בחלקו הראשון של המאמר דיברנו על מצב שבו אחד מבני הזוג, או שניהם, חשים ש"זה לא זה", שהשותף שלנו לחיים איננו מה שייחלנו לו, ותיארנו את המצב של "ישיבה על הגדר", הכרוך בסבל רב, ואשר בו מצד אחד אין מוטיבציה לפעול לשיפור המצב, כי יש חשש שכל שיפור יערער את הטיעון ש"ככה הוא/היא ואין מה לעשות"; ומצד שני יש חשש מפני פירוק התא המשפחתי, על כל המשתמע מכך.
מה בכל זאת אפשר לעשות במצב מילכודי שכזה?
קודם כל יש להבהיר מה אי אפשר לעשות: מטפל הנתקל בסיטואציה מעין זו אינו יכול להשתמש בכלים הטיפוליים הרגילים של תקשורת, פתרון קונפליקטים, מחמאות וכו'. כל זה נדון מראש לכישלון. גם אם פה ושם תהיה התקדמות מקומית, יהיו כמה ימים טובים יותר או כמה מצבים שבהם בני הזוג יתייצבו זה לצד זה מול העולם שבחוץ – ההרגשה ש"זה לא זה" תחזור ותציף, תהרוס את מה שכבר נבנה, ולא תאפשר בנייה רציפה ועקבית. היחס כלפי בן/בת הזוג, וכלפי עצם החיים המשותפים אתו/אתה, הוא יחס של התנגדות ודחייה. התנגדות ודחייה הן כמו מוקשים על דרך החיים, ואינן יכולות לאפשר שום תהליך אמיתי של התקרבות ושותפות.

בשלב ראשון מוטל אפוא על המטפל לערוך עימות עם המטופלים. "עימות" משמע, שעליו להציב אותם מול העובדה שהם תקועים, לנסות להבין אתם ביחד מדוע הם תקועים, ומה תרומתם-שלהם למצב הזה. הגילוי שאדם נתון במלכודת הוא גילוי מפחיד, כי נדמה שאין מוצא. לפיכך חשוב שהמטפל יערוך את העימות הזה בתקיפות ובצורה חד משמעית, אמנם, אבל עם הרבה מאוד אמפתיה ותמיכה רגשית לבני הזוג, הנתונים במצב כל כך מורכב ועדין – ויבהיר להם שייתכן מוצא גם ממצבים הנראים אבודים.
אך עוד לפני שנצביע על פתחי ההצלה הללו, יש מקום להבהיר נקודה השקפתית יסודית: הקב"ה הוא זה שמזווג זיווגים. לכל אחד מבני הזוג יש תפקיד בעולם לא רק במישור האישי, אלא גם מול בן/בת הזוג. לפעמים התפקיד הוא השלמת חסרים באמצעות תכונות אופי שהן הפוכות מתכונות אופי מסוימות של בן/בת הזוג; לפעמים להפך: התמודדות משותפת עם בעיות וחסכים דומים. לא פעם, מה שהכי מעצבן אותי אצל בן/בת הזוג הוא בדיוק הנקודה שאותה אני עצמי הכי צריך לתקן. אם נתבונן היטב נגלה, שבן-הזוג נשלח אלי משמיים בדיוק כדי להאיר לי נקודות שאינן פתורות אצלי – לפעמים בדרך נעימה וטובה, ולפעמים בדרך קשה ומכאיבה.

