במאמרי בחלק א' בנושא שבנדון, פרטתי את המישורים השונים בהם מתמודדים בני זוג לאחר אבדן במשפחה.
במאמר זה אציע דרכי חשיבה והתנהגות שאמורים להוביל את בני הזוג להתמודד נכון במצב הקשה אליו נקלעו.
אפתח במישור הרגשי, מישור זה הינו מאד דומיננטי החל מרגע התרחשות האסון, בהמשך בהתמודדות בימי האבל הראשונים ולאחר מכן בתקופות הממושכות של חיי כאב, צער וגעגועים לאורך ימים ושנים. לכאורה עולה רמת הסיכון לחיים תקינים במצב כזה. כל צד שקוע ביגונו וכאבו, מתחבר לבן המשפחה שאיננו ומתנתק מהאחרים. האבל על כל השלכותיו ממקד את הרגשות לכיוון מסוים ובני הזוג מאבדים לעיתים עניין במישורים רבים שהעסיקו אותם בעבר, כולל במישור הזוגי. אך דווקא במצב זה ראוי לדעת ולזכור כי הקשר בין בני הזוג בפרט ובין כל בני המשפחה ככלל יכול להוות מזור מצוין לנפש. דווקא במצב זה של אבדן וניתוק קיים צורך עצום אצל בני הבית בחיזוק ה "ביחד" בחינת "איש לרעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק" העובדות הוכיחו כי בני משפחה שהיו מקושרים יפה מראש וידעו לחזק קשר זה לאחר האסון התגברו על הטראומה בצורה פחות קשה.
אנו מדגישים תמיד בהנחיה לזוגיות תקינה כי היחיד צריך לראות לנגד עיניו את צרכי בן זוגו. אם במצב בו אנו עוסקים יחוש כל אחד את צערו וכאבו של השני בחינת "הרגל של אשתי כואבת לנו" (הרב ר' אריה לוין זצ"ל) ויבין את הצורך לתמוך ולסייע, הרי דווקא מתוך השבר יכולים להגיע התמיכה והחיזוק לשני בני הזוג כאחד. הכאב על האבדן המשותף טומן בחובו את הגרעין לקירבה, לשיתוף ולחיבור אמיתי.
ראוי לציין נקודה חשובה נוספת, גם בני זוג החיים תוך הרמוניה מלאה כל חייהם יכולים להגיב בצורה מאד שונה לאבדן. זכורים לי בני זוג ששכלו את בנם בצבא ותגובותיהם היו שונות בצורה קיצונית.
האב ראה את בנו "מתהלך בין מלאכי מרום" כדבריו וראיה זו הקלה עליו לקבל את הדין. לעומת זאת האם חשה כאב נוראי על ההחמצה והחיסרון ולא יכלה לראות את הדברים מאותה נקודת מבט.
כל אחד צריך להבין שברמת הרגש והמחשבה בכלל ובמצבים קיצוניים בפרט אין אמת אחת. כל אחד רואה את הקיים מנקודת מבט שלו. לכן צריך כל אחד מבני הזוג לאפשר לשני לחשוב ולפעול בדרכו ולהתמודד עם השכול באופן שמדבר אליו יותר. מתן לגיטימציה לבן הזוג תקל עליו במצבו הקשה בלאו הכי.
נעבור כעת להתמודדות בני הזוג בחיי היום יום. הזכרנו בחלקו הראשון של המאמר את משל חז"ל על כיפת האבנים שאם נטלת אחת מהו כולה מתרועעת. אחת התופעות המוכרות במקרה אסון היא ההבנה או החשיבה שהעולם התהפך. מה שהיה חשוב מאד קודם איבד את חשיבותו ומה שלא היה חשוב כלל קבל פתאום משנה תוקף.
במצב כזה יכולות להיווצר מחלוקות בין בני הזוג במה להתמקד, במה להשקיע ובמה לעסוק בחיי היום יום. לפעמים נוצר מצב בו אחד מבני הזוג מאבד את מקום עבודתו. לעיתים חדל הוא להתעניין בתיפקודם של שאר הילדים – דבר שיכול לגרום להם רפיון ואפילו להתמוטטות בלימודים או בדרכי התנהגות.
גם כאן קיים הסיכוי מול הסיכון. לכאורה קל יותר להנמיך פעילות, להתעלם ואולי אף לשקוע. אך מאידך דווקא האתגר, הקושי והאחריות המשפחתית יכולים להוות גורם מאיץ ומקדם. האבדן והשכול יכולים לגרום לבחינה יותר מעמיקה של החיים. כל רגע נהיה יותר ערכי ומשמעותי. מתחזקת ההבנה כי לא נחיה לעולם ולכן כל כך חשוב לנצל את הזמן בצורה מושכלת. המשל המובא בגמרא במסכת שבת (דף קנג') על הפסוק "בכל עת יהיו בגדיך לבנים וכו'" ממחיש אמת זאת במלואה. חשיבה זו יכולה להביא את בני הזוג להתמקד יחד בעיקר . הצורך לפתור בעיות להילחם בתסכול ובייאוש ולעודד את האחרים נותן לזוגיות אתגרים חדשים ועצמה חדשה. האנרגיות השליליות שהוזכרו לעיל יכולים להיות מנותבים לכיוונים חיוביים של יצירה משותפת ובנין רוחני. דווקא מצבים כ"כ קשים ומורכבים גורמים לעיתים לקשר, לחיבור ולתמיכה הדדית. עצמת ה"ביחד" מקבלת כאן משנה תוקף.
ככלל יש לציין כי חיי נישואין שהיו בנויים לכתחילה כראוי ימשיכו כך גם לאחר האבדן ואולי אף יקבלו משנה תוקף. לעומת זאת אם התגלו קשיים בזוגיות כבר בעבר, קיים חשש סביר שאירוע כל כך טראומתי על כל השלכותיו ירחיב פערים ויגרום לריחוק ולניתוק. יחד עם זאת מוכרים מקרים רבים בהם האבדן גרם לטלטול ומהפך- הרחיק את הקרובים וקרב את הרחוקים.
נסיים בתקווה כי הקב"ה יזמן לכולנו אירועי אושר ושמחה אשר מלבד משקלם הסגולי יוכלו לתרום רבות להרמוניה הזוגית המשפחתית ולהגביר אהבה אחווה שלום ורעות.