אובדנים ומשברים בחיי הנישואין  /  הגב' ברכה סרביאנסקי

לכל אדם צורך להתאבל על אובדניו.
לכל אדם יש הדרך המיוחדת לו להתאבל על אובדני חייו.
יש החווים את האובדנים במלוא עוצמתם, ויש המדחיקים וממהרים לחזור לשגרה.
יש המחפשים אוזן שומעת וכתף תומכת, ויש הנאלמים דום באלם מילים.
יש הנאבקים בגלים, ויש הנסחפים בתוכם.
השונות שלנו בתגובות לאובדנים מבליטה את המסוכנות והבעיתיות של האובדן בתוך יחידת הנישואין. כששני בני הזוג חווים אובדן משותף, זוהי מעין רעידת אדמה. היציבות, הביטחון, הלכידות, כל מה שהיה ברור, לא תמיד נשאר ברור. המערכת הזוגית נכנסת לתקופת מבחן.
ככל שמערכת הנישואין הייתה יותר יציבה ואפקטיבית לפני המשבר, כך היכולת שלה לשרוד גבוהה יותר, משום שיש בה אלמנטים חיובים המאפשרים לה לצלוח את המשבר. ואולם גם מערכת נישואין טובה יכולה, במקרה של אובדן קשה, להיקלע למשבר שלא תמיד יהיה לו מוצא. קל וחומר שכך הוא במערכת נישואין בעייתית.
אפשר להמשיל זאת לשתי אוניות המפליגות בלב ים: האחת עמוסה בסחורה ובאנשי צוות, ואילו בשנייה יש אנשי צוות ומעט סחורה. שתי האוניות נכנסות לתוך עין הסערה. ברור שהאונייה העמוסה, יכולתה לשרוד את הסערה קטנה בהרבה מזו של האונייה השניה. כך גם במערכת נישואין שעמוסה ב"מטענים רגשיים שליליים" - היכולת שלה לצלוח את הסערה קטנה בהרבה.
ברם, אובדן או משבר יכולים לקחת את הזוגיות ואת הפרט למקום אחר: למחוזות של תעצומות נפש וכוחות שלא הכירו כלל.

המילה משבר באה מלשון שבר. המשבר גורם לסדק, לשבירת "חומות ההגנה", והוא מעלה ומציף את העולם הפנימי. אך משבר הוא גם מלשון לידה – "היושבות על המשבר". זוגיות החווה משבר יכולה לעלות כמה מדרגות ולהגיע לקשר עמוק יותר, פנימי יותר. האתגר המשותף  - לצלוח את הסערה – מחזק ומלכד.
השונות בדרכי האבלוּת תאפשר לנו להבין טוב יותר מה קורה ביחידה הזוגית.
כשאחד מבני הזוג מפנים את אבלו בלבו ומשתדל לחזור לשגרת חייו, יכול הדבר להתפרש אצל בן הזוג השני כחוסר רגישות, כאילו האובדן אינו חשוב לו; איך אפשר להמשיך לחיות וליהנות מהחיים אחרי מה שקרה? שואל בן הזוג, ומסיק מכאן שהשני אוהב רק את עצמו, וכו'.
מצד שני, כאשר אחד מהצדדים מגיב לאובדן בחריפות רגשית, בחוסר יכולת לתפקד בחיי היומיום, ברצון לחזור שוב ושוב על מה שקרה, יכול הדבר להתפרש בצד השני כחולשה, כחוסר אכפתיות כלפי שאר בני המשפחה, ולעורר תחושה של בדידות וחוסר הבנה.
ראיית הדברים בצורה מוקצנת, וחוסר היכולת להעמיד דברים בפרופורציה נכונה – בשל הרגישות הגבוהה – יכולה לגרום לפרשנות בעייתית ומעוותת של מעשיו ורגשותיו של בן הזוג.
הדרך לפתרון היא, לנסות לראות היכן נמצא השני, מבחינת החוויה הרגשית. מה גם שהאובדן הנוכחי לא פעם מעלה ומציף זיכרון של אובדנים נוספים.

אחד הרגשות החזקים באובדן הוא הכעס: כעס על עצם האובדן. ברוב המקרים אנחנו משליכים את הכעס הזה על האנשים שסביבנו, על מוסדות, לפעמים – על בן הזוג ולעתים אפילו כלפי שמיא.
אך אם נתבונן רגע בכעס: כעס הוא, למעשה, רגש שאין לו חיות משל עצמו; הוא תמיד ניזון מרגשות פנימיים יותר כמו תסכול, פחד, חוסר אונים, אשם וכו'.
היכולת לזהות ולתרגם את הכעס לרגשות הפנימיים האמיתיים – זו תחילתו של הריפוי.
לסיכום:
איך אפשר לשרוד משבר, ואולי אפילו להפכו למנוף לזוגיות טובה יותר? ומה התפקיד שלנו, כמטפלים וכאנשים מאמינים, כשאנו נפגשים באנשים החווים אובדן, משבר?
נחזור לאונייה הנטרפת בין גלי הים. אחת הפקודות הראשונות של רב החובל היא, להשליך לים את כל המטענים, על מנת להקל על האונייה. הוא הדין גם כאן: יש להניח לכל המטענים הרגשיים, לדבוק במשימה של צליחת הסערה, לאפשר לכל אחד ואחד להתאבל ולהתמודד עם הקשיים בדרכו שלו ובקצב שלו.
נראה שהתמצית הדברים היא בפסוק "עמו אנוכי בצרה": להיות עם הסובלים באשר הם שם, להקשיב, לזהות את המקום הרגשי ולתמוך בו כפי מה שנחוץ להם, לא להטיף מוסר ולא להבטיח מה שאי אפשר לקיים.