משום כך אין כל טעם לברוח מההתמודדות עם הקשיים. שכן פירוק המסגרת המשפחתית בלי לפתור את הבעיות היסודיות יביא לכך שכל אחד מבני הזוג ייקח את הבעיות הלא פתורות שלו בכל אשר אלך, גם לתוך זוגיות אחרת. אכן, יש נישואין שניים מוצלחים, ב"ה; אבל באופן כללי שיעור הבעיות ואפילו הגירושין בנישואין שניים ושלישיים גבוה יותר מאשר בנישואין ראשונים (ונזכיר כאן את המעשה באותו גרוש, שחזר ונשא את גרושתו כיוון שהגיע למסקנה, שבתור נישואין שניים היא האפשרות הטובה ביותר...). כי כאמור, את אותו מבנה נפש שגרם לפירוק הזוגיות הראשונה האדם נושא עמו לכל מערכת יחסים אחרת שיבנה לאחר מכן. הדבקת תווית על בן/בת הזוג: קמצן, מרשעת, "לא מה שרציתי" – כל אלה הם לא פעם רק בריחה מהתמודדות אמיתית עם קשיים שהקב"ה שולח לנו כדי שנגדל, כדי שנהיה יותר בוגרים ויותר בשלים.
המטפל צריך אפוא, בעדינות רבה, לברר ביחד עם בני הזוג האם באמת יש כאן בריחה מהתמודדות – או שמא הקשיים הם באמת גדולים ועצומים מכדי שניתן יהיה להתגבר עליהם, והפערים – עמוקים מכדי שאפשר יהיה לגשר על פניהם.

וכעת נפנה לדרכי המוצא מן המלכודת של "זה לא זה":
האפשרות הראשונה, שלכאורה נראית כדרך הקלה ביותר, אך למעשה היא גם הקשה ביותר מבחינת השלכותיה ותוצאותיה, היא האפשרות של פירוק התא המשפחתי. לצעד כזה יש המון השלכות אישיות, משפחתיות, חברתיות וכלכליות, ולא תמיד בני הזוג מודעים לכך. יש אפוא לבחון ביחד אתם את מגוון ההשלכות והמשמעויות של צעד כזה. אם למרות כל הגורמים הללו, החיים בנפרד נראים לבני הזוג טובים יותר מאשר החיים ביחד – גם אם אין כל תקווה וסיכוי למצוא בן/בת זוג אחרים – הרי שלכאורה, אין ברירה, ויש לפרק את החבילה.
ואולם מסתבר שאנשים רבים, כאשר הם עומדים על מלוא המשמעות של פירוק התא המשפחתי, נבהלים – ומחליטים שאולי בכל זאת החיים ביחד אינם נוראים כל כך כמו החיים לחוד. אך מאחר שהדפוסים הקיימים אינם פועלים, יש לחפש דפוסי חיים חדשים.
וכאן המקום להעלות את האפשרות השנייה: לבנות את החיים המשותפים על בסיס חדש, מציאותי יותר, עם מערכת ציפיות שונה אשר תהיה מקובלת על שני הצדדים. אפשרות זו היא אמיתית, וגם מוכחת כפועלת בשטח, והיא בוודאי טובה יותר – או לפחות גרועה פחות – מאופציית פירוק המשפחה. היא דורשת השקעה רבה בשינוי דפוסי חשיבה, תגובה והתייחסות, אך שכרה בצדה: הבית נשאר עומד על כנו, ושלום הבית הולך ונבנה.

אפשר לומר שבעצם, כל זוג אפקטיבי חי, במובן מסוים, על-פי האפשרות השנייה הזו. שהרי תמיד יש פער בין החלומות והציפיות שלנו לבין המציאות, בין מה שחשבנו על בן/בת הזוג לבין מה שהתברר שהם באמת, בין מה שידענו על עצמנו ובין מה שגילינו עם השנים. אפשר לומר שההבדל בין זוגות יציבים ולא יציבים הוא ביכולת להתגמש – הדדית – מול הפערים, ההפתעות, האכזבות והגילויים השונים שהקב"ה מזמן לנו – דרך בן/בת זוגנו.
והערה אחרונה (על-פי המהר"ל): יש הבדל עקרוני בין זיווג ראשון לזיווגים אחרים. בזיווג ראשון יש סייעתא דשמיא מיוחדת. איש ואשה הם בניין אלוקי נסי, ואם רק לא נפריע – העניינים יסתדרו. מה שאין כן בזוגיות שנייה והלאה: כאן בהחלט יש יותר צורך בהשקעה ובעבודה אישית, ופחות מקום לסמוך על הסייעתא דשמיא. יהי רצון שכל בתי ישראל אכן יישארו תחת כנפי הסייעתא דשמיא המיוחדת של הזיווג הראשון.