורך השנה כולה,

כך גם בקשר הזוגי, ניתן לנצל את האנרגיה השמחה הזו שנוצרה לאחר ההשקעה ולהשביח בה את השנה כולה, גם אם זו "אותה תורה" לחגוג כל פעם מחדש, בכוח הדיבור לקשר וליצור חיבור ולהעלות את בני הזוג למדרגה גבוהה של אינטימיות רגשית והתקרבות ביניהם לחורף בריא .

איך סולחים?
depositphotos

איך סולחים?

שאלה: איך סולחים?
שאלות מתוך פורום המומחים של אתר י.נ.ר: www.ynr.org.il

תוך כדי ההכנות לשבת בעלי העיר לי הערה שפגעה בי מאוד. אני הגבתי קשה לעניין והתפתחה בינינו מריבה שבעקבותיה הוא הפסיק הוא את ההכנות לשבת. לשבת היו מוזמנים אורחים רבים ולכן בלית ברירה נטלתי על עצמי את כל ההתארגנויות. במשך השבת כולה, הוא סירב לעזור ולבצע את התפקידים שהוא תמיד עושה ואפילו סירב לעזור עם הילדים כך שלא נחתי כל השבת. ביום ראשון הוא בא והתנצל על התקרית של יום שישי בבוקר. אני כל כך כעוסה על הסוף שבוע שעברתי שאינני מסוגלת לסלוח לו. מבחינתי, אחרי כל העבודה הנוספת שהפיל עלי, הסליחה הגיעה מאוחר מדי. אני מרגישה שהוא "הרוויח" מכל העניין ורק אני שילמתי פה מחיר. אני מבינה שאי אפשר למשוך את זה אבל אני לא מוצאת בתוכי את הכוח או את הרצון לסלוח. איך אני ממשיכה???

 

 

תשובה: הסליחה כתהליך.

