בסקר פרטי שעשיתי בין בני זוג על הציפיות ההדדיות של אדם מאשתו ושל אשה מבעלה, עלה הנושא של פעילות משותפת ועשיה שיש בה משהו מהיחדיו. בתשובות לשאלות שהצגתי, עלו בין השאר המשאלות כי גם נושאים שוטפים ייעשו בצורה משותפת. בהקשר זה גם עולות כמה שאלות: למשל, האם נכון לאכול יחדיו, או שאין רע בכך שבשל העיסוקים השונים של השניים, שמכתיבים ממילא לוחות זמנים אחרים של כל אחד מבני הזוג, יהגו בפרקטיות, וימצאו כל אחד את הזמן המתאים לו כדי לאכול, מבלי להטריח את השני ולכפות עליו את האכילה המשותפת. זאת כמובן מלבד שבת, שבה תמיד הסעודות משפחתיות במלוא מובן המילה. זה יכול לקרות באמצע השבוע, כאשר הבעל לומד בכולל מחוץ לעיר ומגיע הביתה בשעה מאוחרת, או שהוא חוזר מעבודתו בשעה לא מוקדמת. האשה, כאשר היא מגישה את האוכל לילדים, בצהריים, גם מרגישה נוח לאכול יחד איתם, וזה נראה בעיניה טבעי לגמרי. כתוצאה מכך, נוצר מצב שאת הארוחה העיקרית, כאשר הבעל סועד את ליבו בערב, עם בואו מהכולל או מהעבודה, ואולי גם אחרי 'מעריב', הוא אוכל לבד. ברור מאליו, שהיה מן הנכון, שאם אין הדבר מקשה על האשה באופן מיוחד, שהיא תסגל לעצמה סדר יום -וסדר תזונה- שיאפשרו לה בכל זאת לאכול יחד עם בעלה. זה חשוב, משום שעל ידי זה יש להם עוד נקודות מפגש, על רקע של ישיבה בצוותא וממילא עשיית פעילות בצוותא. מה עוד כאשר על פי רוב, אנשים רגועים יותר בעת הארוחה וניתנת להם הזדמנות לשיחה נוחה ונעימה.
הגמרא בסוף מסכת קידושין אומרת, שהאכילה היא דבר שסגולתו רבה לקרב אנשים, אפילו זרים. ומה שטוב בחוץ, בוודאי שטוב בבית, במקום שהקרוב מועיל כל כך. ומאחר ויתכן שיש מקרים שבהם הנסיבות אינן מאפשרות לה להמתין עד הערב, ולעיתים הסיבה היא שלבעל אין שעה קבועה ומיועדת מראש לשובו הביתה, שעל פיה היא תוכל לקבוע לעצמה סדר יום, הרי היה מן הנכון שלפחות היא תשב לידו בעת הארוחה, ולעצמה תיקח משהו קל לאכול. כך שתנתן בכל ההזדמנות למשהו שיהיה כמו ארוחה משותפת.
ככלל, ניתן לומר כי היה מן הנכון שבני זוג ישבו לארוחה משותפת לפחות פעם אחת ביום. שהרי עובדה היא שעל פי רוב עצם האכילה יוצרת רגיעה: אנחנו למשל מזהים במקרים קיצוניים כי כאשר אנשים מצויים ברגעים של מתח, הם רצים לעבר המזווה או המקרר ושולפים מוצרי מזון וחטיפים מעבר לכמות הנדרשת להם וזאת משום שכנראה ההליך הזה מהווה עבורם גורם הרגעה והתפרקות ממתחים. כמו כן, רוב הסובלים מעודף משקל אוכלים בכמויות שבוודאי אינן דרושות לקיום גופם וזאת בלי ספק נובע מתיסכולים וממילוי סיפוקים אחרים שחסרים להם. משמע שהאוכל הוא משהו שמתרפקים עליו והוא מרגיע.
על כן, כמובן שמן הראוי לנצל נטיה והשפעה זו של האוכל לטובה ולעשות אותו מכשיר שיתרום לקשר במשפחה. שהרי הבעל אינו רואה באוכל בזבוז זמן, והוא לא צריך לשבת במיוחד "רק" כדי לשוחח עם אשתו.
