עליות, וירידות לצורך עליות בחיי הזוגיות
והשפעת התופעה על תקופת השידוכים

"אלוקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות" .
מטרונה  (שרה רומאית) שאלה את רבי יוסי בר חלפתא, אמרה לו: לכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו?
- אמר לה: לששת ימים. כדכתיב: "כי  ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" (שמות כ').
אמרה לו: מה הוא עושה מאותה שעה ועד עכשיו?
- אמר לה: הקב"ה יושב ומזווג זיווגים, בתו של פלוני לפלוני וכו'.
אמרה לו: וכי זוהי אומנותו, אף אני יכולה לעשות כן. כמה עבדים, כמה שפחות יש לי, לשעה קלה אני יכולה לזווגן!
- אמר לה: אם קלה היא בעיניך, קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף!
הלך לו רבי יוסי בר חלפתא.
מה עשתה המטרונה? נטלה אלף עבדים ואלף שפחות, העמידה אותם שורות שורות ואמרה: פלוני ישא את פלונית ופלונית תנשא לפלוני, וזווגה אותם בלילה אחד. למחרת חזרו אליה כאשר זה מוחו פצוע, זה עינו שמוטה, זה רגלו שבורה וכך הלאה. אמרה להם מה קרה לכם?! זו אמרה איני מעונינת בזה, וזה אמר איני מעונין בזו.
מיד שלחה והביאה את ר' יוסי בר חלפתא, אמרה לו: אין אלוקה כאלוקיכם, אמת היא תורתכם נאה ומשובחת, יפה אמרת!
- אמר: לא כך אמרתי לך? אם קלה היא בעיניך, קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף. וזהו שנאמר בפסוק: "אלוקים מושיב יחידים ביתה" - כלומר מזווג זיווגים, והדבר קשה כמו - "מוציא אסירים בכּוֹשרות"1. מהו בכושרות? זוהי קריעת ים סוף שהיו בה בכי-ושירות, אלו בכו (מצרים) ואלו שָׁרו (ישראל).
נס הוא התערבות שמימית בעולם הזה, אשר משנה את סדרי הטבע, וכתוצאה מכך נגרמת טובה לאדם או לקהל. כמובן שתוצאותיה ממשיכות להשפיע גם אחר כך, אולם בדרך כלל הכוונה לתופעה רגעית של שידוד מערכות הטבע, שאך תוצאותיה הן שממשיכות. אמנם ישנו סוג נוסף של נס, והוא המתאר את יכולתו של הקדוש ברוך הוא כ"נמנע הנמנעות" כלומר מושלל אפילו מכל שלילה וביכולתו בו זמנית לפעול בטבע ומעל הטבע, בגבול ובלי גבול כאחד.
נס מסוג זה היה קיים בארון העדות, שעליו אמרו חז"ל "מקום הארון אינו מן המידה". מידת אורכו של הארון היא שתי אמות ומחצה , ומידת חלל קודש הקדשים היתה עשרים אמה. כאשר היו מודדים את קודש הקדשים והארון, היו מוצאים מכל צד של הארון עשר אמות תמימות - כאילו שאין שם את הארון כלל - וגם את הארון בארכו המלא, אמתיים וחצי - כאילו רוחב הבית הוא עשרים ושתים אמות ומחצה -  כך שהארון נמדד באותה שעה וכאילו לא היה שם כלל, הארון היה בו בעת במידה ושלא מן המידה!
נס שכזה היה גם בקריעת ים סוף, כאשר "המים להם חומה מימינם ומשמאלם"  עד אשר עבר האחרון מבני ישראל, והנס הזה לא היה רִגעי, טבע המים לא נהפך ברגע להיות מנוזל למוצק, אלא הם נשארו בטבעם כמים שדרכם לרדת ממקום גבוה למקום נמוך, רק שבכל רגע ורגע המשיך הקב"ה להחזיק את המים שלא יחזרו למקומם על ידי "ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה" .
