לפני שנים רבות בט' באב שמעתי שיחה ממורי ורבי הרב שמשון דוד פינקוס זצ''ל תוכן השיחה עזר לי מאוד לחוש את משמעות החורבן ולהתחבר לאבלות על חורבן הבית. הסברו הבהיר והנפלא האיר בי רעיון בהיבט הזוגי אותו אני חולק עמכם.
דוד המלך אומר בתהילים מזמור על חורבן בית המקדש: "מזמור לאסף אלוקים באו גויים בנחלתך", אומרת הגמרא, מה זה מזמור לאסף, קינה לאסף, קינה, צער, מה זה מזמור, שירה על חורבן בית המקדש? אומרת הגמרא, מזמור שהשליך הקב"ה חמתו כביכול כעסו על עצים ועל אבנים ולא על עם ישראל,
מהו העניין הזה שה' שפך חמתו על עצים ואבנים? רק על 'עצים ואבנים' הקב''ה שפך חמתו??
איך אפשר לומר על הקב''ה שהוא 'שפך חמתו' על עצים ואבנים?? אנחנו יודעים שאסור לאדם להשליך חפצים בשעת כעס.
האם נראה לומר שה' במקום לגזור כליה חלילה על כלל ישראל, העדיף להשאירם בחיים וכדי 'להרגיע את עצמו' מכעסו, החריב את בית המקדש ?
האם זה כמו שלפעמים ילד קטן מכעיס את אביו ובמקום להרביץ לו, הוא לוקח אבן ושובר את החלון ועל ידי כך הוא נרגע ?
לא כך הם ביאור הדברים ובוודאי לא לשם כך החריב ה' את ביתו ושפך את חמתו.
הרב פינקוס זצ''ל שופך אור על המדרש ודרך משל הוא מבאר את משמעות 'שפך חמתו'..
מעשה בצייר אומן מומחה אשר כמנהג הציירים ביקש לצייר ציור אחד נפלא, בו ישקיע את כל כשרונותיו וישקיע עבודה מאומצת.
הוא עלה על הר גבוה שממנו נראה נוף רחב מרהיב עין, ישב שם וצייר ימים ולילות בדייקנות גדולה.
את כל מהותו השקיע ביצירה הזו, עד שהוציא מתחת ידיו יצירה מיוחדת להפליא, 'יצירת חייו'. והנה בהיותו שם על ראש ההר יחד עם חבירו, כשהגיע סוף סוף לסיום עבודתו, ביקש אותו צייר לבדוק עד כמה התמונה נפלאה וכמה היא משקפת את כל הנוף הרחב, ומאחר שלא ניתן כל כך להבחין באיכות התמונה כשמסתכלים מקרוב, לכן שם את התמונה על 'סטנד' והתחיל ללכת אחורנית, תוך כדי ריכוז והתבוננות מרחוק על יצירתו המופלאה, בהשתלבותה עם הנוף... וכך פוסע הוא פסיעה, ועוד פסיעה ולא שם לב כי מאחוריו, במרחק כמה פסיעות - תהום פעורה... חבירו צועק לעברו: 'עצור!! יש תהום', ואילו הוא כל כולו מרוכז בציור. הוא פוסע עוד פסיעה אחורה ולא שועה לזעקות חבירו...
כשחבירו רואה שאינו יכול להוציאו מריכוזו בציור, והוא נמצא בסכנת חיים ממש, לא נותר לו אלא להתנפל על הציור ולקרוע אותו לגזרים!!!...
בראותו כך, קפץ עליו הצייר בזעקות שבר: 'מה עשית?? הרסת את עבודת חיי!!'
אמר לו חבירו: בוא וראה מה עשיתי, תסתכל אחורה, עוד פסיעה אחת והיית נופל לתהום!!!'
כשבית המקדש היה קיים, ישראל היו שקועים בעבירות, בבית ראשון - גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. ובבית שני - שנאת חינם.
אחת הסיבות העיקריות לחטאים היה בית המקדש עצמו !
לעם ישראל היה בית, שבו שכן איתם הקב''ה, והוא השפיע עליהם שפע אין סופי של חסד ורחמים, ביום כיפור התכפרו להם עוונותיהם, על ידי שעיר המשתלח, ובמוצאי כיפור יצאו כל העם זכים וטהורים. ולא רק, אלא אף במשך השנה כולה יהודי שעבר עבירה הביא קורבן והתכפר לו. כאשר עמד לפני היהודי ניסיון או מכשול, הוא ידע כי במקרה הכי גרוע מעשהו 'יעלה לו' בקורבן...