מאידך, כמובן שלא מן הנכון, וזה דבר שקורה לעיתים רחוקות, שהאשה תציע לבעלה, או שהוא מעצמו יעשה כן, שיגש למקפיא, יקח את האוכל שלו ויחמם אותו לבד, גם אם הוא רוצה לעשות זאת מתוך התחשבות בה. זאת משום שהבעל עשוי לשכוח מי קנה את דברי המאכל, מי טרח להכין אותם, מי תיבל אותם, מי בישל אותם, והביא את המוצר המוגמר לצלחת. כמו כן, ההדגשה על כך שכל אחד אוכל לבדו, עשויה להיות ההיפך ממעשה קירוב, והדבר עשוי להביא לניכור ולכירסום בשיתוף.
עם זאת, נכון שהדבר ייעשה ברוח טובה ובנעימות ולא בכפייתיות, ואין צורך לעמוד על כך כאילו זה דבר מחייב. מותר לגלות בכך גמישות, ולהפעיל שיקול דעת בכל מקרה לגופו. למשל, כאשר האשה נמצאת יום אחד בלחצי עבודה, כאשר היא עובדת מחוץ לבית ויום אחד היא חוזרת מאוחר, במקרה כזה אין צורך להקפיד יתר על המידה, ומאד יכול להיות שהאשה אף מעדיפה שהבעל לא ימתין לה עם הסעודה. זאת על אף שהיא ממתינה לו תמיד. מסתבר כי במקרה חריג זה, היא היתה שמחה יותר אילו כאשר היא תשוב הביתה תמצא שבעלה וילדיה כבר סיימו את הארוחה, ואפילו התקדמו יותר והכינו עצמם לישון, אם זה בשעות הערב, או כבר פנו לעשיית 'שיעורים', אם זה בשעת צהריים. במקרה זה אכן גם היה זה מן הנכון כי הבעל יהיה שותף לעשיה בבית, יאכל יחד עם הילדים, ולא ימתין לאשה עד בואה.
בהקשר הזה צריך הבעל לדעת, בעיקר בשנות הנישואין הראשונות אבל לא רק- כיצד האשה מתייחסת לנושא האוכל. ובכן, מסתבר, כי בשונה מההתיחסות של הבעל לנושא האוכל, שרואה בו בסך הכל משהו מאד טכני בעיקרו, של הזנה לצורך קיום, "שצריך לעבור אותו". על אף שזה לא מזיק שיהיה נעים וטעים... אבל בסך הכל צריך לעבור אותו. הרי לאשה יש התייחסות רחבה הרבה יותר לנושא האוכל ולהכנת האוכל. היא רואה בו לעיתים דבר מרכזי בחיי הבית ואחת החשובות שבמטלות שעליה לעמוד בהן. ואכן, חלק מהמוטיבציה שלה להכנת האוכל, אינה רק מילוי תפקיד ההזנה המשפחתית, שהוא חשוב כשלעצמו, אלא היא רואה בכך כר מתאים לביטוי יכולתה, וגם מילוי חלק מהמטלות הבסיסיות שהיא מיחסת לעצמה. המגמה, שהיא מגמת חסד ביסודה, שאכן מצויה בעמקי נפשה, היא משהו שבורא עולם טבע בה מתחילת בריאתה. הפעילות בתחום ההזנה של בני ביתה, באה לידי ביטוי מהרגע הראשון בו היא ילדה את התינוק והיא מזינה אותו, כפי שהקדוש ברוך הוא ברא, והעניק לה את ההזדמנות לעשות חסד עם תינוקה מתוך התמסרות מלאה. נטיה זו אינה מסתיימת בשלב החיים הראשוני של התינוק, אלא ממשיכה בדרכים אחרות, בהתאמת המזון לכל אחד מבני הבית לפי גילו וצרכיו.
אבל לא רק הנטיה הטבועה בנפש האשה, אלא עצם העיסוק בהכנת האוכל ובכלל הכנת דברים למען הזולת, יוצרת צורך למי שעוסק בכך, לקבל תגובות והיזונים חוזרים (פיד-בקים). על כן, סביר מאד שגם אם איש היה מכין את האוכל ולא אשה, במידה רבה מאד היה מצפה לחוש כי אנשים נהנים מהאוכל ושבעי רצון ממעשי ידיו. משאלה זו אופיינית אפילו לשף במטבח של מקום ציבורי. על אחת כמה וכמה שהדבר נחוץ לאשה שמכינה את האוכל, שהיא מחוברת לנושא בכמה וכמה נימים מקשרות ומחברות, ואין טבעי מכך שהיא מצפה לתגובות והיזונים חוזרים. כתוצאה ממשאלה טבעית זו, היא עשויה להיות מאד לא שבעת רצון אם בני ביתה אוכלים במהירות את האוכל. היא סבורה כי בכך בעלה מאבד את תחושת הטעם, שהיא כל כך השקיעה בו.
