מאת:ד"ר עוז מרטין

גירושין הם חוויה שמשנה את החיים. מסלול החיים של ילד שחווה גירושין של הוריו משתנה מן היסוד. הורים השוקלים להתגרש- על פי רוב לא לוקחים בחשבון את המשקל הכבד של השפעת הגרושין על חיי ילדיהם. ישנן אוכלוסיות בארץ ובעולם שחוויית הגירושין היא כה רווחת, שילדים בקושי מבחינים בה. אחרי הכול, אם חצי מהילדים בכיתה באים ממשפחות שעברו גירושין, כיצד ייתכן שהגירושין הם חוויה כה טראומטית ? האם  ילדים שגדלים בבתים בהם לא היו גירושין אך היחסים בין ההורים הינם גרועים סובלים פחות?  
כל ילד וילדה חווים את הגירושין באופן אישי. וסבלם לא פוחת רק משום שגם ילדים אחרים סובלים מאותו דבר.   
ההשפעה העיקרית של הגירושין על הילדים לא מופיעה דווקא בילדות או בגיל הנערות, אלא היא מתפתחת בעיקר בבגרות. כאשר מגיעה השעה לבחור בן/בת זוג לחיים ולהקים משפחה חדשה, אז  השפעות הגירושין של ההורים מגיעות לשיאן. ממצא מרכזי במחקר שפורסם מראה כי ילדים מזדהים לא רק עם אמם ועם אביהם, כשני אנשים נפרדים, אלא הם גם מפנימים אל תוך אישיותם את צורת הקשר והיחסים  ששררו ביניהם. הם נושאים בתוכם את התבנית של אותם יחסים אל שנות בגרותם, ומשתמשים בה בחיפוש אחר אופי משפחתם החדשה.   
החרדות, גורמות לרבים מהם לבחור במערכות יחסים לא מתאימות, לוותר בפזיזות על מערכות יחסים - ברגע שמתעוררות בעיות כלשהן או להימנע לחלוטין ממערכות יחסים.
משפחה שחוותה גירושין - איננה גרסה קטועה של משפחה עם שני הורים. זהו סוג שונה של משפחה,
שבה הילדים מרגישים פחות ביטחון ופחות ודאות לגבי עתידם.
הגירושין מכניסים שינויים כבדי משקל ביחסי הורה-ילד, מאחר וגורמי  היציבות שבנישואין מתרופפים, ועקב כך ההורות פחות יציבה, יותר נתונה לשינויים ופחות מגוננת על הילדים. כאשר הסכם הנישואין מבוטל, ההבנה הרגשות וההזדקקות של ההורים והילדים אלה לאלה משנים צורה. אין פירוש הדבר שהורים פחות אוהבים את ילדיהם או פחות דואגים להם, אלא שהם טרודים עד צוואר בשיקום חייהם, מבחינה כלכלית, חברתית וזוגית. לעתים אין התאמה בין הצרכים של ההורים לבין הצרכים של הילדים ולעתים, מצב זה נמשך אף שנים לאחר הגירושין.  
ילדים אינם כלי קיבול פסיבי, אלא משתתפים אקטיביים שתורמים לעיצוב גורלם האישי וגורל משפחתם. הם עושים ניסיונות אציליים להתאים את עצמם לדרישות החדשות שמציבה המשפחה לאחר הגירושין, אף שבמשך שנים רבות הם עדיין ממשיכים לקוות שהוריהם יתפייסו וישובו לחיות יחד. מכיוון שהם מצויים בשנים המעצבות אותם, התפקידים החדשים שהם לוקחים על עצמם במשפחה, הופכים חקוקים ומובנים בתוך אופיים. חלקם מוצאים את עצמם באמצע הריק שנוצר לאחר הגירושין, והם הופכים למטפלים הראשיים של המשפחה כולה. ואחרים, לומדים להסתיר את רגשותיהם האמיתיים.     
מאידך, רואים גם שרבים מילדי הגירושין חזקים יותר במאבקיהם. הם רואים את עצמם כניצולים שלמדו לסמוך רק על כושר השיפוט של עצמם ולקחת אחריות בגיל צעיר על עצמם ועל אחרים. הם מבינים את חשיבותן של עצמאות כלכלית ועבודה קשה. הם לא מתייחסים למערכת יחסים בקלות ראש. לרובם יש יראת כבוד לחיי משפחה תקינים וטובים.
אני מודע לסבלם של מבוגרים רבים, ולמאמצים הממושכים שהם משקיעים בשיפור חייהם לאחר הגירושין. אני מודע גם לעובדה שבשביל הורים רבים ההחלטה להתגרש היא ההחלטה הקשה ביותר שקיבלו כל חייהם.    
הצורך של הורים בהזדמנות שניה על מנת להגיע לחיים מאושרים יותר הוא צורך הראוי לכבוד והבנה. אלא שיש לתת הרבה יותר שיקול דעת ממה שאנשים נותנים היום להשפעת הגירושין על צרכי הילדים והשינוי הקריטי בחייהם.