אנו נחשפים בפרשתנו למאבק מתמשך בין יעקב ועשו, המסתיים, לעת עתה, בניצחון 'על הנייר' של יעקב. הוא משיג את מה שחתר אליו לאורך כל הדרך. הבכורה, הברכות. הוא הופך להיות ההמשך של אברהם יצחק ו- יעקב.
התיאור, של ציוני הדרך במאבקם, כאילו בדווקא, מסרב לכוון את הקורא באופן גלוי עם מי להזדהות. נכון שהתורה מרבה בהמשך הפרשיות בתיאור קורותיו של יעקב, ונותנת ביטוי לאופנים בהם הוא רואה את סיפור חייו. מקורותיו עם לבן, המאבק עם המלאך, ועד סיכום חייו בפני פרעה. הוא זה שהקב"ה נגלה אליו בחלום, כורת אתו ברית על הארץ ושיהיה עמו, הוא גם מזהיר את שונאיו, ועוד ועוד. אנו בפירוש מבינים בסוף שהוא הצדיק. שהוא מאבות העולם. יחד עם זה היא לא מתווה לנו את הדרך לחיות בשלום עם מעשיו של יעקב. היא לא מיישבת את התמיהות.
בתחילת הפרשה מתוארים שני הנערים באופן ניטרלי. אפילו תיאור אופיים, שהתורה, באופן חריג, קובעת הגדרות אישיותיות, "ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אוהלים", ניתן לדרוש בכל אחד מהם לשבח ולגנאי, וכך אכן עשו הפרשנים והחכמים במדרשם. זה בכה וזה בכה. 'איש תם יושב אוהלים', יכול להתפרש כתום לב, רועה צאן, או שוקד על החכמה ויכול גם להידרש לגנאי, הלא התם הוא הבן השלישי מארבעת הבנים שבהגדת הפסח, זה שאינו חכם ואינו רשע, תם. זה שיושב באוהל, עם אמו, אינו יוצא להביא טרף, אינו תורם לבית. גם את איש הציד ניתן לתאר כאיש החי בין החיות, הורג נפשות, האורב במסתרים לחטוף חיות חופשיות ממרחב מחייתם וללכדם נפש, צייד. ניתן לעומת זאת, לראות את האישיות הפרודוקטיבית, התורמת, זה שמביא אוכל הביתה. בל נשכח, יצחק אוהב את עשו, לא למרות, אלא "כי ציד בפיו".
עשו חוזר רעב מן השדה, מעבודת יומו לכלכלת הבית, יעקב שנמצא, כך נראה, במטבח, מכין תבשיל, עשו ברעבונו כי רב מבקש לאכול, בלשון 'הלעטה' הוא מבקש "הלעיטני נא", אולי לגסותו אולי לגודל רעבונו. כך או כך, אירוע יומיומי. סתמי. אלמלי תגובתו של יעקב, מסתבר שלא היינו נחשפים אליו. יעקב מזהה את הסיטואציה, הוא מבין כנראה את גודל הרעב, כל אשר לו יתן בעד נפשו, זה הזמן להגשים משאלה נושנה. הוא דורש תמורת נזיד העדשים לא פחות מהבכורה של עשו. דורש את מעמדו, להחליף את מקומו.
עונה לו עשו, "הנה אנוכי הולך למות", מהרעב. אם אמות ברעבוני, נדמה כאומר, "למה זה לי בכורה" מה תתן לי עמידתי על המקח, הלא אאבד את הבכורה יחד עם חיי. קח כל שתבקש, ובלבד שתציל את חיי. הוא לא יודע שיעקב עמוס בתכניות. הוא לא העלה בדעתו שיום יבוא ומכירה זו תהיה בעלת משמעות מכריעה על גורל עתידו.