עוד דוגמה של התנהגות שעשויה להציק לאשה ולהותיר אותה מאוכזבת, תהיה אם בעלה יעשה מנהג לעצמו להשיב לטלפונים תוך כדי ארוחה. התנהגות זו גורמת לה להרגיש כי היא טרחה והשקיעה, ואילו בעלה אינו טורח להנות מפרי עמלה ואינו שם ליבו לתוצאות של מעשה ידיה
בעיקר כואב לה כי הוא לא משתמש בסעודה המשותפת ככלי לבנין הבית, אלא שקוע במחשבתו בעולם אחר, למשל מה ששמע רגע לפני בטלפון, או בכותרות העיתון בו הוא מעיין תוך כדי הארוחה, וזאת במקום לתת את הזמן הקצר כשלעצמו, לאשה ולמעשה ידיה להתפאר ובכך ליצור אמצעי יוצא מן הכלל לקישור וחיבור משפחתי, שעשוי להועיל גם אם בני הבית נמצאים מרבית היום כל אחד בעיסוקיו הוא.
כלומר שמציק לה, שעל אף שהבעל נענה חיצונית לצורך שלה לאכול יחדיו, הרי הדבר קורה רק פיסית. הוא נמצא כאן, אך ליבו במקום אחר, ומחשבתו מרחפת בעולמות שונים, רחוקים מאד מתחום המחשבות והעניין של אשתו,
בעל שינהג בתבונה ויוותר על התעסקויות אחרות בשעה הלא ארוכה של האוכל, ימצא שהוא קונה עולמו בשעה קלה. והשקעה בזמן הקצר גם תתגלה כמשתלמת במישור המעשי ובחסכון הזמן. שכן האשה שתחוש מסופקת ורוויה בצורך בקשר המשפחתי, לא תחפש אותו על ידי הטרדות ותלונות, שלא תמיד הוא מבין את מקורן, אבל אם יעמיק יבין כי הם לא נועדו להטריד אותו, אלא שזו הדרך שלה להבטיח את רגעי הקשר הנחוצים לה על פי הטבע שחנן אותה בו הבורא לטובת בנין הבית.
בהקשר זה יש להוסיף כי מן הנכון הוא, שכיוון שחלק מהמוטיביציה של הבישול היא יצירת הקשר המשפחתי, היה כמובן ראוי ומתבקש שהבעל לא ימהר להתחיל לאכול, בעוד האשה עוד טורחת רגעים אחדים נוספים במטבח, אלא ימתין לה באורך רוח, עד שתגיע גם היא לשולחן. אחרת היא עשויה לחוש שהיא שוב לבד. לעומת זאת, על ידי המתנה של רגעים אחדים, שגם מכבדת אותה, היא חשה שהיא משיגה את המטרה העיקרית שלה בכל טירחת הכנת האוכל המוטלת עליה, וגם רושמת לעצמה כי בעלה מודע לכך והוא רואה עצמו חלק מהעניין, כאשר בעצם זה החלק שלו במעשה האכילה. האשה שיש בו נכונות טבעית לעשות הכל במלוא ההתמסרות, מבקשת את המעט הזה, שהבעל יהיה חלק מהעניין על ידי שיאכל בתשומת לב ראויה את מה ששקדה להכין.
אולם, פה גם נדרש מהאשה שתזדרז להתיישב לשולחן כדי שבעלה לא יצטרך להתמודד עם רעבונו אחר יום עמוס ומפרך, ועם האתגר שמציב האוכל הכל כך טעים והמוגש כל כך יפה שאשתו מכינה. על כן עדיף שהאשה תהיה גם היא מודעת לקושי הטבעי של בעלה להתאפק עד שהכל יהיה מוכן, ותכין את מנתו ואת מנתה ואת מנות הילדים יחדיו במטבח ותוציא אותם בבת אחת, ואז היא תוכל להתיישב יחד עם בני ביתה אל השולחן, ולא יווצר קושי או לחץ על אחד מבני הבית.
כדי לתת לארוחות תוכן ומעמד מתאים, היה מועיל שהבעל יאמר איזה אימרה מתאימה ששמע היום בבית המדרש, כדי לתת לסעודה אופי יהודי.
