ויכוחים בין בני זוג | מרכז י.נ.ר ללימודי נישואין ומשפחה
מרכז י.נ.ר

ויכוחים בין בני זוג

כניסה למשתמשים 19/04/2024 י"א ניסן תשפ"ד

רב העיר בת ים הרה"ג אליהו בר שלום

ויכוחים בין בני זוג

18.10.2007

בעל ואשה מתווכחים, האם ע"פ ההלכה יש לאחד משניהם כח רב יותר?


כשהבעל והאשה אינם משתווים בדברים מסוימים, מי זכותו על השני יותר?


כשבני הזוג אינם משתוים על דברים שביניהם, והם דברים קטנים שאינם עיקריים בדת או בחשיבות, אלא שהופכים את החיים ביניהם לחסרי הסכמה, האם על פי היהדות יש איזה כלל לקבוע מי צריך לשמוע למי ?. (כגון, שהם במכונית או בבית, ויש להם רק טיפ אחד, ושניהם רוצים לשמוע כעת איזה שיר, והוא אוהב סגנון פלוני ורוצה לשמוע דווקא דבר כזה, והיא אוהבת סגנון אלמוני ורוצה לשמוע דווקא דבר כזה; או שיש ביניהם ויכוח איזה בגדים הוא או היא ילבשו, באופן כללי, או ביום פלוני ולאירוע פלוני, האם כפי שנראה לו או כפי שנראה לה, וכהנה ויכוחים על עניינים שהם באמת קטנים. ומצד עצמם הם אינם מרוצים לוותר זה לזה, האם יש כלל שמחייב את האחד כלפי זולתו).

האם מצד הבעלות על הממון יש למישהו זכות רבה יותר
והתשובה בזה, שמצד דיני הממונות אי אפשר לאף צד לכוף את הצד השני. דמצד בעלות הממון הרי כל אחד מהם רשאי לעשות בין בממונו ובין בממון הבן-זוג כרצונו; שאם המדובר על נכסי האשה (טייפ או בגדים שהם רכוש האשה לפי ההלכה), הנה אם הם נכסי מלוג שלה (כמו רוב נכסי האשה בבית המשותף), יש לה בוודאי זכות להחליט מה לעשות בנכסיה, אבל כיון שגם הבעל רשאי לאכול פירות בנכסי מלוג, וזה כולל גם את רשות השימוש, א"כ הוא יכול להשתמש בהם כרצונו. ואם הם נכסי צאן ברזל (היינו שניתנו לאחריות בעלה, כמו נכסי הנדוניא), בוודאי יש לו זכות שימוש בזה, אלא שהוא חייב לאפשר לה ג"כ שימוש, וממילא נשאר כוחם שווה. ואם המדובר על נכסי הבעל, שהם שלו לחלוטין, הנה כשהיא נושאת ונותנת בבית כרוב נשים בזמנינו, יש לה זכות שימוש בנכסיו. וממילא חזר להיות כוחם שווה בזכויות השימוש.
והנה,  מקור הראשון שמצאנו שכותבים "וישלטו בנכסיהם שוה בשוה", הוא בשו"ת מהרי"ק (שורש נז) שאם כותבים כך, הבעל חייב לאפשר לאשתו שימוש בפירות. ובמהרש"ם (ח"א סימן מה) כתב שבזמן השו"ע והרמ"א לא כתבו תנאי זה בשטר שידוכין, אבל כהיום נוהגים הכל לכותבו. ויש לדון כאשר הוא והיא רוצים כאחד להשתמש בפירות (למשל לנסוע במכונית שלה) יד מי חזקה יותר. דמאן לימא שתקנו לו פירות "על חשבונה". ועיין בב"מ צו: בעל בנכסי אשתו שואל הוי או שוכר הוי, ועיין רמב"ם פ"א משאלה ה"ה דהמשאיל או המשכיר לחבירו לזמן, אינו יכול לתובעו בתוך הזמן, דהחפץ קנוי לו לזמן זה. אבל באמת לא מסתבר לומר שגם אשה מקנה את הפירות לכל החיים לבעלה, על חשבון יכולת השימוש שלה. גם חז"ל אינם צריכים לעשות כן לצורך תקנת פדיונה. ובלא"ה מסקנת הגמרא דלא הוי שואל או שוכר, אלא הוי לוקח, ולהר"י חייב בפשיעה דלא גרע משומר חנם, ולהרמב"ם פטור דהוי שמירה בבעלים. מ"מ לא הוי גדרי שומר רגיל. ואין לי מקור לע"ע לומר שעשו אותו בעל כח רב משל כוחה, גם אם לא כתבו וישלטו בנכסיהם שוה בשוה.