המהר"ל כותב כי מצב ניסי זה של קריעת ים סוף, הוא גם המצב הנדרש בכל בית ובית , כדי שהיחידים, הזוג שגר בו שהם למעשה שני אנשים שונים בעלי דעות וצרכים שונים ואפילו בתכני השפה המשותפת שביניהם קיים שוני, יהפכו להיות בָּיתה, בית אחד, חטיבה אחת שמאחדת בתוכה את המעלות של כל אחד מהם. כמו בים סוף, כך גם בקיום הבית לא די בפעולה רִגעית, כי מידת ההשענות של הבית על הרגע שבו בחרו בני הזוג זה בזו ולהיפך, היא מועטת. גורל החיים המשותפים תלוי בעיקר בפעולה הנמשכת, בהסתכלות נכונה על האתגרים שמציבים חיי הנישואין.
אלא שגם כאשר הגישה אצל שני בני הזוג היא נכונה, אל לנו לצפות כי חייהם יהיו רצף של עליות בלתי פוסק, שכן גם אצל הצדיקים המייצגים את שלמות מין האדם, ישנם עליות, אך ישנם גם מורדות, שהרי "שבע יפול צדיק וקם". רק אצל מת (בגשמיות, או מת ברוחניות) רחמנא ליצלן המצב הוא סטטי, ללא נפילות.
עם היות שאין בידינו למנוע את הנפילות, בידינו, מחובתונו ועל אחריותנו למתן אותם (ולמנוע מהם להפוך להתרסקויות...). התנהגות נכונה תוביל בהכרח למרחק זמן גדול יותר בין נפילה לחברתה, לעליה גבוהה בהרבה, בעומק הנפילה שתתמעט, ובכלל כאשר ננהג באופן הנכון בשעת נפילה, הנה לא זו בלבד שהיא תעצר, אלא אפילו העליה שאחריה תגדל במאד, כאשר הירידה תהפוך לירידה שהיא צורך עליה.
גם בתקופת השידוכים, בין שבירת הצלחת ובין נתינת הטבעת קיימים עליות ומורדות, אלא שכאן הקושי גדול יותר. את הגדרת העליה אפשר אולי למצות במחשבה 'במצבי הנני המאושר עלֵי אדמות'. את הגדרת הירידה נמַצה אולי במחשבה הפוכה. אצל בני זוג נשואים הקשר הוא לא רק מילולי ולכן גם במצב של ירידה ממשיכה להקרין תחושת החמימות שהיתה מקודם, אולם אצל המשודכים הקשר הוא מילולי בלבד, וכאשר ישנה ירידה בתחום זה נראה חלילה כאילו כל החוט המקשר נקטע. עיקר הקושי נובע אולי מכך שקיימת הרגשה כאילו הקשר בין החתן והכלה עוד לא התממש ואם כן אולי ח"ו לא כדאי יהיה לממשו, מחשבה שרחוקה בהרבה מזוג נשוי שהקשר ביניהם הוא ממשי, עובדתי וקיים ביותר מאשר רובד אחד.
כאשר ישנה התאמה בין בני הזוג (עד כמה שבני זוג יכולים להתאים אחד לשני), די יהיה לספר לחתן  וליַדֵע אותו כי עליות ומורדות אלו הינם דבר בעיתו, תופעה טבעית ולגיטימית הקיימת במידה זו או אחרת אצל רוב החתנים. (אותו דבר ואולי קשה אף יותר עשוי להיות גם אצל הכלות, שלעיתים בתקופה זו ובמצבים מעין אלו עשויים כריותיהן לספוג את הדמעות). גם אם נדמה לו שסביב חתן אחר זוהרת הילה של אושר, הרי שלעיתים לחתן האחר נדמה אותו דבר עליו. ההרגשה כי 'אני לא לבד בסיטואציה זו' היא בדרך כלל מרגיעה ומעודדת, ומתוך תחושת חוזק והתחזקות, הופכת הירידה להיות לירידה לצורך עליה.
