נתינה ולקיחה בחיי הנישואין / הרב שמחה כהן שליט"א

כאשר בעל מפעל מבקש לייצר מוצרים שיוכל לשווק לציבור הרחב, הוא עורך מקודם לכן חקר שווקים כדי לברר מה הקונים הפוטנציאליים, קהל היעד אליו הוא פונה, עשוי לקנות. אם הוא אדם שחושב נכון, ולא מונע על פי רגשות וגחמות, הוא לא מייצר את המוצרים שהוא אוהב, אלא את המוצרים שהלקוחות שלו מעוניינים בהם, על אף שהוא אוהב את עצמו הוא יודע לשים בצד את ההעדפות שלו, וזאת משום שהוא מבין שבכדי למכור את המוצרים שהוא מייצר, הוא צריך להתאים אותם לא לטעמו שלו אלא לטעם הקונים הפוטנציאליים והציבור הרחב.  הוא נוהג כך לא משום שלמד בפקולטה למנהל עסקים, אלא משום שכך מורה לו הגיונו הבריא.
הגישה של לתת לזולת את מה שהוא מבקש לקבל, ולא את מה שאני אוהב, או רוצה –או מוכן- לתת אותו לאחרים, מצויה גם במערכות לאו דווקא עסקיות, אלא גם ביחסי אנוש, בקשרים שמתרקמים בין אדם לחברו, בין שכן לשכנו. אם אדם מיושב בדעתו ופועל על פי הגיון ומבקש לשמור על מערכת טובה של שכנות וחברות, הוא לעולם לא ישמיע בפני שכן או חבר דברי ביקורת על החוג אליו הוא משתייך, ובוודאי לא על בני משפחתו, התוצאה הטבעית היא שאנחנו משמיעים לזולת את מה שהוא אוהב לשמוע.

יש שני מקומות שבהם אדם פועל באורח שונה (ובשניהם יש מכנה משותף). מערכת היחסים בין בן להוריו והמערכת המשפחתית הבסיסית. בן על פי רוב אינו מרכך את הוריו כשהוא משמיע לפניהם את מבוקשו. אין לו שום קושי נפשי להרגיז את הוריו ולאחר מכן להציג בפניהם את דרישותיו, ובתקיפות. זה נראה לו טבעי ומובן מאליו, שידרוש בתוקף וגם יקבל. אדרבה, הוא התרגל לכך משחר לידתו. כבר אז למד לדעת כי הוריו רצים אחריו ומתחננים שרק יקח, שרק יאכל, שרק יקבל. יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק – והאדם רוצה להעניק לילדיו. כך יצר הקדוש ברוך הוא את מערכת היחסים בין הורים לילדים, כדי שהעולם יבנה וימשך מדור לדור. בעל ה'חובת הלבבות' אומר כי גם באופן טבעי האדם צריך להודות לבורא עולם יותר מלהוריו, שהרי העובדה שהוריו נותנים לו אינה אלא משום שהקדוש ברוך הוא הטמיע בהם תכונה שמחייבת אותם לעשות זאת, ואין להם פתח מילוט מפניה. זאת בניגוד לנטיה הטבעית היא שלא לתת. בוודאי לא במקום שבו מתנהגים אלינו בעזות מצח וחוצפה.
המקרה השני כפי שהזכרנו הוא מערכת משפחתית, שבה כל אחד מבני המשפחה, הבעל או האשה, חש כי זולתו חייב לו. הוא מעתיק לתוך המשפחה שהוא מקים, את התחושות, ההתנהגות, הציפיות והתובענות שהוא חש כלפי הוריו. הבעיה שכל אחד מהשניים מגיע עם אותו הרגל מהבית, והרגלים אלה מטבעם מתנגשים.
הליך זה מושפע מתפיסת המשפחה כפי שעוצבה בתקופת הילדות, כאשר היה עדיין ילד שקיבל הכל מהוריו, והפנים את ההרגשה, התחושה וההבנה, כי בתוך המשפחה אין כלל צורך שאדם ישווק את עצמו, וכי הוא יכול להסתפק בהצגת הצרכים שלו, מתוך ציפיה שהנמצאים לידו יזדרזו לעשות הכל כדי למלא את משאלותיו, מבלי שיטרח לרצות אותם לעשות זאת.

הרב דסלר בספרו הרביעי התייחס לכך, ומורה לנו כי כאשר אתה רוצה להשיג דבר מה ממישהו "אל תשתדל רק שיעשה, אלא שירצה לעשות, ויהיה מאושר בעשייתו". כל אחד מאתנו יכול להרגיש זאת על עצמו, שהרבה יותר קל לו לתת, כאשר מבקשים ממנו, מאשר כאשר נראה לו כי דורשים ממנו. הנכון הוא שבחיי משפחה, כאשר החיים מטבעם מאד משותפים, קרובים ו"צפופים", הציפיות ההדדיות גורמות להצגת משאלות עשרות פעמים במהלך יום, וקשה לנו לכאורה לזהות את ההרגשה הלא נעימה, כאשר אומרים לנו "תביא", "תביאי", "זוז", "זוזי". אבל בתת מודע אנחנו בכל זאת רושמים משהו. על אף שהדבר אינו נראה באיננו חריג או בלתי תקין,  הצגת הבקשות בסגנון זה, יוצרת שריטות קלות בתת מודע, שברבות הימים מתעבות והופכות לסדקים ואף חריצים עמוקים, שמבשילים לכדי ניכור בקשר בין בני המשפחה ובזרימה הטבעית של היחס, ויום אחד בני הזוג אומרים לעצמם –כל אחד בליבו- אינני מרגיש כל כך שייכות לשותפי למשפחה. אשה מוצאת עצמה אומרת בליבה במקרה כזה, אני לא יודעת למה, אבל הרבה יותר נעים לי לשוחח עם חברה, מאשר לדבר עם בעלי. היא באמת לא יודעת למה, ומנסה לחפש את הסיבות. אז היא סוקרת את מערכת היחסים שלה עם בעלה, והיא מוצאת כי הוא מתייחס אליה באופן סביר, נוהג בה בה כראוי, מסייע לה כבקשתה. ובכל זאת מטרידה אותה השאלה, אז למה יש קרירות וריחוק בקשר.

