"שתסכים עמי שקשה לי"

בשבוע שעבר כתבנו על הצרכים המיוחדים, לעיתים הסותרים, של האיש ושל האשה, דיברנו על הצורך שלו לקבל תודה, שמתפרשת בעיניו כהכרה במה שהוא עושה למען המשפחה. לעומת זאת כאשר האשה משדרת שלא טוב לה, הדבר עשוי להתקבל בעיני בעלה כ"כתב אשמה", ואילו האשה דווקא זקוקה לביטויים שונים על קשייה, כאלה שנתפסים בעיני בעלה כמה שנקרא בשפה העממית כ"קיטורים".
מסתבר כי אין זה כך. נראה כי סיפורי תחושות המועקה שהיא חשה מטרתם להזמין הבנה למצוקתה, ורחמים על מצבה הקשה. הקורא אולי עשוי להבין בטעות שאם האשה קוראת לרחמים וזקוקה להזדהות, הרי הדבר מצביע על חולשה ונחיתות. ואולי על רמה ילדותית כביכול, בדומה לילד הנופל ורץ להוריו שינשקוהו בדיוק במקום שבו הוא חש כאב. אך לא כן. רחמים של אדם על חברו מהווה תהליך התקרבותי שיוצר קשר חזק בין אדם לחברו. אם הבעל מגלה חמלה והשתתפות במצוקתה של רעיתו, היא מפרשת זאת במעמקי נפשה, כהוכחה לכך שהוא קשור לקשייה. בכך היא נותנת ביטוי לצורך הנשי המקשר ביותר בתוך המשפחה.
אך בנקודה זו אנו מבחינים קושי רב בתקשורת בין המבנה הגברי והנשי. הבה ונראה זאת בדוגמא הבאה: הבעל הצליח מאד במסירת השיעור בישיבה בה הוא מלמד. או בפעולה שהיתה מוטלת עליו בעבודתו, ובעקבות זאת הוא  מגיע לביתו במצב רוח מרומם, כאשר חיוך רחב נסוך על פניו, והוא מלא רצון עז לשתף את רעייתו בהצלחתו. הוא נכנס הביתה בשמחה ובאמירה מרוממת של ברכת ש ל ו ם המתנגנת לה בחלל הדירה. לעומתו, הרעיה משיבה באמירת שלום רפה ובהבעת פנים מיוסרת. הבעל שהצטנן קמעה מהתלהבותו שואל: מה נשמע? והיא משיבה: אני מאד עייפה. לשמע הדברים מגיב הבעל מיידית ב"לכי לנוח".
צריך לומר כי תגובתו זו של הבעל אינה תקינה. ומגלה חוסר ידע מינימלי בנפש האשה ואי הבנה בסיסי לצורכי רעייתו, מה שעשוי להפוך את השיחה ביניהם למה שמכנים "דו שיח של חרשים" (וכל זאת בשל האופי השונה של איש ואשה, שמביא לתפיסת דברים בצורה שונה). וכי מה חשב? שאשתו אינה יודעת בעצמה שאם עייפים והולכים לנוח, העייפות פגה ונעלמת? האם הוא מעריך שהיא זקוקה שבעלה יבוא הביתה כדי ללמד אותה זאת?
בדומה לכך כאשר אשה אומרת לבעלה "חם היום". פעמים רבות הוא מגיב ב"לא חם". כביכול ניתן להבין ממנו שאמירתו "לא חם" מצננת את הטמפרטורה הגבוהה השוררת בסביבתה, או בתוכה. או שהאשה מתלוננת על מחושים וכאבים הוא עשוי להגיב "שום דבר, זה יעבור, כך גם הרגישה אמי וכן אמך".
המשגה הוא, כיוון שהצורך של הרעיה מבעלה הוא: "שתסכים עמי שקשה לי", ואפילו מאד קשה. בעוד שהבעל לא סיפק את משאלתה, שנשארה בלתי מפוצה. לא רק שלא הביע  הסכמה עם קשיה, אלא הגיב בתגובה שהובנה של ידי הרעיה שהקושי אינו נוראי כלל וכלל, והוא הרבה פחות משמעותי ממה שהיא מתארת. שהרי לעייפות יש פתרון - אפשר ללכת  לישון. לחום יש פתרון, אפשר להדליק מזגן או מאוורר. או שיותר מכך, אם את חושבת שחם היום, אתה טועה, כלל לא חם. ואפילו אם היום כן שרבי ושוררים בו תנאי חמסין, כאמור אפשר לפתור את הבעיה ולצנן את האוויר באמצעות הפעלת המזגן. ואם את חשה איזה כאב אין בכך משהו מיוחד, שהרי זו תופעה קבועה אצל כל הנשים,או את יכולה לגשת לרופא משום שאני לא בעל מקצוע בנושא זה.

