מאת:עו"ד משה שור
אדם הפונה לשדכן בבקשה שיסייע לו למצא את בת/בן זוג נמצא בדרגה זו או אחרת של לחץ נפשי-רגשי או משפחתי-חברתי, לבנות את ביתו ולהקים משפחה בישראל ,שדכן מקצועי בד"כ מחתים את הפונים אליו על הסכם לתשלום שכר טרחתו במידה והשתדלותו אכן תישא פרי באופן שהוא ימציא לפונה את אשר איותה נפשו והשידוך יגמר טו"מ.

במידה והשכר שהוסכם ביניהם נקבע בהתאם למנהג הנוהג באותו באותו מקום ואינו חורג מגדר הסבירות, המשודך יהא חייב לשלם כפי שהוסכם. הבעיה מתעוררת כאשר הפונה מתוך רצונו העז להפסיק להיות פלג גופא, הבטיח לשדכן שכר שדכנות הרבה יותר מן הראוי ליתן לו כפי המנהג, האם חייב לשלם כפי שהבטיח או כפי המנהג?!

בהלכה קיימת בשאלה זו מחלוקת בין גדולי האחרונים הרמ"א בחו"מ סי' רסד' סעי' ז' פסק כי "בשדכנות אין לו אלא שכרו אע"פ שהתנה עמו לתת לו הרבה" הב"ח חולק ופסק כי חייב ליתן לו כל מה שהבטיחו.
ספר "דברי הגאונים" (כלל קו סעי' ל') כתב בשם שו"ת "פנים מאירות" שהעיקר כמו שפסק הרמ"א ומ"מ אם נתן לו שט"ח או משכון יכול השדכן לומר קיים לי כחנן רבוותא רמ"ל דאם הבטיחו יותר מחוייב לקיים תנאו.

בתשובת מהרי"א הלוי ח"כ סי' קיז' הביא מעשה בשדכן שביקש להציע שידוך לבנו של אדם עשיר אך כיוון שידע בו שהוא קמצן, אמר לו כי לא יקח ממנו שכר שדכנות כלום. לאחר שנתוודעו המחותנים אמר השדכן לעשיר שאם לא יתן לו ק"נ זהובים שכר שדכנות יקלקל השידוך, העשיר היה מוכן לתת ק' זהובים כפי המנהג והשדכן לא נתרצה, אשת העשיר קפצה ונשבעה כי תתן לשדכן ק"נ זהובים ובעלה שמע ושתק, לאחר שנתוועדו המחותנים, אמר השדכן לעשיר שאם לא יתן לו ק"נ זהובים שכר שדכנות יקלקל השידוך, העשיר היה מוכן לתת ק' זהובים ובעלה שמע ושתק, לאחר התנאים העשיר לא רצה לתת כלום בטענה שהיה אנוס, כיוון שהשדכן איים לקלקל השידוך ונשאלת השאלה כיצד על העשיר לשלם, אם בכלל? והשיב כי טענת האונס אינה טענה ומחויב ליתן לשדכן ק' זהובים כפי הנוהג ופטור מהנ' כמבואר ברמ"א הנ"ל: ואף שיש מן הקדמונים שסוברים שמחוייב ליתן כל מה שהבטיח מ"מ אין יכולים להוציא ממון מספק.

מבחינת המשפט האזרחי, ההסכם לתשלום שכר השדכנות שנערך בין השדכן לפונה אליו נבחן בהתאם לדיני החוזים הנהוגים ובמיוחד לפי העקרון כי חתחמה על חוזה יוצרת חזקה בדבר הסכמתו הסובייקטיבית של החותם לכל האמור בחוזה שנחתם ע"י ובמידה ולא הוכחה עילה
לביטול ההסכם שנערך בין הצדדים, המשודך יהא חייב לשלם הסכום שהוסכם.

לפני מס' שנים נדונה בבתי המשפט המחוזי והעליון תביעה לתשלום שכר שדכנות שהגיעה אף לבית הדין של העדה החרדית וביה"ד הרבני. המדובר היה באדם המשתייך לעדה החרדית, איש עסקים ובן למשפחה עמידה ולמרות שהגיע כבר לגיל העיצה (50) נותר רווק והיה להוט למצא עזר כנגדו. הוא פנה לשדכן וחתם לו על שטר התחייבות ובו התחייב לשלם לו דמי שדכנות בסך של מאה אלף דולר בתמורה לכך שהוא ישדך לו עלמה צעירה בשנות העשרים  לחייה, לאחר שהשדכן עמד במשימה שילם לשדכן עשרים אלף דולר שכר שדכנות וסבר שיצא בכך ידי חובתו אולם השדכן עמד על תשלום מלוא שכרו עפי' ההסכם והגיש תביעה לביה"ש המחוזי ותביעתו נתקבלה.

המשודך לא אמר נואש והגיש ערעור לביה"ש העליון הוא טען בין היתר, כי לא היה בכוונתו לשלם סכום כ"כ גבוה וחתם רק כיוון שהיה נתון בלחץ נפשי וכי השדכן ניצל את מצבו הנפשי כדי לקבל הסכמתו לשלם שכר מופרז מאד עבור השתדלותו, ביהמ"ש דחה את הערעור ופסק כי על אף ששכר שדכנות בסכום של מאה אלף דולר הינו סכום גבוה מאד לפי כל קנה מידה, אין בכך כדי להוכיח חוסר גמירת דעת מצד המערער. כדי לסתור את החזקה לפיה הוא קיבל על עצמו ברצון את כל ההתחיבויות בחוזה שחתם עליו, וכי הלחץ הנפשי שלו לא היה בגדר ניצול של 'מצוקה' המהווה עילה לביטול חוזה גישת ביהמ"ש לשכר שדכנות מופרז כנ"ל אין בה כדי להוות גורם ממריץ נוסף לכל הפונים לסיועם של השדכנים ובמיוחד לדתיים חרדים שבהם לקבוע בהסכם ביניהם כי כל התדיינות משפטית תהא כפופה לדין תורה,דוויא.

נציין כי הסיפור של ידידנו המשודך לא הסתיים כפי שנפסק בביהמ"ש העליון : שכן לפני מתן פסק בערעור פנה המשודך והגיש תביעה נגד השדכן בבית צדק של העדה החרדית כדי לחייב להתדיין עמו בדין תורה ,השדכן שאף הוא השתייך לציבור החרדי הופיע לדיון אך הודיע כי הוא מוכן להתדיין אך ורק בביה"ד הרבני מתוך כוונה לעקוף את החרם של הוצאת " כתב סירוב" נגדו ובביה"ד השדכן לא הופיע לדיונים משום שחשש לאבד את פירות זכייתו בבית המשפט ביה"ד הרבני אשר דן כתביעה בבורות פטר את המשודך מתשלום שכר השדכנות ,השדכן לא נרדם על משמרתו ופנה לביהמ"ש בבקשה לקבל פסק דין הצהרתי לפיו לא היתה לביה"ד הסמכות לדון בקשתו נדחתה והוא יצא כשידיו על ראשו.