אמרו חכמים במסכת שבת (קיח:) 'כל האומר הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף'. מדוע מחרף ומגדף? במה שונה האומר הלל בכל יום מזה האומר פסוקי זמרה בכל יום, אותו שבחו חכמים? 
ההלל הוא קריאה של התפעלות והתרוממות על אירועים מיוחדים. על דברים שמחוץ למסגרת השגרתית, היומיומית. היא נאמרת על נסים, על מאורעות חד פעמיים עליהם אנו מהללים במועדי ישראל.
לעומתם, הטובות היומיומיות שמעניק לנו הבורא, אלו שקבעם בטבעו של עולם מעוררים בנו הכרת תודה, שמחה, לא הלל. לא קריאת התפעלות.
גם במציאות של החיים. איש ואשה, נותנים זה לזה מחוות משמעותיות של שותפות. התחשבות, עזרה, התמסרות. פרי קשר הנישואין. אין ספק. נעים לשמוע תודה, רצוי להכיר טובה. לו תקרא האשה בהלל ובשירה מול מחווה שעשה עבורה בעלה, כזו, האמורה להיות מובנת מאליה בתוך מסגרת נישואין, כמו אם המתין עבורה ללכת יחד ליעדם המשותף או עשה את המוטל עליו לכלכלת הבית, הילולה, יהיה בכלל 'מחרף ומגדף'. הילולה יביע כי אינה רואה במסגרת הקשר של נישואיהם משהו המחייב אכפתיות ושותפות. היא אינה מצפה ממנו.
גם במסגרות של קשר פחות מובהקות. אם נראה ילד נופל על הרצפה ובוכה, נרים אותו. נצפה אולי לתודה מצד ההורה, כביטוי של שימת לב והכרה. אך מסגרת האחווה האנושית תקרא לנו לעשות זאת כמשהו שהוא מובנה באותה אחווה. אם ההורה יפצח, כאות הוקרה, בשירי הלל, יעבור המסר: "ממך לא ציפיתי".
מחוות אלה הנקבעות בתוך מסגרת הקשר בו אנו נתונים, אינן חובות, אבל הם מובנות ומעוגנות במסגרת המגדירה את טיב הקשר. כל חריגה מהם פוגעת בסטנדרטים של הציפיות הנובעות מאופי הקשר וממהותו.
בהטבה הקבועה, השגרתית, זו הגלומה ברצון האלוקי הקבוע שקבעו הבורא כטבע, זו שהוא מעמיד עצמו כמחוייב לה, שהוא נאמן לה, יש בה משהו שעולה בפליאתו על ההתערבויות יוצאות הדופן, הנסים. בורא עולם, ברחמיו, החליט מראש, כביכול, לחדש בטובו בכל יום, תמיד, את מעשה בראשית. ללא תנאי. אם נהיה ראויים לכך במעשינו ואם לאו. הוא קבע מסגרת של יחסים עם העולם. הוא הפך עצמו כמחוייב לעולם.
יחד עם זאת הוא לא עזב את המערכה. הוא פועל בתוך עולמנו, בתוך הטבע, באופן נסתר. בתוך מערכת הכללים שקבע הוא מוביל בדרכים שונות להגשמת הערכים שעבורם ברא את העולם. 
קריאת ההלל על המציאות השגרתית, הטבעית, כמוה כהבעת חוסר נכונות לראות בשגרת הטבע רצון אלוקי. הקוראה, הרי הוא כאומר, אין  יד ה' אלא במעשי הנסים. הוא מסרב להכיר בעובדה שהקב"ה בחר לקבוע שגרה של טבע. טבע, שמתוכו הוא מדבר אלינו. טבע, שהוא מתערב בו מפעם לפעם בגלוי. טבע שהוא רצונו המתמשך. שהוא מושך בחוטיו, מטה ומעצב את צירופי המקרים, את התזמונים, את הסטטיסטיקות, להגשים את ערכיו ורצונו הגדול להיטיב. 
זה המהלל על השגרה, על נשימותיו, על הצלחותיו, הרי הוא מביע מסר האומר 'אין לי ציפיות'. הכל עבורי זו הפתעה. לא, זו אינה הפתעה. אלה הם כללים קבועים שניתנו לנו לעבוד איתם ולצפות בתוכם להטיית חסדו עלינו. מסר סמוי עולה ממנו להודות רק על הנסים החריגים. הוא מעלים עיניו מהנס הגדול ביותר. זה שמסתתר בתוך הטבע. זה שמוציא מהשגרה את ההצלחות הגדולות.
במקום להפוך עצמו לראוי לאותה מערכת יחסים ששם אותנו בורא עולם בתוכה הוא מעדיף להישאר מחוץ לה. להתרגש מכל מחווה כאילו היתה זו הפתעה. מחרף ומגדף.

אם מועדי התורה נקבעו על הנסים והנפלאות, על ההתחלות החדשות, על ההארות הגלויות, הרי שחגי החורף, חנוכה ופורים. חגי השגרה הם. חגים של האור שבתוך החושך. 
מדי פעם, באירועים מיוחדים במהלך ההיסטוריה התגלה לעין כל איך השגרה המכוסה מובלת ומנוהלת לטובה ולברכה. אנו נחשפים לעומק מחוייבות הקשר אותה קבע בורא עולם בינו ובין עמו. על כך אנו מהללים.
בחנוכה ראינו איך השגרה הטבעית מנוהלת בנס בתוך הטבע. מלחמה אנושית הייתה זו, חשמונאי ובניו, לוחמים עזי נפש, מול כוחות יוון. הם יוצאים למלחמה אבודה. הם מבינים שאין ברירה אחרת. להיות או לחדול. לא משמים נלחמו להם, כביציאת מצרים. לא נלחמו כוכבים ממסילותם כבמלחמת סיסרא. לא המית המלאך את אויביהם בשנתם כבמחנה אשור. לא העמיד להם שמש בגבעון כנסי יהושע. מלחמה, ככל המלחמות. עם זאת, למרות ההיתכנות האפסית לנצח מלחמת התאבדות זו, נתן ה' כח ותבונה ביד המעטים ונצחו את המלחמה והביסו את המעצמה היוונית הגדולה. במלחמה הם נצחו. רבים ביד מעטים. גיבורים ביד חלשים. נס בתוך הטבע.
גם בנס פורים, האירועים כולם היו רגילים ושגרתיים. התזמונים, ההשתלשלויות, צירופי המקרים לכאורה, הם שהביאו לתוצאה. לנס.
בימי החורף, ימים של שגרה. של זריעה. בהם אנו מייחלים שיטה עלינו חסד. שיצליחו מעשה ידינו. אנו מהללים על הנס הגדול. על שגרת הטבע. על הנסים שבטבע. ומתפללים על הצלחת מעשה ידינו. שגרת חורף בריא וחגי שגרה שמחים.