מה זה להנשא?
הצורך בנישואין הוא צורך בסיסי וגם צורך קיומי. בני האדם מטבעם רוצים להתחתן וצריכים להתחתן. אולם מה זה בעצם נישואין? האם מדובר על מילוי צרכים? ואולי מדובר על קיום הצו האלוקי? בעצם, הנישואין הינם צו אלוקי, ולצורך מימושו טבע הקב"ה (במין החי, ובפרט במין המדבר) את הצורך החזק שיוביל לקיום הייעוד, שיוביל לנישואין.
עשרה מאמרות אמר הקב"ה בבריאת העולם, ואין להם הפסקה. לדוגמא ניקח את המאמר "יהי רקיע בתוך המים"  שעל ידו נוצרו השמים והם ממשיכים להתקיים תמיד מכח מאמר זה, המלובש לעולם ברקיע להחיותו . כך גם לגבי המאמר "נעשה אדם"  אין לו הפסקה, וקיומו הניצחי הוא על ידי הנישואין והתולדות שבהם נמשך קיום האדם לעולם, כך שבאמצעות הנישואין, כביכול, מתקיים לנצח המאמר "נעשה אדם".
כאשר אנו מדברים על הצורך בנישואין כעל צו אלוקי, ברור שעלינו למצוא בתורה את הנישואין כדבר טוב וחיובי. ואכן בעת בריאת העולם, לאחר שהקב"ה ברא את העולם, הוא ברא את בחיר הנבראים, האדם, והתורה מפרטת את תהליך בריאתו. תחילה נברא אדם, מן האדמה, "ויאמר ה' אלוקים לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו" , כי מהות האדם הלא נשוי, שווה בערכה למחצית היצירה.
חסרונו של היחיד הבלתי נשוי, מודגש גם בפסוק "להנחיל אוהבי יש, ואוצרותיהם אמלא" , שעליו נאמר במשנה  בשם רבי יהושע בן לוי, שעתיד הקב"ה להנחיל לכל אחד ואחד מהצדיקים שלש מאות ועשר עולמות כמנין "יש". על רעיון זה מתעוררת תמיהה, מדוע דוקא שלוש מאות ועשר עולמות לא פחות ולא יותר? מה רע בשלוש מאות ותשע עולמות? ומדוע לא שלוש מאות ואחת עשרה? תמיהה זו מובילה לנקודת הנחה שכנראה 310 הוא המספר המרבי של עולמות היכולים להינתן לצדיק.
ומאכן לקושיה הבאה: אם 310 עולמות זהו המקסימום, מהי ההוספה של "ואוצרותיהם אמלא"? איזו תוספת יכולה להיות מעבר להכל?
הביאור הוא, שמצוות התורה הינם רמ"ח מצוות עשה, שס"ה מצוות לא תעשה ויחד עם שבע מצוות דרבנן, סכום כל המצוות הוא שש מאות ועשרים (כמנין 'כתר'). כל אחד מבני הזוג הוא בעצם חצי נשמה, והנישואין הינם למעשה איחוד שני חלקים לכדי נשמה שלמה אחת. לכל אחד מבני הזוג יש חלק במחצית ממצוות התורה, וכנגדם הוא עתיד לקבל 310 עולמות, וכאשר אדם בא בברית הנישואין הוא מתחבר דרך המחצית האחרת של נשמתו למחצית נוספת ממצוות התורה, וזהו "ואוצרותיהם אמלא", שעל ידי איחוד שני חלקי הנשמה נהיה מילוי לעולמות בסכום זהה של 310 עולמות נוספים .
