מודעות בזוגיות / אביבה שטיינמץ
מי אשם? - על אשמה , האשמה  ומה שבניהם.

תכופות, בעיקר בתחילת הפגישות עם בני זוג,  אני שומעת האשמות מכל מיני סוגים הנשמעות מפי שני בני הזוג אחד על השני. המוטיב המרכזי העובר בהאשמות אלה הוא: הטלת האחריות לכישלון בנושא מסוים על כתפי האחר והתנערות מוחלטת מלקיחת אחריות לגבי חלקו/חלקה  בעניין.
בדרך כלל כל ניסיון של הטלת אשמה נדחה ע"י הצד השני באמצעים שונים. החל מהתקפה גלויה (שהרי ההגנה הטובה ביותר היא התקפה ) וכלה בתגובה של קורבן, שהופכת את המואשם למסכן שצריך לרחם עליו, ואת המאשים ליצור אכזר המתאכזר לזולתו.
מאחר והנושא הוא אחד הדברים המהותיים בזוגיות, אנסה להראות מנקודת המבט של שיטת המודעות שאפשר גם אחרת. ראשית נראה מהיכן נובעת הבעיה ואיך ניתן להתמודד עימה.
חז"ל לימדו אותנו את הכלל הבסיסי: "כשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין דעותיהם שוות".
לכל אדם חשיבה והסתכלות ייחודית על: החיים, העולם, על עצמו ,על הסובבים אותו, מערכות היחסים שלו, איך צריך לחיות, להתנהג, לדבר, להעניש וכו'.
מבעד להסתכלות זו, אנו מפרשים את חיינו בהווה. אלו הם המשקפיים הסובייקטיביים שיש לכל אחד מאיתנו, ועלינו לקחת אחריות עליהם ולהכיר בעובדה שבגללם אנו רואים את הדברים אחרת מזולתו.
 יש באדם נטייה לא לקחת אחריות על הפירושים שלו ולהאשים את הסובב אותו (מזג אויר, הורים, בן זוג, ילדים, חפצים) בכישלונותיו או בחוויותיו השליליות. (כבר בגן עדן האשימו אדם וחוה אחד את השני ולא לקחו אחריות על מעשיהם. בשל כך הם גורשו מגן עדן והביאו עליהם ועל העולם מוות, מחלה, עצב, מחסור, קשיי פרנסה, קשיים בגידול ילדים וכו').
סיבה נוספת להאשמת הזולת היא היצר המחנך. זוהי אותה תכונה שדוחפת כל אחד (מתוך כוונה ורצון טוב) ללמד אנשים איך צריך לחיות. במיוחד  כשהם קרובים לנו וחיים על ידנו. בתחילה זה בן זוגנו אחר כך אלו הילדים שלנו, התלמידים וכדומה. הרבה יותר קל לנו לחנך אחרים מאשר לחנך את עצמנו. בנישואין הדבר בולט במיוחד. מאחר וכל אחד מבני הזוג רוצה שבן זוגו ירש גן עדן, הוא מנסה לחנכו בהתאם לתפיסת עולמו. אבל גם בן הזוג רוצה את אותו הדבר והדבר מביא לחיכוכים לוויכוחים ולהאשמות הדדיות. 
כיצד ניתן להתמודד עם הבעיה מנקודת המבט של שיטת המודעות?
נקודת המוצא היא: בית הוא מקום שבו מקבלים את האדם כפי שהוא ואינו מקום שבו מחנכים אותו. בית הוא המקום של קיום הצו האלוקי של "ואהבת לרעך כמוך"  בצורה הגבוהה ביותר.
הנחת יסוד נוספת היא: כשאנו מבררים יחסים אנחנו לא מחפשים מי אשם, כי אין מושג שהשני אשם יותר ממני. "האשמה'' או יתר נכון יהיה לקרוא לה בשם אחריות, מתחלקת שווה בשווה בין שני הצדדים, 50% לאחד ו-50% לשני במדויק. (לכל אחד במגרש שלו יש  100% אחריות על מעשיו ).

הדבר הראשון וההכרחי לתיקון המעשים הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו. "איכה" קרא אלוקים לאדם בגן עדן, "את כולם אתה יכול להאשים במה שעשית", אבל איפה אתה בכל העניין הזה? וזוהי הקריאה שחוזרת גם היום כלפי כל אחד ואחת. "איכה"?
אנחנו לא יכולים לעבוד על מידותיו של השני. אנחנו אחראים אך ורק על חיינו ורק אותם אנו יכולים לשנות.
