יציבות לעומת שינוי בחיי הנישואין.

כולנו שואפים לאיזון בכל תחומי החיים ובפרט בחיי הנישואין.
אנו רוצים להרגיש ביטחון בכל המישורים ובפרט במישור הריגשי. לעומת זאת אנו לא מעוניינים לאבד את הטעם הטוב שיש בשינוי אווירה ובריגוש עם בן / בת הזוג.
כאשר אנו שואפים ליציבות אנו רוצים סדר בחיים, בטחוננו מבוסס בחלקו על המשכיות. כאשר החיים מתנהלים על מי מנוחות, ואין לנו צורך להתמודד עם שינויים, אנו מתפנים יותר להשקיע בעצמנו ובבן זוגנו בפרט ובמוסד הנישואין והמשפחה בכלל. במצב זה יש לנו את האפשרות למצוא את האיזון הקיים של נתינה עצמית לעומת נתינה לבן הזוג.
כאשר אנו נצמאים בתקופה של יציבות בחיינו, כלומר אנו מרוצים מעבודתינו, לימודינו, יש לנו ידידים ומשפחה תומכת, בריאות תקינה וביטחון כלכלי, אנו מגלים כי קל לנו לעמוד בדרישות נטל הנישואין. בעצם אנו נישאים בין השאר מתוך רצון לקיים את חובתנו ההלכתית למצוא גם יציבות בדרך המקובלת מבחינה חברתית יהודית.
לעומת זאת, יש לנו צורך נוסף שהוא כביכול מנוגד ליציבות. לעיתים אנו זקוקים לשינוי, תנועה ויש כאלה שזקוקים אף לסיכונים וריגושים ואפילו למשברים.
אנו זקוקים לאתגר חדש, לבלתי צפוי בכדי להפיג את השיעמום העלול להתבטא בשגרה היומיומית שבנישואין.
הצורך הזה לשינוי אינו פחות מהצורך ליצובות, שכם שניהם קצוות מנוגדים ומרוחקים אחד מהשני אך יחד עם זאת משלימים האחד את רעהו, ועלינו מוטלת העבודה למצוא את האיזון בין השניים.
ההליכה מצורך אחד לשני דורשת מודעות, חשיבה, דמיון, יצירה ושיתוף של שני בני הזוג.
העדרות פתיחות הדדית בין בני הזוג לפתרון הבעיות וחוסר מודעות לצרכים הבסיסיים הללו חוסמת את האפשרות להשבת האיזון על כנו ואז חוסר האיזון עלול להתבטא בדרכים רבות.
זוגות המאבדים את האיזון אינם מסוגלים לעיתים קרובות ליצור וליזום את השינויים הדרושים במסגרת הנישואין קרוב לודאי שמאיימת על שני בני הזוג, כל אחד בפני עצמו אפשרות של שינוי עצמי – אישי, מאחר ואינם מסוגלים לעשות זאת ביחד במסגרת הנישואין.
בנישואין מאוזנים היטב יש מקום הן לעצמיות והן לשיתוף. יש מקום לנתינה עצמית יחד עם נתינה לבן הזוג, ליציבות ורוגע יחד עם שינויים וריגושים. על שני בני הזוג להימנע מלהדגיש יתר על המידה כיוון אחד על רעהו ולחפש בדרכים שונות את הדגש על קו האמצע – את האיזון.
נוכל לראות דוגמא לחוסר איזון במקרה הבא:
דוד ומיכל הם בני זוג ששניהם דור שני לניצולי שואה. הוריהם עברו סבל רב וגידלו טותם באווירה קודרת ועצובה. הוריהם לא התמודדדו עם הקשיים הרגשיים של ילדיהם והסתפקו במילוי צרכיהם החומריים הבסיסיים. דוד ומיכל רצו בסוג שונה של חיי משפחה, הם חלמו על קשר עמוק והתוצאה היתה שכשר כל פעם שאחד מבני הזוג נכנס לשיגרה מסוג כלשהו, עשה השני כל שביכולתו בכדי לשבור אותה, וכך הם עברו מעיר לעיר, מעבודה לעבודה, מדירה לדירה ושינויים רבים נוספים, מאחר ושניהם היו נחושים שלא להיקלע לשיגרה אותה ראו אצל הוריהם. כאשר נפטרה אימה של מיכל, היא חשה זנוחה ומיותמת ופנתה לדוד בבקשת תמיכה. היא פתאום לא ששה לעזוב את הבית, נזקקה לסביבה תומכת, לחפציה האישיים והחלה לדבר על קניית דירה משלהם.לעומתה דוד חש איום וטען כי אין להם די כסף לרכישת דירה ואז הם התקוטטו ללא הרף כשהנושא הכספי נראה כנושא המרכזי והגורם העיקרי לויכוח, ומבלי לשים לב שלמעשה הם נאבקים כדי לשנות את חוסר האיזון באחד הנושאים הבסיסיים שבנישואין.
וכך קורה כי לעיתים קרובות רבים בני הזוג על נושאים שכביכול אינם קשורים בשני ניגודים אלה, אך לאחר עיון ואבחנה מקרוב נגלה כי מדובר באחד מאותם צרכים. בדוגמא שמנינו שימש הכסף אמצעי למאבק על נושא השינוי והיציבות, כאשר מיכל רצתה יציבות בעוד שדוד רצה להמשיך עם השינויים, כשהוא מנסה להגן על המנהג הישן של להשתנות בקלות הוא גם התנגד למעשה לשינוי וליציבות.
ועל כן מוטלת על שני בני הזוג האחריות למצוא את השינויים שביציבות ואת היציבות שבשינויים ואת האיזום שבשניהם יחד.