בצלם אלוקים - או בצל הכוחניות / אהובה יוסף – "לעבדך באמת".
אלקים ברא אדם ונתן לו כח לשלוט בבריאה ואף ציוה אותו לקחת את האחריות לבריאה, לפתחה,
ליצור ולהתרבות: "ויברך אותם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו"...
ומכאן זוכה אדם לכבוד, לתחושה של גאון, לסיפוק ולמעמד כאלקים, העליון על היקום. ואף נתן
בליבו את יצר האהבה לחיים "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה
אתה וזרעך" (דברים ל).
המשמעות הפשוטה של החיים היא האהבה ליצירה המעניקה את השמחה. "וייצר ה' את האדם".
כפילות היו"ד מעידה שנתן לו שני יצרים: יצר טוב ויצר רע, אך כוחות אלו גורמים גם לקנאה ולרצון
לשלוט בזולת, ובעולם כולו, וכשהדבר אינו מצליח בדרכים כשרות היצר כה חזק עד שהוא גורם
שהאדם יפגע בכבוד הזולת, יחמוס, יהרוג, ויהפוך את סדרי בראשית לתהו ובהו וחשך על פני תהום,
ואז אלקים חייב למחות הכל במי המבול.
ברור ונכון, שלא ייתכן, שתתקיים איזו שהיא חברה בין שהיא קטנה כמשפחה, צבא או מדינה, ללא
שררה. שהרי אחד חייב להנהיג ולהכריע ולתת הוראות לזולתו ואף לשלוט בו, וכן ברור שללא
המסגרות החברתיות העולם לא יוכל להתקיים ולהתקדם. אבל אם בעלי הכוח ישלטו ויקבעו את
כללי הצדק, כמתחייב מיצירת חברה טבעית, אזי הסבל והעוול יהיו קשים מנשוא. מכיוון שהכוחניות
תשלוט עד שנגיע לרשע שבסדום ועמורה.
לכן לפני הברכה "לכבוש" נאמר: "ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו",
ומשמעות "בצלם אלקים" שיבין האדם שגם זולתו נברא בצלם אלקים כמותו, ולכן עליו לנהוג בו
באהבה ובאצילות, וחלילה שישלוט בו בכוחניות, אלא יהיה עניו כמשה, שהרי הדגישה התורה זאת
בשנותה "ויברא אלקים את האדם בצלם אלקים". ברור שהכוונה בתיבה אדם - לזכר ולנקבה,
שהרי נאמר "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם". אם כן לשם מה חזרה התורה על ענין זה "זכר
ונקבה בראם" = (בצלם אלקים)?
אלא לומר לך שמי שאינו מתייחס לזולתו, ובמיוחד לרעייתו בהוקרה ומתוך ידיעה שזולתו נברא כמותו,
בצלם אלקים, מסיר מעליו את תפארת "צלם אלקים".
אדם חייב להשתנות כי השוני הוא המפתח לאושר.
שני בני זוג אמנם יוצרים נשמה אחת לבית "מושיב יחידים ביתה" ובכך הם כאילו מתמזגים והופכים
לאישיות אחת והאהבה והכבוד קושרים אותם באופן עמוק ביותר. אבל חשוב ביותר לזכור, שעדיין הם
שני בני אדם שכל אחד מהם נברא בצלם אלקים יחודי כנאמר: "ויברא אלקים את האדם בצלמו,
בצלם אלקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אתם". ולכן לכל אחד מהם יש ייעוד השגי ייחודי,
שבהגשמתו תלויים שמחתו וסיפוקו. ולכן הבית צריך להיות מקום של חרות שבו כל אחד מהם יוכל
להגשים את ייעודו הייחודי וחלילה לדכאו . אדרבה חובה אמיתית לסייע לבן הזוג להגיע להצלחתו
הייחודית.
ועוד, אי אפשר שיהיו שניהם שווים באופי ובתכונות שכן היא גדלה בבית אחד והוא באחר, היא למדה
אצל מורות וזכתה לחברה מסוג אחד, והאיש זכה למורים וחברה שונים. והנקודה המרכזית היא
העובדה שהוא זכר והיא נקבה ולכל אחד מהם פרצוף שונה, המגלה ייחודו. ואם כן לא רצוי ואף אי
אפשרי שיהיו שניהם שווים בכל דבר. וכל ניסיון לגרום דבר כזה, יצור כל הזמן תחרות ומריבה על
אותה נקודה וחוסר הגיוון יגרום שעמום הנפש. אבל מכיוון שהם שונים זה מזה יכולה היא להצטיין
בשטח הייחודי שלה, והוא בשטח הייחודי שלו, וטוב לשניהם וטוב לבית בעושר הגוונים והעניינים שהם
מעניקים לביתם המשותף.
וחלילה לבן זוג לנסות ולתקן את התבנית הרוחנית של בן זוגו ולהתמיד בכך יום ולילה ולהכניסו
ל"מיטת סדום". אלא במקרה שמצויים דברים המפריעים למהלכו התקין של הבית, אם נראה שאחד
הצדדים נוהג באופן לא צודק, אזי יש לומר לו זאת ברוח טובה, בשכל ובהגיון.
אם הדבר עזר, מוטב ואם לאו אזי נניח לו ונשלים עם חולשתו כשם שאנו מקבלים עצמנו על
חסרונותינו וחולשותינו כפי שנאמר בתורה "ואהבת לרעך כמוך". ואם לא יתקיים הכלל הגדול
הנפלא הזה בין בני זוג, היכן יתקיים?
ואם כן אל לנו לקנאות במעלותיו של בן זוגנו, שהרי אנו אחד ואלה מעלותינו, ואת חולשותיו של השני
נקבל כאתגר, ונתגבר בכוח טוב הלב והאצילות כי רק כך נצליח להיות בצלם אלקים ולא ח"ו בצל
הכוחניות.
המאמר בחלקו מתוך (אור פנימי)