איזה מהמצוות שייכות לבעל ואיזו לאשה? התשובה היא שכולם. כל המצוות קשורות לאיש וכולם קשורות לאשה. אלא שכיחיד הוא או היא יכולים להגיע למחצית בלבד מכל מצוה ומצוה, בסך הכל 620 חצאי מצוות (310 כאשר מצרפים את המצוות לחשבון שלם) וכנשואים יש בידם יחד את האפשרות ל620 מצוות שלמות, ואז מתמלאים אוצרותיהם בעוד "יש" (310) עולמות, וזהו "ישיש (בגימטריא 620) עליך אלוקיך - כמשוש חתן על כלה" .
ומכיון שלא טוב היותו לבד, הרי שהטוב ביותר עבורו הוא להיות יחד, בשביל הטוב הזה מעידה התורה, "יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" . וכן פסק הטור בתחילת חלק אבן העזר: "יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא שהוא חפץ בטוב בריותיו, שידע שאין טוב לאדם להיות לבדו, ועלכן עשה לו עזר כנגדו... לכך חייב אדם לישא אשה" .
ומתי "ודבק באשתו" מגיע לידי ביטוי בשלימות? ממשיך הפסוק ואומר "והיו לבשר אחד". רש"י מפרש שזהו "הולד הנוצר ע"י שניהם ושם נעשה בשרם אחד". נמצא אם כן שמטרת הנישואין היא לצורך פריה ורביה.
הרמב"ן על הפסוק חולק וסובר שאי אפשר לפרש כרש"י, כיון שגם לשאר בעלי החיים נולדים תולדות, ובכל זאת לגביהם לא נאמר הלשון "והיו לבשר אחד". לכן סובר הרמב"ן ש"והיו לבשר אחד" הכוונה היא לאו דווקא לוולדות כי אם לקשר הנפשי ההדוק הנוצר בין בני הזוג הרואים אחד בשֵׁני שְׁאֵר בשר - בשונה ממין החי - ומרגישים מטבעם שנשותיהם קרובות אליהם עוד יותר מהוריהם.
אכן להלכה מובא הראב"ד  שסובר כרש"י וכרמב"ן יחד, שבשני האופנים מתקיימת מטרת ושלימות הנישואין, ולגבי שניהם שניהם מתכוונת התורה שהטוב הוא בנישואין דוקא.
ובכדי לשלול את דעת הטועים שאומרים 'אנו נקבע לעצמנו מה טוב לנו', פתח הטור במילים "יתברך שמו.. שהוא חפץ בטוב בריותיו", כלומר: הוא, הטוב האמיתי שיודע מה באמת טוב לברואיו, אומר שהטוב ביותר עבור האדם הוא לא להיות בודד אלא נשוי . ובעצם, המציאות מחייבת את הנישואין, רק שבמהלך שנות חייו עשוי האדם לשכוח מהמציאות המחייבת ולכן נכתב הציווי להתחתן.
ובנימה אישית כדאי אולי להתעכב על נקודה נוספת. אי אפשר להתעלם מהעובדה שלא כל אדם נשוי נראה תמיד מאושר. ישנם אפילו לא מעט בדיחות עממיות שעשויות להקנות את התחושה כאילו חיי הנישואין רחוקים מאותו זוהר, שהבחור או החתן מצפה לו. בחרתי קטע ממכתב של הרבי מליובאוויטש והבאתי אותו בתרגום חפשי: "מה ששומע מכמה אנשים שמדברים, שכשמתחתנים קמות כמה בעיות וקשיים וכו', אין זה משום שמקרים כאלה הם אחוז גדול, כי הם מיעוטא דמיעוטא (שאפילו לר' מאיר אין חוששין לו) - אלא שכל אלה שאין אצלם בעיות וכו' אין מדברים כלל על זה, כי זהו נחשב למצב נורמלי" .
למסקנא נאמר שאין כל כך שאלה מה זה נישואין. הנישואין מובילים לשלמותו של האדם. נשארה אולי השאלה מה זה בכלל להיות אדם שלא מעונין כלל  להנשא...
נישואין - עם מי?
המדריך פונה לחתן:
 עם מי בעצם מתחתנים?
- עם הכלה...
