אחד הדברים היותר מצויים בקשר החברתי שנהוג במין האנושי, הוא המשפחה- שמשמעותה יצירת קשר מתמיד וקבוע. גם אם לקורא נראה שקשר הנישואין המאחד שני אנשים לכל חייהם והמחוייבות מובנים מאליהם, זאת כנראה הערכה אופטימית. שהרי אחד הדחפים החזקים שיש לאדם הוא לחיות בחופש ובחרות ולהיות משוחרר מכל כבילות, מוגבלות וכפיה. למרות זאת, למרות השיעבוד לכאורה, החברה האנושית על כל גזעיה השונים ותרבויותיה המגוונות והיחודיות "סוגרת" את עצמה במסגרת הנישואין המהווה את אחד התחומים שבהם האדם מאבד במודע את חרותו האישית למרבית שנות חייו. למסגרת זו הוא משעבד וכובל את כל מערכותיו לטובת המשפחה, רעיתו וילדיו.
מדוע בכל זאת מכניס אדם את עצמו למסגרת הנישואין?
למעשה הקב"ה מאלץ את האדם, על ידי הטבעים שהוא טבע בו, לקשור קשר משפחתי, וכשם שהוא אילץ אותו על ידי שטבע בו אינסטינקט הדוחף לכך לשמור על חייו. הוא יצר בו תחושה של רעב כדי שיסעד את לבו, ונטע בו גם תחושת נועם בשובע לאחר שאכל. הוא שילב בתחושותיו תחושת עיפות כדי שינוח, ויתן תנומה לעפעפיו. הוא שזר בעצביו עצבי הרתעה מדברים או גורמים היכולים להזיק לו. למשל רתיעה מחומרים חמים, דחייה מדברים מעופשים. סגירת עפעפיים אוטומטית בהתקרבות חפץ זר לעיניים, פחד מסכנות.

כך גם ביצירת הקשר שבונה את המשפחה. הקב"ה יצר תחושת בטחון ורוגע בנפשו של אדם בהמצאו במחיצת אדם קרוב אליו, וזאת כדי לסייע לו לשמור על קשר זה. אולם הדבר המצמיד יותר את בני המשפחה, הוא הרצון להתרחק ממועקת הבודדות. כאשר שואלים אדם, מדוע על אף הכבילות שבדבר אתה בכל זאת מקיים משפחה? הוא משיב לך: "יש לנו ילדים משותפים, דירה משותפת, התרגלתי, החברה אינה מקבלת בצורה חיובית את פירוק המשפחה". כלפי אדם זה אפשר להגיב בתגובה המתבקשת: אני שאלתי אותך מדוע אתה נשוי, בעוד שאתה משיב לי מפני מה אינך מפרק את המשפחה. אבל מה עומד מאחורי הדברים שהאדם השמיע, שעל פי רוב, אדם נשוי לא משום שהוא רוצה להיות נשוי וקשור לשותפו למשפחה, אלא משום שהוא חושש להיות לבד בדומה לתחושת סבל הרעב לפני האכילה שהיא גדולה יותר מאשר נועם השובע לאחר האכילה.
כאמור, תפקיד תחושת מועקת הבדידות לאלץ את האדם ליצור קשר עם החברה שמסביבו, ובעיקר בן זוג לצורך נישואין. לאחר שאדם נישא מצוקת הבדידות מאבדת מעוצמתה, שהרי אין בה יותר צורך כיוון שהיא מילאה את תפקידה - היא הביאה אותו להקים משפחה, כפי שהבורא טבע בו. ולאחר שהמשפחה קמה, הוא כמעט ולא יבין איך חי מקודם חיים אחרים, בודדים.
בצד הצורך שטבע הבורא להקים משפחה, קיימים גם צרכים אישיים נפשיים לכל אחד מהשניים שמקימים את המשפחה, אבל חלק גדול מצרכים אלה, עשויים כך, שרק השותף למשפחה יכול למלאם, והם שולבו באישיותם של השניים, כדי שיתמידו בקשר ביניהם, קשר אשר יהפוך אותם לתומכים זה בזה ויצור מהם חטיבה אחת. בין הצרכים נוכל למצוא צרכים נפשיים בסיסיים שיש לכל בן אנוש, וחסרים המוגדרים כצרכים מיוחדים.