סליחה ביסודה היא הבחירה המודעת שלא להשקיע אנרגיות, כעסים ומחשבות העוסקות בעבר, מעין מתיחת קו גבול דמיוני בין העבר הכואב לבין העתיד הצופן בחובו הזדמנות לחיים טובים יותר, כך שהפגיעה קשה ככל שתהיה שייכת לעבר ולא להווה. סליחה זו אין פירושה שכחה, שכן לא ניתן לצפות מאדם למחוק זיכרון, בפרט לא זיכרון קשה שצרב את התודעה. קשה מאוד לא לעסוק במחשבות ובזיכרונות של אירוע הפגיעה ושלא להתנהל על ידם ולותר על הרצון הטבעי לנקמה ולגביית מחיר מהפוגע. יתרה מכך, למרות שהאדם כבר בחר לסלוח ייתכן שמעת לעת יעלו בתודעתו זיכרונות מהאירוע הפוגע שיציפו בו שוב רגשות קשים, שכן סליחה אינה מחיקה או שכחה של הפגיעה. סליחה אינה טקס מיסטי אשר ברגע בו הפוגע לוחש את מילת הקסם "סליחה" נעלמים מכאוביו של הפגוע ומתנקזים אל תהום הנשייה ובכדי שהנפגע ימצא את הרצון ואת הכוחות שלא לעסוק בכעסיו על הפוגע צריך שיתבצע תהליך של "פיוס" כלומר תהליך בו הפוגע מכיר בכך שפעל שלא כשורה ומתוך חרטה על מעשיו ולקיחת אחריות בה הוא מצהיר שלא יחזור שוב על מעשיו הפוגעים – זוהי מהותה של בקשת הסליחה. תהליך זה של פיוס צריך שייעשה מתוך בירור פרטי האירוע ומשמעותו בעיניהם. במידה והפוגע אינו "מכיר בחטאו" טוב יעשה שלא יבקש סליחה שהיא טקסית ולא מהותית שכן חזרה על מעשה פגיעה לאחר בקשת סליחה פוגעת שבעתיים ומקלקלת את האימון הבסיסי בין בני האדם ועל אחת כמה וכמה בקשר קבוע ורצוף כמו זוגיות. יש לעשות את ההבחנה בין הצורך של הנפגע לאמפטיה או אפילו הזדהות עם כאבו לבין הצורך בפיוס ובסליחה שהוא כאמור תהליך שכלי של הטעם לפגם שבהתנהגות הפוגע ולקיחת אחריות מכאן ולהבא. חשוב לאפשר את הזמן הנצרך לכך שהנפגע ימצה את "זכותו" להיות פגוע וכעוס שכן רגשות של ריחוק רגשי בעת מה שנחווה בעיננו כפגיעה הינן רגשות ההולמות את מצב הפגיעה וכמאמר חז"ל "אין מרצין אדם בשעת כעסו" אך על הנפגע לאפשר לעצמו להירגע ולקבל פיוס וזאת לעומת מי שבוחר ל"הרעיל" את עצמו מתוך התפיסה שלא מגיע לפוגע המחילה או בשל רווח אחר אותו הוא עשוי לקבל בשל היותו בעמדת הנפגע. אין ספק שהסליחה מצריכה הרבה יותר כוחות נפשיים מאשר הדרך הספונטאנית והקלה לכאורה של התבוססות בכאב ובכעס. אך עם זאת, אם לא נלמד לסלוח, בעיקר בתוך תא המשפחה שלנו, חיינו יהיו רוויים מתחים וכעסים וחשוב מכך – לא תהיה לנו ההזדמנות ללמוד ולתקן ולהיבנות מהפגיעה. עד כמה שזה נשמע מוזר ואולי רחוק במצב הכאוב בו את נמצאת, כאשר תהליך הפיוס נעשה בצורה הולמת כפי שהרחבנו, תוך ברור מהות הפגיעה, הגורם לה, התחושות שנגרמו לנפגע, המניעים שהביאו את הפוגע לפגוע, שיחה אמיתית וכנה משני הצדדים מתו רצון וכוונה ללמוד  לעתיד ולא לשקוע בהטחות ואשמות על העבר, תועיל ותפרה את הקשר הזוגי. ולשאלתך – כיצד את ממשיכה, הייתי מציע לך לשוחח עם בעלך, בייחוד לאחר שהוא הביע את נכונותו להתפייס, ולנהל שיחה על ההתרחשות שקרתה. ספרי לו על קשייך, תחושותיך והרגשותיך, נסי להבין גם מה הניע אותו לנהוג כפי שנהג ויחד תחליטו כיצד לנהוג במקרים הבאים בהם מתעורר קונפליקט או מריבה עוד הרבה בטרם שהיא מתפתחת ומגיעה למימדים גדולים. בהצלחה.

על הדבש ועל העוקץ
depositphotos

על הדבש ועל העוקץ

על הדבש ועל העוקץ –

שונמית דרעי יועצת זוגית, פסיכותרפיסטית ומנחת סדנאות לזוגיות – בוגרת מרכז י.נ.ר

מפתחת סדנת "הצעד לדואט"- 052-2314040

הצטרפו לתוכנית להכשרת יועצי נישואין ומשפחה במרכז ינר.

לפרטים רות: 02-6321603
 

ראש השנה הוא זמן ראשון, התחלה חדשה, לרוב המאפיינים לנקודת הזינוק בהתחלה החדשה מלווה גם באנרגיה רעננה, ברצון, במוטיבציה גבוהה, בחשיבה מעמיקה, בסוג של מבחן המציאות, יחד עם זאת מופעל גם שיקול דעת נכון, סוג של חשבון נפש, והוא שיוביל להשגת המטרה אותה הצבנו לעצמנו, וכאשר אנחנו מגיעים לשלב של הצלחה, אך טבעי שנחפש דרכים להתקדם ולפתח ביצירתיות שימור ויעילות למצב שהושג ואף להגבירו.

כך גם בקשר הזוגי שעל פי רוב מתחיל מנקודת ה"דבש" עד שהשחיקה במהלך התנהלות הזוג במעגל החיים יוצרת גם מצבי "עוקץ", לחבור לזוגיות זה החלק של הדבש, כאשר העוקץ המהותי הוא למצוא בחוכמה את הדרכים שיובילו לשמר ולהעצים את הקשר בין בני הזוג, לאפשר מסוגלות להתמודד לאורך זמן ולשביעות רצון בתוך חיי אושר.