אבל עם מי? עם איזה מבנה אישיותי, עם בעלת אלו תכונות אופי?
- טוב, לכל אחד יש אופי שונה, וכמו שהאופי שלי שונה מזה של החברותא שלי, כך גם מן הסתם האופי של כלתי שונה מזה שלי.
נראה שאינך מוטרד מהענין.
- אני מסתדר כל כך טוב עם החברים, אז למה שלא אסתדר במידה זהה גם עם כלתי?
טעות. אינך מתחתן עם עוד חברותא, ששונה בכך שלבוש שמלה במקום חליפה. ראוי להכיר את השוני שבין בני הזוג, שוני מהותי שאינו דומה לשוני שבין אדם וחבירו.
נתעכב מעט בנושא השוני המהותי שבין בני זוג. השונות קיימת בין כל האנשים, ובעצם לא נמצאים  שני אנשים זהים. כשם שאין פרצופיהם שווים, כך גם אין דעותיהם שוות. לכן לפני הסתלקותו פונה משה לקב"ה "וידבר משה אל ה' לאמור. יפקד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר, איש על העדה..."  משה פותח בשבח לקב"ה לפני שהוא שוטח את בקשתו. זה טבעי. אולם מדוע בחר משה דוקא בשבח של "אלוקי הרוחות לכל בשר"? כי הוא יודע שכמנין האנשים כן מנין הדעות, והוא מבקש להקים מנהיג שיוכל להלוך לסבול כל אחד ואחד לפי רוחו ודעתו, לכן פתח בשבח "אלוקי הרוחות לכל בשר" .
כל אדם עובר חוויות שונות בחייו. החוויות חולפות, אולם רישומן טבוע בתודעתנו ומשפיע על אישיותינו, שהולכת ומתעצבת עם השנים, עם החוויות הבאות וחולפות, עם הסיפוקים ואולי בעיקר עם האכזבות . גם בין תאומים זהים החיים באותו בית קיים שוני, שכן אותה חוויה נתפסת מזווית שונה (תרתי משמע, זווית הראיה וזווית המחשבה) אצל כל אחד מהם, קל וחומר לאנשים הבאים מבתים שונים אפילו אם הם בעלי אותם מסורות משפחתיות ועדתיות, שכן אין בית האחד דומה לבית חבֵרו ואת השוני ניתן למצוא בכל פינה: בטעם השונה של סלט הירקות, בסדר הכביסה על מדפי הארון, בהתייחסויות השונות כלפי בדיחות וכעסים ועוד ועוד. ומכאן לקל וחומר האחרון, קל וחומר כשמדובר על שני יצורים בעלי דמיון חזותי מסויים בלבד, אך בעלי מבנה אִישִׁיוּתּי שונה בתכלית. גבר ואשה.
הבדל זה מוביל למחויבויות שונות מכל אחד מהם, וכמאמר "שלך קשה משלהן" , כלומר שישנם דרישות ומחויבויות שונות לפי הדרגה והמהות. לדוגמא, על הבעל לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו, שכן אילו הבעל יכבד את אשתו כמו שמכבד את עצמו הוא עלול לפגוע בה, שכן פּגִיעוּת האשה קשה מִשל בעלה . זו גם הסיבה לכך שבעת חלוקת מזון האשה קודמת לאיש, כמו כן תשלומי המבייש את האשה גבוהים מאלו של המבייש את האיש .
בעת בריאת השמים והארץ נבראו (גם) בעלי החיים בצורה של כוחות היוליים, וביום החמישי והשישי למעשה בראשית הם יצאו לפועל ועלו מהאדמה כיצורים חיים מושלמים. מכל בעלי החיים שונה האדם שנברא עפר מן האדמה ולאחר מכן "ויפח באפו נשמת חיים"  ומיד "ויהי האדם לנפש חיה". נכון שאף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן שנתוסף בו דעה ודיבור, שֵׁכֶל ככלי עיקרי שמנחה ומניע אותו כיצירה חדשה השואפת ליצירתיות . הוא מחפש להגיע למחוזות רחוקים, לצלול ולעוף ולהמציא המצאות מעבר ליכולות ולחושים שלו, בשונה לחלוטין מבעלי החיים (לנחליאלי למשל, אין רצון ללמוד שחיה...).