כתוב במשלי 'הוקר רגלך מבית רעך' ופירש רש''י (במסכת חגיגה) 'שלא תחטא ותזקק להביא חטאת ואשם'. אין זה מן הראוי להרבות בהבאת קורבנות במקדש. זו לא המטרה של בית המקדש, ועם ישראל החטיאו את המטרה!.
כדי להבין את החיסרון שבקורבנות מעין אלו, נצייר לעצמנו יהודי ששכח ששבת היום, הוא מתקשר אל ה'ברוקר' שלו בבורסה ומבקש ממנו לקנות עבורו מניות בשווי חמישים אלף דולר, והנה מיד שכסיים את השיחה, נזכר ששבת היום, טפח לעצמו על המצח, אבל אותו ברוקר כבר קנה עבורו את המניות, ומעיסקה זו הרויח אותו יהודי חצי מליון דולר. הלך אותו יהודי אל הרב ושאלו מה עליו לעשות. 'עליך לקנות קרבן ולהביאו לבית המקדש!' הורה לו הרב. אותו עשיר לא היסס וקנה את הבהמה השמנה ביותר שניתן היה להשיג- פרה בשווי עשרת אלפים דולר. עלה לבית המקדש להקריבה, ותוך כדי כך אף הואיל לתרום חמשת אלפים דולר לבדק הבית. כששב לביתו וערך לעצמו את החשבון - רווח חצי מליון מול חמש עשרה אלף דולר הוצאות החליט שמעבירה זו הוא בעצם לא כל כך הפסיד...
נמצא שלאמיתו של דבר קרבן זה עלול להיות דבר שלילי ביותר עבורו!.
בית המקדש היה הסיבה לאבדון שהגיע על כלל ישראל, ואם בית זה לא היה נשרף, רח''ל לא היה נשאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט.
הם היו שקועים כל כולם בתוך החטא בלי לחוש זאת! מבטם של כלל ישראל היה כה מרוכז בקדושה ובקירבה לה' יתברך שזכו לה בבית המקדש, עד שלא שמו לב לנעשה איתם וחיו בתחושה שניתן לעשות כל העולה על רוחם, ובית המקדש יכפר...
כך התרחקו עם ישראל מהקב''ה פסיעה אחר פסיעה, והקב''ה זועק 'עצרו ! עצרו ! וללא הועיל.
במצב כזה לא נותר לקב''ה אלא 'לשפוך חמתו על עצמם ואבנים'- להחריב את בית המקדש עצמו.
ניתן לומר כעניין הזה גם בין בני זוג בייחסים זוגיים.
בכל זוגיות נוצרים ומתפתחים משקעים ומשברים, קטנים וכאלו גדולים יותר, כל זוג מצליח איך שהוא בדרכו שלו להתמודד עם עליות וירידות ומשברים.
אבל מה קורה כאשר דרכי ההתמודדות הופכים לדפוס של 'אחטא ואשוב' והרצון לשמור על הבית חלול מהותית ?
פעמים שיש מצבים מעין אלו המחייבים 'שפך חמתו' - שבירת הכלים עצמם.
בכל בית הבנוי על פי תו תקן מצוי כבל ארקה דרכו מתנקזים עודפי מתח חשמלי שלילי.
בכל זוגיות חייבת להיות מערכת לפריקת מטענים שלילים, אסור לאפשר למטעני מתח שליליים להתבסס ולהתמסד בתוך מסגרת הנישואין.
כאשר נוצרים מתחים זוגיים חשוב שיהיה לזוג 'מוליך מטען שלילי - ארקה' דרכו יתפוגגו המתחים וחוויות הכאב. מוטב בלאי בארקה מאשר בלאי ביסודות הבית.
לכן, צריך להזהר מאוד שלא להתעלם ממתחים ופגיעויות, ולא לתת להם להצטבר כהררי אשפה המחלחלת אל יסודות הבית ומחרבת אותם.
על פי הסברו של הרב ניתן להשכיל כיצד להמנע ממצב של חורבן יזום - פעולה כירורגית מצילת חיים, וגם ניתן ללמוד כיצד ראוי לפעול כאשר בני זוג כבר הגיעו למצב סיכון על שלימות הבית.
''שפך הקב''ה חמתו על עצים ואבנים'',
לא שבירת כלי כדי לשכך כעס, אלא שבירת כלי המהווה את שורש האבדון ובנייתו מחדש לפי השייכות, העניין והזמן.
בני זוג הדואגים להתאבל על הצער והפגיעות ופורקים את המתחים באופן מתוכנן ומבוקר ובעיקר בצורה בטיחותית, ובעת הצורך הם גם פועלים כ'שפך חמתו' להרוס ולשבר טריגרים ומחוללי שבר באופן מבוקר וממוקד, הם גם הזוכים לראות בשלימות בנין ביתם, בית ערי חומה מבוצר הבנוי לתלפיות.