כשאנחנו מאשימים את האחרים במה שקורה לנו, אנחנו בעצם נותנים להם את הכוח לעשות לנו את מה שהם רוצים. אנו נהפכים לקורבנות. בזאת אנחנו מעצימים אותם ומחלישים אותנו. "הוא עשה לי", "הוא פגע בי", "הוא העליב אותי", "הוא הכעיס אותי", "אינם" יכולים לעשות זאת אם אנחנו לא נותנים להם לפגוע בנו, להעליב אותנו, לקחת לנו.
במידה וניקח אחריות על הפירושים שלנו ונלמד לראות איך אנו בוחרים אותם, לא נזדקק להאשים אחרים במה שקורה לנו אלא נראה במה שקורה לנו שעורים שעלינו ללמוד ע"מ למלא את יעודנו בעולם. בן זוגנו שהוא ה"עזר כנגדו", הוא הראשון שיכול לעזור לנו במשימה זו.
הכוח שעוזר לנו בכך הוא כוח האהבה."ואהבת לרעך כמוך".כשאנו אוהבים,מקבלים ומעריכים את עצמנו כמו שאנחנו, אנחנו יכולים לעשות זאת גם לזולתנו. כאשר אנו מפסיקים להאשים את עצמנו, אנחנו יכולים להפסיק להאשים גם את השני.
במידה ואנו בוחרים להאשים את עצמנו או את זולתנו, אנו נכנסים למעגל של: האשמה - השני או אותי-  המחשבה שבאה בעקבות זאת משדרת לתת מודע אני או הוא "לא בסדר" – מחשבה זו גורמת  למשיכת עונש  מכל מיני סוגים: חולי, מחסור ועוד- העונש מביא לרגשות קשים של כאב, צער, חוסר אונים, בדידות, אובדן ,נקמה, שנאה וכו'. רגשות אלו גורמים לאדם להתנהגות שלילית של תוקפנות או קורבנות שמביאים אותו בחזרה לתחילת המעגל.
המנגנון פועל בצורה זו מאחר ואנו בעצם מענישים את עצמנו בהווה על העבר, האדם משדר לתת מודע שלו שהוא "לא בסדר" על מה שקרה בעבר והוא מקבל בהווה את העונש. מעגל זה מוביל במקרה הטוב לעשייה מפחד  ובמקרה הרע לנסיגה ולהעצמת הכוחות השליליים. זהו בודאי אינו מקום של צמיחה והתפתחות.
במידה ואנו בוחרים לא להיכנס למעגל זה ומקבלים את עצמנו כמו שאנחנו, עם הבנה שמה שעשיתי בעבר היה כמיטב יכולתי באותו רגע נתון, הדבר מנתק את הקשר ההרסני של "לא בסדר" – עונש – רגש שלילי – התנהגות שלילית.
זהו מקום של לקיחת אחריות על מה שכבר נעשה ולקיחת אחריות לתקן להבא. זהו המקום שבו אנחנו יכולים לעשות חשבון נפש אמיתי, ולשאול את עצמנו ללא ביקורת ואשמה, מה היה הדבר שגרם לנו לעשות באותו רגע את מה שעשינו? ואיך אנחנו יכולים לעשות בעתיד טוב יותר. (כדי שאם נתקל באותה סיטואציה זה יהיה אחרת).
כך מתחיל השינוי אצל השני. כשנלמד לומר לעצמנו את המילים: "עשיתי כמיטב יכולתי"  -  "זו הייתה היכולת שלי אז"- והם יהיו חלק בלתי נפרד מאתנו, נוכל  לומר גם על מעשיו של השני "הוא עשה כמיטב יכולתו", "זו הייתה היכולת שלו באותו רגע נתון", ההסתכלות שלנו עליו תהיה ממקום של קבלה ואהבה. וכשאוהבים סולחים.
כאשר חיים בצורה כזאת של אי האשמת עצמי, אלא לקיחת אחריות למעשי ולתיקונם, ומתוך כך  לומדים לא להאשים את בן הזוג, מבינים מה שרבי עקיבא אמר: "איש ואישה, זכו שכינה ביניהם, לא זכו, אש אוכלתם" אם זכו - כי יש כאלה שלא זוכים. מי זוכה? זוכים אלו שמוסרים את נפשם בעבודה על המידות שלהם. וזוהי הזכות! לכן זה נקרא זכו.
זו זכות גדולה שהיא והוא נמצאים באותו בית ושניהם מזככים את עצמם, כל אחד את עצמו, ואז הם זוכים להשראת השכינה בבית. כאשר ישראל באהבה זה עם זה שכינה ביניהם.