האם דין הבעל עם אשתו כדין אדון ועבד שצריך להעדיף את העבד עליו
ויש לנו לחפש כעת אם כוחו יתר עליה או כוחה יתר עליו מצד דינים אחרים. זה יצא ראשונה, לדון במה שאמרו חז"ל (הובא בתוספות קידושין דף כ ע"א ד"ה כל, מדקדוק הירושלמי) על אדון ועבד שכשיש רק כר אחד חייב האדון ליתנו לעבד, אם גם באיש ואשתו כשיש רק כר אחד צריך לתת לה, או כשיש רק טייפ אחד חייב לאפשר לה את השימוש בו על חשבונו, או כשיש רק פלאפון אחד בבית ושניהם יוצאים מי יקחנו, וכיוצא בזה. שהרי הבעל חייב לאפשר לה שימוש בכל מה שהוא היה משתמש באותו מצב, כמו שלמדו חז"ל (בכתובות סא:) מיתור הלשון "והיא בעולת בעל" - בעלייתו של בעל, "עולה עמו ואינה יורדת". והיא הלכה פסוקה בשו"ע (אבה"ע סימן פב ס"ג וסימן פט ס"א), ולהלן נדבר בכמה תשובות.
אבל באמת אין ללמוד משם, כי באדון ועבד הדבר נגזר מהפסוקים שיש שם, כמ"ש התוספות הנז' "הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו,, דפעמים אין לו אלא כר אחת, אם שוכב עליו  בעצמו אינו מקיים כי טוב לו עמך, ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו זו מדת  סדום, נמצא שעל כורחו צריך למסור לעבדו, והיינו אדון לעצמו". אבל בחובת "עולה עמו" שנאמר באשה, יעויין במפרשים לפרשת לך לך עה"פ וילך אתו לוט ובפרשת בלק עה"פ וילך עמו, שהמילה "עמו" פירושה כמוהו בשוה ממש. ושם עדיין לא למדנו  שצריך ליתן לה יותר ממה שיש לו, או שלה יהיה ולו לא. ואע"פ שהאשה חייבת לשמש לבעל כמ"ש בכמה תשובות להלן, מ"מ לא ירדה עד גדר עבד שכנגד זה יאמרו שצריך לפצות ולתת לה על חשבון עצמו. [ויעויין שו"ת בנימין זאב סימן פח, שם לשונו "ואפילו קונה אמה עבריה כקונה אדון לעצמו כ"ש אשתו", אבל איו זה אלא ביטוי מליצה להראות את חובתו לכבד אותה, כיעויין שם].