כאמור, האשה לא באה לבעלה שיפתור לה את החום, הכאב או העייפות. היא לא חושבת שהוא יכול להמציא דבר שהיא עצמה אינה יודעת על הדרך בה מתמודדים עם חום או עייפות. מה שרצתה, הוא להציג בפני בעלה מצוקה, להשיג, בעצם לחלץ, ממנו הבנה לקשייה ולגרום לכך שיגיב, בקול, שהוא מסכים שקיימת בעיה מכבידה. לעומת זאת, הוא, לא רק שלא הבין שיש כאן איזה בעיה שמעבר למה שאשתו מציגה, אלא שהוא סובר שבהבל פיו הוא משחרר את רעייתו מכל קושי. בכך הוא כמובן מאכזב אותה.
הדבר שגורם לבעל להגיב בניגוד לציפיות של רעייתו ולגמד את הקשיים, נובע משתי סיבות. בגלל המבנה השונה שלו, הרי בהבדל מכוונתה של האשה להציג קושי כדי לקבל הזדהות ולא פתרון, הוא הבין שהיא הציגה בפניו בעיה כדי שיפתור אותה. שלולא כן, לשם מה היא סיפרה לא את מצוקתה. לכן עם כל הכוונות הטובות, הוא הציעה לה פתרונות.
הסיבה השניה שגורמת לבעל להציע "פתרונות", שכאמור אינם מבוקשים, היא שהצורך החזק ביותר שיש לבעל מאשתו הוא: שתרגיש טוב, שתהיה שבעת רצון, לכן צורך זה גורם לו לתת לה עצות "מעשיות", של צורות הקלה בצורת: "ללכת לנוח", "להפעיל מזגן", "לקיחת כדור לכאב", או שהוא מסביר לה שמה שהיא מרגישה הוא דבר מצוי לכלל הנשים, לכן אינו מוגדר כקושי. ההנחה התת מודעית שלו היא שאם רעייתו תעשה כפי שהוא מציע הרי יהיה לו טוב, משום שלה תהיה הקלה, וזה הדבר התואם לציפיותיו.
במצב זה, אפשר לזהות בצורה ברורה קשיים בין בעל לאשה שאינם נובעים מרוע לב, אלא ממבנה רגשי שונה וסותר לחלוטין, ובעיקר ציפיות סותרות. יתרה מכך, זה -כפי שאמרנו- העימות הרגשי העיקרי בין בעל לאשה - האשה זקוקה להסכמה של בעלה שהוא מכיר בכך שקשה לה, בעוד שהבעל זקוק מאד שרעייתו תספר לו עד כמה טוב לה.

אי ההבנה הנוצרת בין בעל לאשה בסתירה בין ציפיותיו לציפיותיה, נובעת כאמור מכך שהם אינם מבינים זה את זה. זאת לא משום שהם "לא מתאימים", אלא בשל סיבה יותר פשוטה, משום שלכל אחד יש קודים פנימיים שונים. לא פעם אשה מתלוננת מדוע כאשר אני מספרת לבעלי על הבכי הממושך של התינוק, שבכה כל האוכל, שהבן הפעוט שלנו לא אכל, או על התבשיל שהקדיח ו"נשרף", הוא מגיב ב"תעזבי, שטויות, זה שום דבר". נפשה בשאלתה  מדוע הוא מזלזל במה שאני מספרת לו. זה הרושם שנוצר בה משמיעת תגובתו. בשל האופי הבסיסי השונה, שמביא צרכים שונים, היא כלל אינה מעלה בדעתה שאין הוא מכוון לזלזל בה ובסיפוריה, אלא בטעות הוא סבור שכיוון שהיא מצטערת מאד בגלל הדברים שהוזכרו, חובתו להרגיע אותה, וזאת הוא עושה כאשר הוא "מקטין את המצוקה" ו"פותר" את הבעיה, כאשר הוא אומר "שטויות", וכוונתו כי חבל שהדבר מעסיק אותך, שהרי לא  קרה דבר ששוה לבזבז את הזמן עבורו. ניתוח נכון מבחינת תפיסת העולם שלו. אבל לא שלה.
את השלכות שיש לציפיותיה של אשה להסכמה עם קשייה אנו יכולים להבחין בהיבטים שונים שהאשה עצמה אינה ערה להן וכלל אינה יודעת אודותם.