הצורך הנפשי החזק שיש לבעל מרעייתו הוא: שתהא שבעת רצון בכלל וממנו בפרט, שתהנה מעשייתו למענה, ושיהיה לכך ביטוי בשמחה שתקרין ותזרח מעם פניה, ושהיא תביע במילים שמאד טוב לה, בעיקר בזכותו. צורך זה כה נדרש לו, עד שכאשר היא אינה מגיבה בהתאם לציפיותיו אלה הוא עשוי במקרים מסויימים לפנות אליה ומבקש ממנה פעמים רבות: "תגידי שטוב לך תאמרי שאת נהנית, תביעי שביעות רצון, שאבין ממך שהנישואין חשובים לך וכו', והיא מתבוננת בו בפנים מלאות תמיהה ובתחושת מבוכה, ואינה מבינה כלל מה הוא רוצה ממנה ומדוע הוא זקוק לכך? הרי היא נוהגת בו כשורה וכמתבקש.
במקביל לכך כדי לאלץ את הבעל לדאוג שלרעייתו יהיה טוב, טבוע בבעל מברייתו, חוש שגורם לו אי רגיעה בצורה מטרידה כאשר רעייתו נראית כמצויה במועקה ומביעה חוסר שביעות רצון ממנו, מעצמה, מעבודתה, ממזג האוויר, או מכל דבר אחר. רבים מהאנשים חשים בלא משים שכביכול הם נכשלו בנישואיהם אם אינם מצליחים ליצור מצב שבו לרעיה יהיה טוב. אם אכן האשה מגיבה בחוסר נחת  רוחשת בליבו התחושה שכנראה הם אינם מתאימים לנישואין או שאינם מוכשרים לנהל יחדיו משפחה.
בגלל חוסר הרגיעה של הבעל בעת שהוא מזהה לרעיתו לא טוב הוא סובל ממנה דברי בקורת על התנהגותו, וכך נוצר מעגל סגור. הוא חש עוד יותר שלא בנוח. ועתה לא רק מהביקורת המוטחת נגדו, אלא מכך שבתת המודעות שלו הוא מבין שלרעייתו לא טוב, ויותר מכך לא טוב לה במשפחה שהקימו.

ביטוי חיצוני למצוקתו זו של הבעל אנו מבחינים בשפת גופו בעקבות תלונותיה  של הרעיה, כאשר הוא מצמיד את כפות ידיו, ספק על אוזניו - ספק על ראשו ואומר: אני רוצה שקט, שקט". זאת הוא אומר גם כאשר היא כלל אינה מגביהה את קולה בשיחתה ואינה צועקת בעת השמעת תלונותיה. הפעם כוונתו בביטוי 'שקט', אינו במובן שלא יהיה רעש, אלא בצורך בשלווה ורוגע. כל זה קורה כיוון שהקב"ה יצר ברגשותיו של הבעל תחושת חוסר רגיעה כאשר לרעיה לא טוב. אך במילים שהבעל אומר זה נשמע: "אני רוצה שקט". וזאת משום שהוא מגדיר שלא במדויק את הרגשתו. מאותה סיבה אפשר לשמוע גבר האומר לרעייתו: "רק שתהיי רגועה, חשוב לי שתהיי שלוה", או שהוא אומר לה בצורה פשוטה: "מדוע את צועקת"? והיא מגיבה בפשטות, ובצדק: "אני בכלל לא מרימה את קולי".
באילוץ דומה הטבוע באישיותו של האדם אנו מזהים בהתנהגותה של אשה כאשר תינוקה הפעוט בוכה, והיא נתקפת בתחושת דריכות וחוסר רגיעה. תחושות אלו נוצרות ע"י הורמון המופרש במוחה וגורם לה למתח ולאיבוד שלוותה. גם זה כמובן מנגנון ששזר בורא עולם במוחם של בני המין האנושי כדי לאלץ אותם לטפל בתינוקם ולהבטיח שלא יוזנח, דבר שלא היו עושים אילולא טבע הבורא טבע מיוחד הדוחף אותם לכך. המעניין הוא שהורמון זה מופרש גם במוחו של גבר, אך בכמות פחותה יותר, בעיקר יורדת הרמה כאשר הרעיה מצויה לידו והוא בטוח שהיא תטפל בתינוק.

