"חכמת נשים בנתה ביתה"

הזדמן לידי ספר ובו ביוגרפיה של אשת איש ציבור פוליטיקאי ידוע מארה"ב. מדובר על אשת אחד הנשיאים הקודמים של ארה"ב. קטע אחד מהביוגרפיה הארוכה משך את תשומת ליבי במיוחד וחשתי עימו תחושת הזדהות מסויימת כאישה המשתייכת לעמ"י: באחד מן הימים, עוד בתחילת דרכם, בהיותם זוג טרי, בטרם נודע הבעל כנשיא ארה"ב, נסעו ברכבם. כשעצרו על אם הדרך בתחנת דלק אקראית, תוך כדי שיחה על עניין שונה לגמרי, אמרה אותה האשה לבעלה: "אתה רואה את האיש שמתדלק את הרכב, פעם נפגשתי איתו". הבעל העיף מבט והמשיך את נושא השיחה בו עסקו. לימים נבחר האיש לנשיא ארה"ב, ופעם, כשעברו שוב ליד אותה התחנה פנה הבעל לאשה ואמר לה: "את זוכרת את אותו בחור שהראית לי שנפגשת איתו – תארי לך שהיית מתחתנת איתו – היית נשואה היום למתדלק!" הסתכלה עליו אשתו וענתה לו בפשטות: "לא, הייתי נשואה היום לנשיא ארה"ב!" – עם מי שלא הייתי מתחתנת הוא היה נהפך לאיש "גדול" – ומכאן למשפט הידוע שמאחורי כל איש מוצלח עומדת אשה מוצלחת ובמילים שלנו – "שלי ושלכם שלה הוא" (כתובות סג' עא'). אין אנו צריכים ללמוד מהגויים ובודאי שקנה המידה שלנו לגדלות שונה בתכלית, אך לעיתים, כאשר רואים את הדברים מבחוץ הם נראים יותר אותנטיים וקרובים.

ובאמת, אם נסתכל במבט קצר וסקירה לא מעמיקה לאורך ההיסטוריה נראה שמעשים רבים של נשים בנו את העם היהודי ויתרה מכך – נשים שבזכות מעשיהן העמידו את ענקי האומה היהודית, או חלילה, בכוח מעשיהן החריבו והרסו: החל באימהות הקדושות, חלק מעמודי התווך של העם היהודי, שפרה ופועה שבזכותן ניצלו עמ"י מכליה ונולד משה רבינו, אשת און בן פלת שהצילה את בעלה ממחלוקת, יהודית-בנס חנוכה, יעל – עליה נאמת מנשים באוהל תבורך, רחל – אשת ר' עקיבא שבמסירותה הרבה העמידה לעמ"י את גדול התנאים, רות שממנה נולד דוד המלך וממנו חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו – מלך המשיח שימלוך לעתיד לבוא, ועוד דוגמאות רבות מתחילת התהוותו של עמ"י בזמן האבות, הנביאים והכתובים ועד לימי בית ראשון ושני, ומנגד – הדוגמאות ההפוכות לגמרי כאשת קורח שגרמה למחלוקת וכאיזבל שרדפה את אליהו והנביאים של אותה התקופה.
מהו הכוח המיוחד כל כך של האשה? מהו כוח הבנין או חלילה כוח ההרס הגדול שיש בידה עד כי עליה נאמר "חכמת נשים בנתה ביתה ואיולת בידיה תהרסנו" ( משלי יד' א')
ושאלה נוספת העולה מכך – ידוע שעיקר מהות האשה היא להיות צנועה: צנועה בפנימיותה וכביטוי לכך בחיצוניותה. מוכר לכל המדרש(ברר' יח' ב') המספר על כך שרצה הקב"ה לברוא את האשה ולא בראה מהעיןראש כדי שלא תהיה סקרנית, ולא מהאוזן כדי שלא תהיה צייתנית ולא מהפה שלא תהיה דברנית...  ולבסוף בראה מהצלע שהיא ממקום צנוע באדם כדי שתהיה צנועה ועל כל איבר ואיבר שהיה בורא בה היה אומר תהא אשה צנועה. אנו יודעים שהמדרש כמו התורה לא בא לספר סיפורים ובודאי לא להראות שהקב"ה "מתלבט" ח"ו בבריאת האשה, אלא שבכוונת המדרש בתיאור זה ללמדנו שעיקר מהות האשה היא צניעות. אם כן, ראינו גדלות עצומה, מעשי גבורה, יכולת אדירה מחד וצניעות פנימית מהותית מאידך. כיצד משתלבים הדברים הנראים במבט ראשון כסותרים?

לשם כך נבחן תחילה אילו כוחות וכלים חנן הקב"ה את האשה למילוי יעודיה: הכלי הראשון הוא הבינה – "ויבן ה' אלוקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה" (בראשית ב' כב') ודרשו רז"ל: "ניתן בה בינה יותר מן האיש" (ברר', שמות, יח' א'). בינה היא היכולת להבין דבר מתוך דבר – יכולת ראית הפרטים מתוך השלם. הכלי השני הוא רגישות תכונה זו נלמדת מהגמרא (בבא מציעא נט' עא') – "לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה". רגישות היא היכולת להיות ער לצורכי הזולת ולרגשותיו, ויכולת ההזדהות עם הזולת. חינוך הבנים- כדברי ר' חייא - "דיינו שמגדלות בנינו" (יבמות סג' עא')
יכולת ההעברה לדורת ובכך המשכת קיומו הרוחני של העם היהודי.
אם נסתכל בשלוש התכונות המוזכרות נראה שאי אפשר לאחת בלא השניה ושלושתן יחד מהוות מכלול שלם לדמות האשה – ברגישותה  הרבה ערה לצורכי הזולת ובבינתה היתרה מבחינה כיצד עליה לנהוג ובכוח תכונות אלה – ברגישות ותבונה מנחילים את המורשת הלאה – חינוך הבנים. דוקא הגדלות העצומה מתבטאת בתכונות אופי עדינות להפליא שהן יוצרות את הגדלות – "לא ברוח ה'... לא ברעש ה'... לא באש ה'... קול דממה דקה" (מלאכים א' יט', יא' – יב') מעשי גבורה ואצולה לא נעשים בכוח וברעש כי אם בקול דממה דקה – זהו קולה של האשה, זהו ייעודה ותפקידה בשושלת המפוארת של עמ"י ורק באופן כזה יכולה להשלים את בעלה כמוציאה מן הכוח אל הפועל וכחוק הכלים השלובים משלימים  הם האחד את השניה.