למשל, אפשר לעקוב אחר שפת הפנים של הרעיה בעת שהיא מחלקת אוכל בשעה שסועדים בביתה אורחים. לכל אורח שהיא מציבה את צלחתו בפניה, היא מוסיפה עם חיוך רחב את המילים "בתיאבון" או "לשובע" וכדו', בעוד שכאשר היא מניחה את הצלחת לפני הבעל לא רק אין פניה מביעים חיוך, אלא היא מביעה פנים מיוסרות מעט. זה לא משום שאינה מחשיבה אותו כמו את האורחים. להפך, כביכול היא 'משדרת' לבעלה האם אתה מבחין שקשה לי? בדומה לכך אשה יכולה להמצא במצב רוח מרומם, אולם מיד כאשר בעלה מגיע הביתה ודמותו עוברת את מפתן הדל היא אומרת לבעלה שלום, ובלבה היא אף שמחה מאד לבואו, אך פניה חתומות כאשר עליהם נסוכה הבעה מיוסרת קמעה. כל זאת ללא שהאשה שמה לב לכך במודע.
במצב של סתירה זו, בין הצורך של הבעל לשמוע שטוב לה לבין הצורך של האשה להשמיע שקשה לה ולקבל על כך הסכמה, הבעל הוא זה שצריך –ויכול- להתעלות מעל רגשותיו ולאפשר לרעיתו לספר את מצוקותיה ולהגיב בהסכמה להן, בלי התערבות של ייעוץ עצות. שלולא כן, אשה שלא מתאפשר לה לתאר את קשייה עלולה ליפול למשבר נפשי. לכן  כאשר הרעיה מספרת מצוקותיה לבעלה ומתארת את קשייה, כדאי לבעלה להסכים שאכן העובדות מלמדות על קשיים אמיתיים. ויותר מכך, נכון אף שיגדיל את הקשיים.

 למשל כאשר האשה אומרת שהיא עייפה, נכון שבעלה יגיב ויאמר: "זה באמת קשה", או "אני חושב שכבר הייתי מתמוטט מזמן אילו הייתי צריך לעשות את המטלות שאת ביצעת". כאשר היא מתלוננת על השרב המכביד, חשוב שבעלה יסכים עם עמדתה, ואף יחזק במילים את ההכרה בקושי, באומרו, מאד חם. אני חושב שהיום הוא אחד הימים החמים בעונה. אם היא מתלוננת על סבל גופני או רגשי, חשוב מאד שבתגובתו המילולית לא יפחית את עוצמת המועקה, הסבל והכאב המתבטא בדברי  הבעל. התגובה במקרה כזה עשויה להיות הפוכה, והשיג את היעד שהוא רוצה בו: "אמנם חם אך לא כפי שאתה אומר", או "זה כואב אך בעזרת ה' אוכל להתגבר בלא קושי מיוחד". היא תאמר זאת כך, אחרי שכבר השיגה ממנו את ההכרה בקשיים העוברים עליה.
בשני המקרים המוזכרים לעיל, יש גם לאשה תפקיד חשוב. מאד מועיל יהיה אם האשה תהיה ערנית לצורה שבה היא מביעה את עצמה בפני בעלה, ותעלה חיוך על שפתותיה, וגם תאיר פניה בעת שבעלה מגיע הביתה וכן בעת שהיא מגישה לו אוכל, או כאשר היא שוטחת לפניו את מצוקותיה.
ועוד שוני מכביד על הקשר המשפחתי: לעומת צפייתו של הבעל לשמוע מרעייתו את מילות התודה על פעולותיו, היא אינה מרבה להודות לו. גם לא כאשר סייע לה בדברים משמעותיים. זאת בעוד שהיא אינה חוסכת במילות תודה לחברה או שכנה שהיטיבה עמה בדברים פעוטים.
אם נעמיק לחשוב על התהליכים שהוזכרו, נבין מדוע קיים אצל הרעיה מעצור נפשי שמפריע לה להודות לבעלה. בעוד שלאחרים היא כן מודה, ועושה זאת בהארת פנים. כל זאת משום שתודה אומרים למתנדב שאינו חייב, חבר או שכן. למי ש"חייב", אין הכרח לומר תודה. כאשר בעל עושה דבר מה עבור רעייתו