ר"ה מתאפיין במנהגים מיוחדים המסמלים עבורנו גם דרך למידה להתנהלות בחיים, בחרתי בשני מנהגים, האחד מתקיים בחודש אלול שלפני החג כהכנה לקבל את השנה החדשה, והוא המנהג לאמירת "סליחות", והשני מתקיים בתשרי ביום הראשון של ר"ה בו הולכים ליד נהר או מים זורמים לומר "תשליך", דרך כל אחד מהמנהגים ניתן ללמוד גם אל תוך הקשר הזוגי.

הכרחי לאדם לפתח לעצמו את מנגנון "הסליחה", כי יצר האדם רע מנעוריו, והאדם – אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (בראשית ח' כ"א) , כך גם אצל בני הזוג – מעבר לכל המאמצים שיעשו לפיתוח תקשורת נכונה, מעמיקה וחיובית, בני הזוג חייבים לפתח לעצמם דרך להתפייסות, קשה להעלות על הדעת מציאות של שני אנשים החיים יחד ושלא יהיה ביניהם חיכוך מידי פעם , אומנם, כדאי בוודאי לכתחילה , שירגילו עצמם לשלוט בעצמם, ובעת המריבה לא יחרגו מפרופורציה סבירה, אך כאשר בכל זאת , וזה קורה... חשוב מאד ליצור דרך להתפייסות.

בדרך כלל המתח והמריבה מתחילים על "דברים קטנים" הנוגעים להתנהלות היום יומית של בני הזוג כגון: אי התייעצות, חוסר הקשבה או התחשבות, פגיעות מילוליות ועוד... על פי רוב בן/בת הזוג הנפגעים מוכנים לקבל שהשני "נכשל" ופגע בשוגג, אך הציפייה כלפי אותו הצד ה"נכשל" היא לפחות שיביע התנצלות, הצד הנפגע גם מניח ומקווה שבן הזוג אוהב אותו, ורוצה להאמין כי הטעות שנוצרה היא בחזקת "כישלון זמני", אך כאשר הצד הפוגע אינו מביע התנצלות, הדבר יוצר העצמה לפגיעה, היות והצד הנפגע רואה בזאת סימן לכך שהצד שפגע בו מחזיק בדעתו, בנוסף לטעות שנכשל בה, או אז הדבר פוגע בו כפליים, לכן בכדי למנוע הסתעפויות אלה בין בני הזוג, ישנה חשיבות להחליט על דרך התפייסות כשני אנשים בוגרים בעת רוגע.

ה"תשליך" הנאמר ליד מים זורמים , אף הוא מסמל לבני הזוג מסלול מעבר מהעוקץ את הדבש, לאחר אמירת הסליחה להשליך ולזרום הלאה, לנער את הכעס שלא ידבק בנו , צבירת רשימות של כעסים אחד כלפי השני יוצרת מצב מתסכל רגשית של "חוב הולך וגדל" המקשה להתמודד ומעיב על הקשר הזוגי,  והתוצאה היא שבכל הזדמנות שנוצרת, ולפעמים גם כאשר אינה קשורה ספציפית לנושא הויכוח, בני הזוג מביעים עצמם בהתפרצות ואפילו געשית.

את המצבים האלו עלינו לשנות, ובכדי להוביל לרוגע ולמנוע מצב  שיוביל להתפתחות סערה בלתי נשלטת, הפתרון הוא להשתמש באותו מנגנון הסליחה שפיתחו בעת שהיו רגועים.

בתקופת החגים השהות ארוכה יותר בחיק המשפחה, האינטראקציה המשפחתית והזוגית יוצרת גם  הזדמנות נפלאה להוציא את העוקץ בדרך מיוחדת של חשבון נפש אמיתי בין בני הזוג, הסליחה היא מתנה , העניקו אותה אחד לשני כצעד ראשון להתחדשות בתחילת השנה, זהו זמן מתאים להתנקות ולהתבונן, מה נעשה או מה לא נעשה מספיק, להתפייס ולצאת עם העצמה ותובנות לשנה חדשה מבורכת עם הרבה מתיקות.

