זוג הורים טבעונים, שסל מזונם כלל אך ורק אוכל בריא ומוצרים אורגניים, התגרשו. היות ומחירו של סל מזון טבעוני גבוה בהרבה מסל מזון רגיל, תובעת האם שסך המזונות שיושת על האב ייקבע בהתאם, בפרט לאור העובדה, שמצבו הכלכלי של האב מאפשר זאת. האב, לעומתה, טוען כי אין לחייבו יותר מכפי הנורמה המקובלת – סל מזון רגיל. מהי עמדת ההלכה?

קודם שנבוא לבירור העניין, נקדים ונאמר כי אין הכוונה לתת מענה לשאלה זו במצב בו ישנו הכרח בריאותי לילדים בתזונה טבעית [במצבים כמו אלרגיות וכדומה], שאז ודאי שהאב חייב לשאת בהוצאות [ראה שו"ת רעק"א מהדו"ק סימן קנ, שו"ת מנחת יצחק ח"ו סימן קנ]. אלא מדובר במקרה בו ההורים, מתוך אמונתם ודבקותם בצדקת דרכה של הטבעונות, החליטו להעניק לילדיהם סל מזון יקר – אך בריא יותר.

הלכה היא כי האב חייב במזונות ילדיו [שו"ע אבה"ע סימן עא סעי' א]. אך יש להסתפק, מהו שיעור המזונות, האם השוו חכמים את חיוב מזונות בניו לחיוב מזונות אשתו, שבהם נוהג הכלל "עולה עמו ואיננה יורדת" [כתובות מח,א], קרי, ידה של האם על העליונה לדרוש מזונות כפי מעמדו של בעל, או שחיוב מזונות ילדיו שיעור אחר לו.
ה"חלקת מחוקק" [שם ס"ק א] מסתפק בשאלה זו, והוא תולה את צדדיה במחלוקתם של הראשונים. למעשה, מקיש החלקת מחוקק, שחיוב מזונות בניו שונה בגדריו מחיוב מזונות האשה מדבריו המפורשים של הרמב"ם לעניין חיוב מדור וכסות, שכך כותב הרמב"ם [אישות פי"ג ה"ו]:
"ולא האשה בלבד אלא בניו ובנותיו הקטנים בני שש או פחות חייב ליתן להם כסות המספקת להם וכלי תשמיש ומדור לשכון בו ואינו נותן להם לפי עשרו אלא כפי צרכן בלבד".
כמסקנתו של החלקת מחוקק העלו עוד הרבה מהפוסקים [ראה ב"ש שם ס"ק א; פד"ר כרך ט עמ' 256 ואילך]. לאור הדברים, היה נראה, כי מבחינת ההלכה אין מקום לחייב אב במזונות ילדיו יותר מכפי צורכם ההכרחי, אפילו כשיכולתו ומעמדו הכלכלי של האב מאפשר סל מזונות עשיר יותר.

אולם, מנהג בתי הדין הרבניים לחייב אב במזונות ילדיו כפי יכולתו הכלכלית, העשיר ירבה והדל ימעיט. וצריכים אנו להעמיק חקר, היאך מנהג בתי הדין עולה בקנה אחד עם ההלכה?

הגאון רבי שמואל ברוך ורנר זצ"ל ["משפטי שמואל" סימן י אות ג] עמד על מדוכה זו ואחר שציין כי "הרבה הצטערנו והתקשינו בזה", כתב לבאר, כי "צורכו ההכרחי" של הילד, נמדד לפי רמת החיים שבה הורגל. קרי, מי שהרגיל את ילדיו לתפנוקי מעדנים, בשר ושליו ודגים, הרי שהרגלם זה הפך לדידם כ"צורכם ההכרחי". יסוד הדין נלמד ממצוות צדקה, שם נקבעה ההלכה [רמב"ם מתנו"ע פ"ז ה"ג; שו"ע יו"ד סימן רנ], שיש לתת לעני "כדי מחסרו אשר יחסר לו", וכאותו מעשה המובא בגמרא [כתובות סז,ב] "מעשה באנשי גליל העליון, שלקחו לעני בן טובים אחד מציפורי ליטרא בשר בכל יום".

נמצאנו למדים, כי המנהג לחייב את האב כפי מעמדו הכלכלי, יש לו בית אב בהלכה. ובהשקפה ראשונה היה נראה, כי גם בנדון שלפנינו, עד כמה ויוכח שמעמדו של האב מאפשר להמשיך ולהעניק לילדיו סל מזון טבעי על אף מחירו היקר,  יש לחייבו כפי מה שהרגילם עד כה.

אך במחשבה שנייה נראה כי אין הדברים מוכרחים. כפי שראינו, חיובו של אב במזונות ילדיו הינו רק כפי "צורכם ההכרחי". אלא שאב עשיר חייב במזונות יקרים מעצם העובדה שאורח החיים שהרגילם הפך לדידם ל"צורכם ההכרחי". אמנם נראה, כי כל זה נכון ביחס למפרט עשיר יותר, שבהעדרו יחושו הילדים במחסור ותלווה אותם הרגשת קיפוח, ונמצא שעדיין לא יצא האב ידי חובתו בהשלמת חסרונם. אך במה שנוגע למזון טבעי, יש להבחין בין מוצרים שבהעדרם לא יחושו הילדים תחושת מסכנות וקיפוח [ואדרבה, לעיתים, תחושתם היא כמי שעושים טובה להוריהם בכך שמתנזרים מכל מיני מאכלים וממתקים על פני האוכל הבריא והטבעי], לבין מוצרים שבהעדרם יחושו מסכנות.
לדוגמא, אף ילד לא יחוש מסכן אם הוא יאכל ביצים רגילות ולא ביצים אורגניות וכדומה. ובאופן זה, מסתבר שהאב יכול לספק סל מזון עשיר במזונות רגילים ואין לחייבו דווקא בעלותם של מוצרי בריאות אלו, רק מפאת "משנתם" של ההורים, שחרטו על דגלם את נס הבריאות והטבעונות. ואם חפצה האם להמשיך ולדבוק בדרכה זו ולהאכיל את ילדיה במזונות טבעיים, הרי שעליה לדאוג להשלמת מחירם. אולם, במוצרים טבעיים שהילד הורגל אליהם ובהעדרם יחוש מסכן ומקופח – יש לחייב את האב.