"ויהי כי זקן יצחק ויקרא לעשו בנו הגדול". הוא מבקש ממנו "צודה לי ציד, ואברכך, לפני ה' לפני מותי". זה יכול היה להסתיים כאן, בין יצחק ועשו. רבקה לא הייתה אמורה לדעת. אבל היא שמעה, יזמה מה שיזמה, יעקב מגיע תחת זהותו של עשו, לבוש בבגדיו השעירים, בונה על כהות העיניים של אביו, מרמה אותו להטעותו כי את עשו הוא מברך, וכך הוא זוכה בברכות "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך".
כשיצחק משער מה שקרה "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד". לא פחות. הוא משלים עם הטעות וניעור מחרדתו רק כאשר שומע מעשו עצמו "את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי". עשו מספר זאת כחלק מסיפור המעקב והניצול שמייחס ליעקב. אך יצחק כבר מפנים, "ויען יצחק ויאמר לעשו" בשפה נינוחה, "ולכה איפוא מה אעשה בני", אחרי שקודם רק נכנע לגזירת ה' וחתם "גם ברוך יהיה", כעת נראה כי הוא משלים עם התמונה החדשה המתבהרת מול עיניו. הוא עובר צד. אבל מנקודת ראותו של עשו, יעקב מממש את זממו הישן. הברכות מאושרות לחלקו כהמשך לאותה מכירה מאולצת בעד לחם, בעד אוכל לרעב.
בקריאה פשוטה, עשו עשוי להיתפס כעשוק, אפילו כצודק.
ידענו, מהתורה עצמה, כי יעקב הוא הנבחר לאבי האומה. כאמור. לא עולה על דעתנו שגזירת עליון נחתמה לכל מי שבידיו הברכות שהוא זה שיהפוך לאבי אומתנו. אנו סומכים על חוש הצדק, על המוסר האלוקי, שכך הייתה התכנית מראש, שיעקב הוא זה הנבחר מאת ה' להוות את ההמשך של אברהם ויצחק.
חז"ל במדרשיהם לכל אורך האירועים מוצאים זכות ביעקב ומלמדים חובה ופשע במעשיו ובמזימותיו של עשו. קחנו משם. דברי אלוקים חיים. אבל אני מבקש לתהות בקול איך זה שהתורה משאירה אותנו בפשוטו של מקרא, עם תמיהות שכאלו. למה היא בחרה לספר כך את הסיפור. היא לא רצתה לספר לנו, כמו אצל לבן, כמה סיפורי רקע, ככה שנבין עם מי יש לנו עסק.
"ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי" (מלאכי א). זה אולי המסר המרכזי. מיהו הראוי לאהבה. "ויאהב יצחק את עשו ורבקה אוהבת את יעקב".
רבקה, בזיהויה את תכונותיהם לאשורם, ידעה, גם בזמן אמת להבין פשר מעשיהם. היא נוקטת בעמדה מוסרית. היא יודעת בליבה כי יעקב הוא זה הראוי לאהבה. היא יודעת את יושרו של יעקב בנה ותומתו, לשיטתה, כל פעולותיו הם הדרך לגאול את הטוב, הצדק, האמת. היא מזהה את שורש תכונתו של עשו, זו, שמכוחה בז, כנראה, לבכורה. גם היא, כיצחק, מודעת ליכולותיו של עשו בעולם המעשה. אך היא רואה, היא יודעת, את מה שיצחק, שניצוד, עפ"י חז"ל, בפיו החלקלק של עשו, אינו מזהה. האירועים עצמם, מלמדת אותנו התורה, אכן לא היו חד משמעיים. רק מי שהכיר את המניעים, את הערכים את העמדות המוסריות של יעקב ועשו הוא זה שידע להבחין פשר המעשים, לרדת לפירושם הנכון.
"ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי". אומר הנביא. הקב"ה הכריע אהבתו של מי שיקפה את המציאות הנכונה.
"כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב". מצוי ובזמן אמת לא נדע אל נכון מיהו איש האמת והטוב ומיהו המשקר. בנקוף הזמן, סופה של האמת שהיא מאירה ובהאירה נבחין כי הייתה שם מהרגע הראשון. בכל זמן, בכל מעשה.
שבת שלום