כשם שמהאדמה יצאו כוחות עצמאיים, בעלי החיים, כך (להבדיל) מהאדם יצא כוח שהיה כלול בו בתחילה, ונהיה עצמאי: חוה, דמות האישה. בעלי החיים (המטאפורה) כמו קשורים למקורם, לארץ, מלשון ארציות ובמשמעות של דחפים. להבדיל, האשה קשורה למקורה: לאיש. ליצירתי.
ההבדל הבְּרִיאַתִּי לא טושטש והוא מגיע לידי ביטוי במישורים רבים, כאשר התוצאה הינה שהוא רציונאלי ומחשבתי ושכלי, והיא קשורה ריגשית ליצירתיות שלו.
הוא שכלי, וזה לא בהכרח מעלה, כי הוא יכול לקלקל ולהרוס ביצירתיות מופלאה תוך ניצול מקסימלי של שכלו (ניקח לדוגמא את המצאת האטום והפצצה). נכון שיש לו גם משהו מן הרגש, אולם הכלים המרכזיים שלו הם שכליים. זו אולי הסיבה שהוא לא תמיד מרגיש את אותם אילוצים ומחויבויות שמרגישה האשה כלפי הבית המשותף (מבחינתו אולי, לא נורא אם הפח עולה על גדותיו...).
היא ריגשית, דבר הגורם לה להרגיש יותר את המחוייבויות והאילוצים, ובעצם הכלים המרכזיים שלה הן הרגשות. לא אחת יש לאשה שכל יותר משיש לבעלה: היא תנצח ב"רֶמִי", בפתרון תשבצים, בלימודים ובכלל, אולם הכלי הנפשי העיקרי שלה הוא הרגש.
וכך בעוד שהאשה "נתפסת" בדרך כלל למאורעות, חפצים או מצבים, הרי שהבעל "נתפס" בדרך כלל להשלכות, לתוצאות אפשריות ועצות מעשיות. דוגמא לדָבר,  בשיחה עם בעלה אודות יום לימודים קשה. בעוד האשה מרצה את דבריה אודות הקושי הרב הפוקד אותה ובטרם עברה רבע מהתיאור הקודר, הבעל כבר מפעיל את מחשבתו במלוא הקיטור. היא מנסה להטעים את הקושי ולשתף אותו ברגשות שעברו עליה, אך מבחינתו לאחר ששמע את עיקרי הדברים, ההמשך מיותר.
דו שיח "טבעי" כזה שחוזר על עצמו, עלול להוביל חלילה למצב של קצר בתקשורת, והפתרון נמצא בדרך כלל בדו שיח "מלאכותי". לא ממש, אבל לפחות בהתחלה הוא נראה כזה, הכוונה היא לדו שיח שמבוסס על ההבדל שבין הגבר לאשה. כזה שהבעל תופס בו חלק כמשתתף פעיל, מניח את שכלו על הצד ומשתתף ריגשית בשיחה.
לסיום, נחזור להתחלה. עם מי הוא מתחתן?
אם רק יֵדע מהשוני המהותי הזה, ואם רק יזכור אותו בסתם יום של חול בארוחת ערב או בחזרתו מבית הכנסת בשבת, אם רק ישים לב (במובן הריגשי...) וינהג נכון, יגלה שהוא התחתן בעצם עם מישהי שאמנם משדרת וקולטת בתדר הריגשי, השונה מהתדר השכלי שלו, אך "והיו לאחדים". כי תמונה מושלמת לא מתקבלת מחלקי פַאזל זהים, אלא דוקא כשהחלקים השונים מתאימים את עצמם אחד לשני נוצרת ההרמוניה.