אלול בראיה זוגית
depositphotos

אלול בראיה זוגית

אני לדודי ודודי לי בהקשר לזוגיות

שונמית דרעי- יועצת זוגית ומשפחה, פסיכותרפיסטית ומנחת סדנאות, בוגרת מרכז י.נ.ר - 0522314040

אותיות אלול הן ראשי התיבות של הביטוי "אני לדודי ודודי לי" – אחד מביטויי האהבה בין החתן והכלה במגילת שיר השירים.

בבואנו לתאר את היחסים בין עם ישראל לבין הקב"ה  כיחסים בין דוד ורעיה (חתן וכלה), דימויי העמידה "אחור באחור" או "פנים בפנים" נעשים מובנים.
בין בני זוג יש מצבים של קרבה אינטימית (פנים בפנים) , אך לפעמים גם מריבות (אחור באחור), או, חלילה במצבי ריחוק אף  תחושות ניכור והתעלמות, כששני אנשים חיים זה לצד זה, אך כל אחד שקוע בעולמו שלו ובעצם מפנה עורף לזולת. ההתפייסות היא שיבה אל האהוב/ה, הפניית פנים אליו והתעניינות מחודשת בו ובצרכיו גורמים לתחושת שייכות ורצון להתקרב .

דימוי זה גם מסביר את התשובה כמצווה תמידית – קשר בין בני זוג דורש תמיד ריענון והעמקה.  מה שנבע אתמול מהתעניינות הדדית מתקבע והופך ליחסי נימוס מנוכרים, והיום צריכים שוב להסב פנים ולראות מחדש את הזולת – שוב לשוב אל האהבה.

אין זה מספיק להשקיע באופן חד פעמי ולעבור הלאה... הרצף וההתמדה מתוך בחירה במחויבות לכך, זאת התשובה לשאלת השאלות כיצד ניתן כל כך הרבה שנים לחיות ביחד תוך שביעות רצון בקשר.   שימור האינטרס בקשר הזוגי בהדדיות -  תפיסה זו מאפשרת להחיות מחדש את עבודת חודש אלול. לא מדובר בחודש חמור סבר, בו אצבע מזהירה מתנופפת כנגד פנינו, מאימת ימי הדין המתקרבים, אלא בחתירה לחידוש האמון והאהבה כלפי מי שנמצא הכי קרוב אלינו, בתוך ליבנו, ומלווה אותנו כל חיינו.
זו גם תביעה לתשובה באמת – בעוד שחזרה לעמידה במערכת דרישות נוקשה יכולה להיעשות מהשפה ולחוץ, הרי שתשובה אל האהבה קשה הרבה יותר לזייף.

משפט מקסים ששמעתי מהרב שמחה כהן שליט"א , "אין האדם מתחבר באמצעות מה שיש לו אלא באמצעות מה שחסר לו" -  אני לדודי ודודי לי, כל צד יעניק לשני את מה שהוא זקוק לו ושניהם יצאו מלאי סיפוק, הן סיפוק של תחושת הנתינה והן סיפוק של מילוי הצרכים החסרים. בכדי ליצור את הרעננות שתשמר את הקשר הזוגי באותנטיות כל אחד מבני הזוג יחשוב בכל פעם מחדש "מה אני יכול/ה לעשות היום שיגרום הרגשה טובה לצד השני" ? גם אם לכתחילה זה מתוך הבנה שהזוגיות צריכה זאת, ההרגל כשהוא מושרש ומתקבע בליבם ומחשבתם של בני הזוג הופך את הקשר הזוגי ביניהם לקשר מזין, מעניק ומתחשב לאורך כל הדרך, מוביל לחיבה, ליחס של נתינה וקבלה ולקשר ששניהם ירצו לשהות בו עוד ועוד.

 

תגובות

כל התגובות

רוצה לקבל עדכונים ממגוון התוכן של מרכז י.נ.ר?