הם נפגשו בארוע של קרובים רחוקים משותפים. ביניהם אין בכלל קירבה. ההפך הוא הנכון, מרחק יש. הם בני עדות שונות, שניהם ממשפחות חרדיות. היא בת סמינר, בהירת שיער והוא בן ישיבה שחום. החליפו מבטים אחד ועוד אחד ועוד... אך לא מילה, אפילו לא אחת, שפת הלב היא שדיברה.
משניהם הגיעה בקשה לקרובים המשותפים ליזום קשר באופן מסודר, להציע פגישה. המשפחות התנגדו, "מה פתאום, הם לא משלנו", כך הגיבו שני הצדדים.
התנגדות המשפחות העמיקה את רצון הצעירים, המתיקה את המים למרות שלא היו ממש גנובים. ובכל זאת, שונים, לא שגרתיים, עמדו על דעתם. ומכיוון שהתקיימה פגישה ועוד אחת, נשברה צלחת ונקבעה חתונה.
הלבבות מלאים ספיקות איך זה נתנו יד לעניין, איך הסכמנו ומי יודע אילו קשיים יהיו ומתוך כך ולמרות זאת נבנה והוקם בית חדש בישראל, בית המגשר על עדות ופערים. האמנם???
מיד אחרי החתונה התגלעו קשיים: "את לא מחייכת בבית הורי",
"בטח, אני לא כמוכם, הם שונאים אותי",
"שטויות, הם אוהבים",
"אז למה המבטים האלו כל הזמן והבדיקה הבלתי פוסקת?"
"את מסתגרת",
"אני לבד שם, אפילו אתה אף פעם לא איתי",
"את לא מנסה להתערות",
"אני כן" "את לא",
"אני לא הולכת לשם יותר"
"את כן"
"אני לא"...........

כולם כבר יודעים שיש קשיים ביניהם, כולם גם יודעים למה, "מתחילה אמרנו שאין לנישואין האלו סיכוי... "כך הדודות. דודה אחרת, מפוכחת יותר הפנתה להנחייה זוגית.
הם באו, ישבו נבוכים. סיפרו בדואט את סיפור חייהם הקצר, השלימו משפטים זה לזו, חייכו במבוכה בתחושת מטופשות ובבושה מעצם העניין. עיניהם מצועפות ואחר כך דומעות ממש. סיפורם מלא בתחושת החמצה, האשמה הדדית, כאב ופגיעה והמון אכזבה. כשסיפרו כל אחד על הרקע הכללי של בית הוריו התברר שקיימים הבדלים רבים ביניהם ומהותיים ביותר: הוא בכור במשפחתו, אחריו סדרת אחים ואחיות, היא הצעירה בבנות. הוא הבכור מקור גאווה להורים צעירים שהציבו לעצמם ולו סטנדרטים של הצלחה ומצויינות. גידלו אותו בלי נסיון קודם, בלי יכולת ספיגה של כישלונות מתוך מאבק להתערות בתוך שכונה חרדית מובהקת ושמרנית מתוך שאפתנות ועמידה בלחצים חברתיים ולימודיים ובאווירה של מצליחנות כלכלית. מגיל צעיר התרגל הוא לראות את העולם מבעד עיני הוריו: מה שמשמח אותם משמח אותו ומה שמלחיץ ומאכזב אותם משפיע כך עליו. השגיו והצלחותיו נמדדות בעיניו לפי פרמטרים  שנקבעו על ידי הוריו בעצם הווייתם. הוא עמד במשימות בדרך כלל, לא הצטיין במיוחד אך הצליח: מקובל בחברה, נאה בהופעתו, תפור בדיוק לפי מידות הוריו. הוא עצמאי כי הם דורשים ממנו עצמאות ובגרות.
לעומתו היא היתה ועודנה הצעצוע של הבית, הנסיכה. הוריה בשלים ומבוגרים, נעימי סבר, ותרניים (אולי מדי...), בעלי סבלנות וסובלנות. הם בנו את ביתם בשכונה מעורבת בעיר קטנה. בהיותה בת שנתיים התמודדו אחיותיה המבוגרות על אהבתה, כולן היו מוכנות לעשות המון על מנת שעוד חיוך מתוק יפציע על שפתיה הורודות, כולן רצו לסרוק את שיער הזהב ולהלביש שמלות מקושטות וללכת להשוויץ בה בפני החברות "איזו בובה מתוקה, איזו נסיכה". אכן נסיכה.
הוא המשועבד, היא הזכאית, מותר לה להיות חמוצת פנים אם לא נחמד לה ברגע זה. הוא לא מסוגל לכך כי צריך לשאת חן, לתת תחושת כבוד, לתפקד לפי נוהלים קבועים. היא יכולה לשבת בלי להושיט יד עוזרת בפינוי כלי הסעודה כי לא מתאים לה עכשיו להידחף עם כולן במטבח. הוא מתבייש בהנהגותיה ובאורחותיה, היא לא מתפקדת לפי בכללים של חייו, הוא מרובע בעיניה, מקובע, מוכתב, לא ספונטני, לא זורם, הוא ממסוגר, חשוב לו שהבית יהיה נקי מסודר ומאורגן, זה מעיד על נינוחות וחיוביות. היא מעדיפה שיחה ומנוחה על פני פעלתנות לשמה, את הבית היא תסדר אחר כך...
הם שונים בתפיסת עולמם. מקומם במשפחה ובחברה שונה ודמותם התעצבה באופן שונה בתכלית.
לא צריך הבדלים מהותיים כדי ליצור שונות, מספיק שוני ברקע הכללי ובאופן העיצוב האישיותי אפילו בתוך אותה חברה ואף אותה עדה.

בעצם היות בני הזוג גבר ואשה יש הבדלים ביניהם. הבדלים באופן ברייתם. הוא נוצר באמירת "ויצר ה' אלוקים את האדם" והיא נוצרה באמירת "ויבן ה' אלוקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה". הוא נוצר מעפר תחוח והיא נוצרה מעצם קשה. יש הבדלים ביניהם בתפיסת העולם ביחס לסובב אותם ובעצם לכל דבר. אומר המהר"ל (באר הגולה מאמר רביעי), כי הקב"ה עסוק מדי יום ביומו לקיים את הקשר בין איש לאשה וכן כותב המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב החסד) בעניין שמחת חתן וכלה: שבניין איש ואשה אינו בניין טבעי אלא בניין אלוקי. הנה אם כן אנו רואים שהקב"ה כביכול עסוק בלעשות נס יום יומי כדי שבית יהודי, כל בית יהודי יבנה ויתקומם. אנו צריכים רק לא להפריע לו, עלינו להבין שכל אחד שונה מזולתו וזה דוקא יוצר עניין בקשר ובחיבור. אם נפשוט את שתי ידינו ונביט בהבדל שבהן:  הן אותו דבר אבל הפוך, הפוך בתכלית ההיפוך, אך רק כך אפשר להשתמש בהן, רק יחד הן משלימות זו את זו, עוזרות זו לזו. אם היו שתיהן שוות אי אפשר היה לעשות איתן דבר.
השונות יוצרת עניין ואתגר, נותנת טעם לחיים בכלל ולחיי הנישואין בפרט. אל לנו לשאוף לחיים מונוטוניים ושגרתיים כיוון שאלו ימאסו עלינו ומהר.
התמודדות הדדית משותפת יוצרת עניין ועושר חוויתי המוביל לחוית אושר.
אם נשכיל לראות כל אחד מהקשיים הקטנים היומיומיים כנובעים משונות ומהווים אתגר ועניין אזי התחלנו למצוא את הדרך לאושר האמיתי.