חובת הלמידה
"מזל טוב, מזל טוב" נשמעו קולות השמחה כששלומי החתן המאושר שבר את הכוס הראשונה בחייו על רצפת הקרמיקה המהודרת שבאולם. הוא הביט ברעיתו הטריה שגם היא נראתה מאושרת. זמן רב הם ציפו ויחלו לרגע זה.
במשך השבועות האחרונים הסתובבו שלומי וריקי כסהרורים, סופרים את הימים שעוד נותרו עד לרגע שסוף סוף יתאחדו. ההכנות הרבות סייעו בידם לעבור את זמן הציפייה הקשה עד לרגע המיוחל, והנה זה הגיע. ריקי ושלומי הפכו להיות בעל ואשה.
בפתח האולם ניצב שולחן מתוק שעוצב בטוב טעם. קצפות לבנות וחומות ניצבו בשורות סדורות ובגבהים שונים. התקרובת הוגשה על מצע של בד סטן מבריק ורשת זהב מגולגלת.
מצלמות פוזרו באולם בכדי להנציח את השמחה והפאר. הצלם טרח בעיקר לצלם ולהנציח את הרגע שבו אמר שלומי לריקי: "ראי את השולחן המתוק הזה, כך יהיו חיי נישואינו- מתוקים מדבש". ריקי שומעת את הדברים ומחייכת בשמחה אל שלומי ואומרת: "אכן כן, כאלה יהיו חיינו".
שלומי וריקי לא חשבו לרגע שמה שיישאר להם מכל החתונה היפה האוהבת והמתוקה, הוא רק אלבום מהודר ובו תמונות אהבתם זכרונה לברכה שהלכה לעולמה בעודה צעירה לימים.
***
האדם השלם בנוי משתי פונקציות: האחת זכר והאחרת נקבה. ורק במיזוגם זה בזו, הופכים הם להיות "אדם". המיזוג אינו רק אותו "אקט" המתבצע מתחת לחופה, שבו החתן אומר לכלה: "הרי את מקודשת…" ועונדים טבעת על האצבע, שוברים כוס, אוכל, שתיה וריקודים.
המיזוג הוא תהליך ארוך שבו בני הזוג מתקרבים זה לזו באופן איטי אך עקבי, תוך כדי הסרת כל המעכבים היוצרים חיץ ביניהם עד שהופכים הם להיות "אחד". "אחד" שפירושו אחדות מירבית בשני מימדים: הרוח והחומר. אז הם זוכים ומתקיים בהם הפס': "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם".
להיקרא "אדם" זו מטרה נכספת המשותפת לכל המין האנושי. לצורך השגת מטרה זו, סבורים בני האנוש שדי להם בשלושה פריטים והם: חתן, כלה, ואהבה. האם אכן די בכך?
רוב העולם סבור שכן. לכן, אם יש זוג הנמשך זה לזו, וזו לזה , לוקח האיש את האשה ומקדשה ועתה אמור להתחיל הליך של מיזוג כנ"ל. אך למרבה הפלא, למרות שמתחיל להתרחש תהליך, לא זה התהליך שלו קווינו. תחת תהליך של מיזוג ואיחוד, מתרחש במקרים רבים מאוד תהליך של פירוק והתפוררות. מדוע?
הבעיה נובעת מטעות - טעות לחשוב שדי לנו "בחתן, כלה ואהבה" כי כדי לבצע את המשימה דרוש לנו כלי בסיסי נוסף והוא: הכנה לימודית מתאימה להכשרת בני הזוג לתפקידם הגדול- להיות "אדם".
אין תפקיד בעולם שאין בו שלב מקדים של ספיגת ידע מכין לתפקיד. (מורה, גננת , פקיד, נהג וכדומה.) אך לתפקיד הנישואין אין הכשרה מתאימה.
האם משום שהדבר קל כל כך? או אולי משום שההצלחה מובטחת בכל מקרה?
הרי כל כך הרבה זוגות מגיעים לרבנות בשמחה וברצון הדדי כדי למסד את סיפור אהבתם, ותוך זמן קצר או ארוך, מגיעים שוב לרבנות לסיים את דרכם המשותפת, כשבדרך נותרים פזורים שברי לבבות של בני הזוג בתוספת שברי לבבות צעירים של ילדיהם, ילדים שיגדלו עם תחושת כאב ובלבול.
מדוע אם כן, בני הזוג אינם טורחים לרכוש ידע? משום שבטוחים הם שהידע נמצא כבר באמתחתם. הרי בני הזוג לא נולדו אתמול וכבר ראו, שמעו וספגו מהוריהם, ממכריהם וכו'. זה מזכיר לי סיפור חביב, והרי הוא לפניכם:
"ריח נעים של חביתה קידם את פניו של אברהם בבואו מבית הכנסת. במטבח עמדה זוגתו הצעירה קוצצת בסכין את קצות הנקניקיה שאחזה בידה, ולאחר מכן, צרפה אותה אל המחבת ביחד עם החביתה. אברהם שאל בתימהון את זוגתו, מדוע היא קוצצת את קצות הנקניקיה, אמו מעולם לא עשתה כזאת? הסבירה לו זוגתו שכך ראתה את אימה עושה וכך עושה גם היא. בשבת, עת התארחו בבית הורי זוגתו, שאל אברהם את אימה מדוע היא קוצצת את קצות הנקניקיה? הסבירה לו האם שכך ראתה את אימה נוהגת וכך נוהגת גם היא. לאחר זמן נפגש אברהם עם סבתה של זוגתו ושאלה אודות קצות הנקניקיה. ענתה הסבתא: "יש לי מחבת קטנה, שאינה יכולה להכיל נקניקיה שלמה, לכן אני קוצצת את קצות הנקניקיה".
הלקח הנלמד מן הסיפור הוא: כשעושים מה שרואים אצל אחרים, מבזבזים את קצות הנקניקיה (במקרה הטוב).
אם כן, חובה ללמוד כיצד לחיות ביחד, לקבל הדרכה מתאימה לפני תחילת הנישואין, ויש להמשיך בהדרכה זו גם במהלך הנישואין. ומי שלא זכה עד כה לרכוש את הידע והכלים שיעזרו לו, יכול מעתה להתחיל ללמוד, לעולם אין הדבר מאוחר.
כל זוג נשוי יכול להעשיר ולהעמיק את חייו הזוגיים, ע"י השתפפות במסגרות הדרכה שונות ברחבי הארץ.