 זו התפתחות שאין לה ביטוי חיצוני, והיא נשארת רק תחושתית – פנימית. בעלה גם הוא חש אותם דברים עצמם, וגם אצלו מליבא לפומא לא גליא. התוצאה שכל אחד מתמודד לבדו עם רגשותיו שלו, מבלי יכולת בירור משותפת. הסיבה העיקרית למצב קשר כזה, נובע מבקשות לקבל משאלות שונות, שאינן מלוות בנסיון לרכך את הנותן.
כדי לרדת להבנת נזקי השפעתה של התנהלות זו, אולי אנחנו צריכים להבין כי רוב מערכת היחסים בין אדם לחברו, מושפעת יותר מהתת מודע מאשר מהמודע. אם למשל בלכתנו ברחוב מישהו יאמר לנו שלום, ואנחנו נחזיר לו שלום, הרי בכך תסתיים ההתייחסות שלנו אליו. לעומת זאת אם יאיר לנו פנים בעת שהוא אומר את ה"שלום". סביר מאד שבמודע כלל לא נשים לב להארת הפנים שלו, אבל התת מודע שלנו, ימהר לרשום -אחרי שקלט ועיבד את הנתונים- כי האדם הזה מעריך אותנו וחש כלפינו סימפטיה, וכך הוא יקוטלג מבלי משים במחשבתנו. אם נרצה לערוך לעצמנו רשימה של עשרה אנשים הגרים בסביבה בה אנו גרים, ונראים לנו חיוביים, סביר שאותו אדם יהיה במעלה הרשימה, וזאת מבלי שנוכל לתת לעצמנו הסבר "מניח את הדעת", למה בכלל הכללנו אותו ברשימה ועוד במקום כה בולט. שהרי מעבר לאמירת השלום אין לנו שיג ושיח עימו. כך גם בחיי המשפחה. עדיף שלא נמשיך את ההרגל שהגיע יחד עם המטען שהבאנו אתנו מבית ההורים ל"בית המשותף" שבנינו, עם ההתנהלות המוכרת לנו, לפיה, כאשר נזקקנו למשהו מהורינו לא ריככנו אותם, אלא רק הרמנו את הקול: "אין לי מה ללבוש", "לא מתחשק לי", "האוכל לא טעים". כי כל זה אינו תקף בבית אליו שני אנשים שמצויידים באותם הרגלים, ובאותם ציפיות, וכל אחד מהם מחפש בזולת את ההורים שלו, ו"מבין" שעל "השותף" למלא את כל מבוקשו. אך אין לכך סיכוי. כי על אף שאולי זה לא נוח להציג זאת כך, הקשר בין בני זוג, דומה יותר לקשר בתוך מערכת עסקית, מאשר לקשר בין ילדים להורים.

 אמנם רעיון כזה קשה לקבל - ולא משום שאינו הגיוני, אלא משום שנראה לנו שהוא מאבד ודוחק את החמימות המשפחתית שאנחנו מבקשים למצוא בקן שניבנה, ומנסים להמשיך בה את הבית המפנק שהורגלנו אליו. מי שממהר להפנים את הרעיון שהקשר אמור להיות בוגר יותר ולא דומה למה שהורגל לו בבית המוצא שלו, ביחסיו עם הוריו בילדות ואולי אף בבחרות, ירוויח בית בנוי נכון. יש בזה גם מצוה של "לרעך כמוך". שהרי בבקשה שיש בה מילים מרככות, אנחנו מקילים על הזולת לתת לנו, לא רק במעמסה של הפעולה, אלא גם בנעימות של הנתינה. שהרי אותה פעולה יכולה להיות קלה או קשה, תלוי למי שעושים אותה, כיצד אנחנו תופסים את הקשה וכמה חשיבות אנחנו מיחסים לפעולה. האשה אומרת בליבה כי עבור בעל מתחשב ומתייחס כל כך ומבין אותי אני מאד רוצה לעשות ולתת. הדברים אמורים כמובן גם בצד השני, גם הבעל אומר בליבו כי עבור אשה שכל כך מתחשבת, מתייחסת בנועם ומבינה, אעשה הכל כדי למלא את בקשותיה. אם כל אחד מהם אכן יפעל כך שהשני יחוש התייחסות והתחשבות, כל אחד מהם ירוויח, ושניהם יחד ירוויחו בית בנוי לתלפיות.