כאן גם מגיעה עצה: אשה הרוצה לגרום לבעלה נעימות בחיי המשפחה, ולגרום לו לרצות בהמשך הקשר, להביא אותו לרצות לשהות יותר בבית ולשוחח עמה, כדאי לה מאד שבנוסף לסיפורי מצוקתה תשתדל לספר לו כמה טוב לה במסגרת המשפחתית שבנו. אמירות כאלה יגרמו לו הרבה יותר מהטרוניות להשקיע יותר חשיבה בשאלה איך להשקיע ולעשות דברים שיגרמו לה לשמוח ולהנות.
צורך מקשר נוסף של האיש למשפחתו, הוא הציפיה שמוטבעת בו, שרעיתו תכיר לו טובה על כל פעולה ופעולה שהוא פועל למענה. עד שפעמים רבות נראה שהנחיצות של הבעל לשמוע את הכרת התודה של רעייתו היישר מפיה, נובעת מהצורך שלו לשמוע ממנה שטוב לה והיא נהנית מה שהוא עושה עבורה. כמו כן הוא מבין את המילה 'תודה' במשמעות של "בלי המשפחה שהקמנו לא הייתי מחזיקה מעמד". בנוסף לכך, כיוון שתודה אומרים למתנדב ולא לחייב, הרי בהוקרת התודה של הרעייה הוא חש שהיא נותנת לו הכרה והסכמה להיות 'מתנדב' והוא זה שמסוגל לספק את צרכיה.
המילה 'תודה' גורמת נוחות ונעימות רבה למי שהשמיעו לו אותה. יש בכך טפיחה על שכמו, על כך שהוא עשה מעשה תרומי, מעבר למה שהוא חייב. יש בה במילה זו גם הכרה על יכולותיו המפליגות של מקבל התודה, וכן הוכחה ששמו לב למה שהוא עשה, ונתנו לזה הכרה. אלה שלושה דברים שכל אחד מהם חשוב בעיניו, וגורם לו לרצות בתודה. אך כל זה שונה מהבנת האשה את המילה תודה. היא רואה את ה"תודה", בעיקר כהבחנה במה שעשתה ורק מעט כהצהרה שעשתה טובה. איש מבין זאת הפוך לגמרי, הוא מקבל את תודת רעייתו בעיקר כאמור כהצהרה שעשה דבר שאינו חייב לעשות. כלומר התנדב, ומעט בהרגשה שהיא הבחינה ביכולותיו.
.
זה עובד כך:  לעומת הצורך של הבעל לשמוע מאשתו שטוב לה, הצורך הנשי החזק ביותר שיש לאשה מבעלה הוא: הסכמה עם קשייה וכאביה. ואילו אצל הבעל, העובדה שלאשתו לא טוב, עשויה להתקבל כ"כתב אשמה", שמעכיר את מצב רוחו. האשה נוטה לתאר בצורה רגשית את עייפותה, את הרגשתה הלא נוחה ממזג האוויר השרבי, את הצמאון שממנו סבלה. היא משקפת בצורה מאד רגשנית את קשייה בטיפול הילדים, היא מספרת על מרק שנשפך ועל המאמץ שהיתה צריכה להשקיע בבישול, על הקור הנורא שתקף אותה וכו'.
בנקודה זו, אנו מבחינים באחד הקשים הרגשיים הגדולים בתוך המשפחה, וכאשר בוחנים אותם אנחנו מזהים פוטנציאל להתנגשות חזיתית, שמקורה בחוסר הבנה. אם יובן ולו במעט, השוני המהותי בין המבנה הגברי למבנה הנשי, נוכל להתמודד ולגשר בין פערים ולפתור בעיות שצצות במהלך חיי הנישואין.