בין הדברים שנכון שיעשו יחד ראוי שינצלו את אותה שעה, לפעמים שעה קלה של שהות משותפת, כמו בשעות הארוחות, כאמור כדי לשוחח. גם לאחר שסיימו את הסעודה היה מן הנכון שהבעל לא יקום מיד ובבהילות, משום שהדבר עשוי לתת לאשה תחושה שבעצם המגמה של הליכוד המשפחתי לא השיגה את יעדה. לעומת זאת גם מספר מועט של דקות שיחה על דא ועל הא אחרי סיום האוכל, ישדרו לאשה כי ההשקעה באוכל השיגה את מלוא היעדים. וה"רווח" של הבעל יהיה נראה לעין.
נכון יעשה הבעל אם בעת שהוא קם מהשולחן, יקח לפחות את כלי אכילתו למטבח ויסיר את שאריות המזון.
בני משפחה שאוכלים עם הילדים, וחשים תועלת בכך, יהיה מן הנכון שיקבעו לעצמם פעם-פעמיים בשבוע לאכילה בלי הילדים, זה יכול להיות בשעות הערב אחרי שהילדים הלכו לישון, או בהזדמנויות מתאימות שיוכלו למצוא לעצמם לפי מיבנה וסדר היום המצוי אצלם.
בהקשר של האוכל יש לשוב ולהזכיר כי מן הראוי שהבעל לא ישכח לשבח את מעשי ידי אשתו להתפאר. אבל הצורה הנכונה היא שלא די לומר כי האוכל טעים, אלא לדבר בפרוטרוט על המרכיבים המוצלחים, כמו "העוף היה מובשל מצויין", "האורז היה נפלא", וכדו' וכדו', זאת ניתן ללמוד מרבי ישראל מסלנט שאמר כי הגשמיות של השני זו הרוחניות שלי.
השבח חשוב כי הזכרנו שחלק מהמוטיביציה של האשה לטרוח כל כך בהכנת האוכל היא קבלת הוכחה על יכולתה. לעומת זאת, מניעת השבח על האוכל מהווה קבלת דבר בלי "לשלם" את תמורתו, ובחיים לכל יש דבר סוג תשלום משלו.
בין הדברים שנכון שיעשו יחד ראוי שינצלו את אותה שעה, לפעמים שעה קלה של שהות משותפת, כמו בשעות הארוחות, כאמור כדי לשוחח. גם לאחר שסיימו את הסעודה היה מן הנכון שהבעל לא יקום מיד ובבהילות, משום שהדבר עשוי לתת לאשה תחושה שבעצם המגמה של הליכוד המשפחתי לא השיגה את יעדה. לעומת זאת גם מספר מועט של דקות שיחה על דא ועל הא אחרי סיום האוכל, ישדרו לאשה כי ההשקעה באוכל השיגה את מלוא היעדים. וה"רווח" של הבעל יהיה נראה לעין.
נכון יעשה הבעל אם בעת שהוא קם מהשולחן, יקח לפחות את כלי אכילתו למטבח ויסיר את שאריות המזון.
בני משפחה שאוכלים עם הילדים, וחשים תועלת בכך, יהיה מן הנכון שיקבעו לעצמם פעם-פעמיים בשבוע לאכילה בלי הילדים, זה יכול להיות בשעות הערב אחרי שהילדים הלכו לישון, או בהזדמנויות מתאימות שיוכלו למצוא לעצמם לפי מיבנה וסדר היום המצוי אצלם.
בהקשר של האוכל יש לשוב ולהזכיר כי מן הראוי שהבעל לא ישכח לשבח את מעשי ידי אשתו להתפאר. אבל הצורה הנכונה היא שלא די לומר כי האוכל טעים, אלא לדבר בפרוטרוט על המרכיבים המוצלחים, כמו "העוף היה מובשל מצויין", "האורז היה נפלא", וכדו' וכדו', זאת ניתן ללמוד מרבי ישראל מסלנט שאמר כי הגשמיות של השני זו הרוחניות שלי.
השבח חשוב כי הזכרנו שחלק מהמוטיביציה של האשה לטרוח כל כך בהכנת האוכל היא קבלת הוכחה על יכולתה. לעומת זאת, מניעת השבח על האוכל מהווה קבלת דבר בלי "לשלם" את תמורתו, ובחיים לכל יש דבר סוג תשלום משלו.