יתכן שהם קבלו את הנזיפה של אביהם על הכשל המוסרי שבמעשיהם ויתכן שלא. התורה, באופן בולט, לא מתייחסת להיבטים הללו. נראה שיש סוגיה מרכזית אחרת שאנו מתבקשים ללמוד מכאן.
אנחנו יודעים שיעקב אבינו לא חזר בו מדעתו, שהוא ראה במעשה ההרג והפרת הברית פגם מוסרי. לפני מותו הוא מקלל את כעסם "ארור אפם כי עז", הוא מכנה את פועלם "כלי חמס מכרותיהם" הוא מדלג עליהם בהעברת המלכות ליהודה. אבל בפרשתנו, הסיום הפתאומי של הדין ודברים, השתיקה הזו, מקנה את הרושם שהוא מקבל את העמדה הנפשית שמובעת בדבריהם, במידת מה. אולי הוא ראה בעמדה הנפשית הזו כמי שיש בה אמת עבור עתידם, גם אם לא כמצדיקה את מעשיהם.
אחת התופעות הנפוצות אצל אנשים הנתונים במערכות יחסים של אלימות ותוקפנות מצד בני זוגם הינה התודעה הנרכשת כאילו אני האשם בהתקפות של הדמות האלימה. שמתפקידי להרגיע את פחדיו או לחילופין לגרום לו שירצה להפסיק עם ההתנהגות שלו. במילים אחרות, לדאוג לאגו שלו, שלא יהיה פגוע. הנתון לאלימות רגיל לצפות לחסדיו של המתעלל, להתלונן על מצבו ולהכניע את רוחו הנמוכה.
כחלק מתהליך של טיפול באלימות מכוונים המטפלים להגביר את הביטחון של הנפגע. במסגרת זו הקרבן לומד לחדול מקבלת התפקיד של בולם האלימות ולפתח כושר עמידה וחוסן להשתחרר מתחושות האשם ולקיחת האחריות על מצב רוחו של הפוגע וממילא על תגובותיו.
חבל דק הוא שמפריד בין יציאה לחירות לבין הצטרפות כוחנית למעגל האלימות.
יש ואחרי שהם נחשפים לגילוי, המרעיש עבורם, שאינם חייבים לצמצם את קיומם, כפי שהורגלו, על מנת שזולתם, הפוגע, במקרה הזה, לא יפגע, הם מתבלבלים ומתחילים לאמץ את אומנותו של בן זוגם ומול מה שבעבר היו מגיבים לו בהיענות לגחמותיו של הפוגע, או בתחנונים להסכמתו, מעתה הם אוזרים אומץ ומפתחים מערכת של תגובה, כוחנות, חוסר התחשבות, העלבה, נקמה. אלימות נענית באלימות. תג מחיר.
הבעיה בתג מחיר, מעבר לעובדה שאנו יורדים נמוך ונותנים לאלימות לנצח, כשאנו פועלים בניגוד לאופי ולערכים שלנו, אנו גוזרים על עצמנו לחיות בניגוד למי שאנחנו. וכך אם בעבר האלים ניסה דרך הכוח לצמצם את חירותנו, להפעיל אותנו, להפחיד ולשלוט בנו, הרי שמעתה הוא גם ימשול באמות המידה המוסריות שלנו, הוא יגרום לנו לחיות בניגוד לאמונתנו ולאופיינו, לחיות את החיים שלו, את אלה שלא הייתי רוצה לחיות. נשארתי בעמדה הנפשית של המוכה.
בחבל הדק הזה, אחד הדברים המרכזיים הינו ההפנמה שאנו חותרים ליציאה פנימית לחירות. חירות כזו שבה אני יודע בעצמי שיש דברים שאני לא מסכים שיקרו. אני מבין שהם לא ייתכנו בשום מחיר שבעולם. אני לא מספסר בהם. לא מנהל סביבם דיון. אני מוציא את האפשרויות הללו מהמשוואה.
אני לא מצפה לאישורו של האלים. גם לא חשוב לי לשכנע אותו בצדקתי או באשמתו. אמירות העוצמה והחירות מופנות אל עצמנו פנימה. אמירות ה'לא עוד', אינם מכוונים לאזנו של האלים, ולא לאישורו. הם מכוונים אל עמדתנו המוסרית, הפנימית, אל העמדה הנפשית שלנו. אנו זוקפים קומה, עורכים מחשבה, אלה חיים אני מאחל לעצמי, האם אני מוכן שיכו אותי, שיתעללו בי, שישפילו אותי.
באופן פרדוכסלי, בן חורין אמתי נעשה מסוגל דווקא להקשיב לכך שיתכן והאלימות של בן זוגו מונעת מכאב או מצוקה, אבל כל זה הופך להיות לא ממין העניין, אני יודע בבירור, לי לא מרביצים. אותי לא משפילים. אין מצב.
יעקב אבינו עוד יבוא עמם חשבון בבוא העת על צדקת מעשיהם. עכשיו הם מדברים על אותה עמדה נפשית שאינה מהווה בהכרח הצדקה ישירה למעשיהם. אותה אמת מוסרית פנימית, המהדהדת ומקרינה: "הכזונה יעשה את אחותנו".
שבת שלום