האם שייך כאן הכלל שבענייני העולם יש לשמוע לעצת האשה
ועוד בה שניה, לדון מצד אחר, הוא מה שאמרו חז"ל שבענייני העולם צריך הבעל ללכת אחר דעת אשתו. וזה מבואר בגמרא (ב"מ דף נט ע"א) שם הביאו את הברייתא ד"כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם", והקשתה הגמרא והא אמרי אינשי איתתך גוצא גחין ותלחוש לה (פירש"י כפוף עצמך ושמע דבריה), ותירצה, לא קשיא, הא במילי דעלמא והא במילי דביתא; לישנא אחרינא הא במילי דשמיא והא במילי דעלמא". הוי אומר שבעניינים שאינם רוחניות על הבעל ללכת אחר דעת אשתו. ואמרו במדרש במדרש (ב"ר פרשה יח אות א) "ויבן" ה' את הצלע, בינה יתירה ניתנה בה.
אולם הדבר ברור דאין זה נגע לנידוננו. כי שם מיירי בויכוח מה לעשות כלפי אחרים, או כלפי הבית, אבל לא בויכוח של הבעל עם אשתו מה לעשות כלפי עצמו, שבזה אינו צריך לותר על רצון עצמו. וכמדומה שמעולם לא אמרו חז"ל באיזה מקום שצריך אדם לעשות רצון אשתו, רק ההיפך, אמרו שבח לאשה כשרה, שהיא עושה רצון בעלה. ואדרבא, ממה שהקב"ה אמר לאברהם אע"ה כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ופירשו חז"ל לקול רוה"ק שבה, משמע שבלאו הכי לא היה שומע בקולה.
(וראיתי בספר שו"ע למידות אורח מישרים (מהרב קלינמאן זלה"ה, בסימן כג ביאור אות ו), שהקשה עמ"ש הבאה"ט שהאיסור ללכת אחרי אשה הוא דווקא בתוך ד' אמות, א"כ מה התלונה על מנוח דכתיב וילך מנוח אחרי אשתו דילמא הלך בריחוק ד' אמות, ומוכיח דהיינו אחרי עצתה, שההולך אחר עצת אשתו נופל בגהינם כנ"ל. וגם אדה"ר הביא מיתה לעולם שהלך אחרי עצת אשתו, וגם אחאב הרבה להרשיע כדכתיב בפסוק מפני שהסיתה אותו אשתו, ע"כ דברי הבאר היטב, והקשה השו"ע למידות, הא בוודאי אפשר לפעמים שגם עצת אשה תהיה לעזר ולהועיל ואפילו לאדם גדול, שהרי עמרם גדול הדור היה והלך בעצת בתו, ואין חילוק בין ביתו לאשתו, גם אמחז"ל חכמת נשים בנתה ביתה על אשתו של און בן פלת שעצתה הצילתו וכו'. (א"ה עוד יש להוסיף: עצת ונבואת אסתר למרדכי. גם נוסיף דברי הר"ן נדרים נ ע"א על דברי ר"ע שלי ושלכם שלה הוא - היא שנתנה לי עצה ללכת לבית המדרש), וא"כ לא יתכן לומר שאין ללכת אחר עצת אשתו כי היא לא חכמה. וא"כ למה נופל בגהינם. ותירץ, דמ"ש ההולך אחר עצת אשתו נופל בגהינם היינו דוקא לילך אחר עצתה נגד דעת עצמו שחושב בענין זה ההיפך ממנה, או לילך אחר עצתה לתומו, מבלי להבחין בעצתה הטובה היא אם רעה. אבל כשהוא מחליט לבדו, הנה במילי דשמיא לא יבקש עצתה, אע"פ שיכול לשמוע עצתה אם היא טובה, ואינו חייב להשליך עצתה מכל וכל אחרי גוו בשביל שהיא עצת אשה בלי הבחנה ושום שכל. ומשא"כ במילי דעלמא יבקש את עצתה, והיא מכרעת אם הוא שקול בדעתו. עייש"ב הנחמדים. והוא כדברינו. ומ"ש שעמרם הלך אחר עצת ביתו בלא"ה לא קשיא, דזו היתה נבואה, וכמ"ש חז"ל ותקח מרים הנביאה היכן נתנבאה, כשאמרה לאביה עתידה אמי להוליד בן כו'. גם מ"ש און בן פלת הלך אחר עצת אשתו, י"ל דליכא למישמע מיניה, דהיא חייבה אותו ולא יעצה לו).

האם ויתור הוא "כבוד" לאשה או "אהבה" לאשה?
והנה, חז"ל כללו לנו כלל בחובת האהבה והכבוד אל האשה. הוא מה שאמרו (ביבמות סב: ובסנהדרין עו:, ונפסק ברמב"ם שנביא להלן) שחובת האיש היא לכבד את אשתו ביותר מגופו, ולאוהבה כגופו. ויש איפוא לברר אם הויתור (בכל ויכוח שלפנינו) הוא מצד אהבה או מצד כבוד. שאם הוא חובת אהבה לאשתו אינו חייב ביותר משל עצמו, ואם הוא מצד החובה לכבדה חייב לכבדה אע"פ שלו לא יהיה. [שיש לנו להעיר פה אל כלל גדול, כי חובות הלבבות ועבודות הנפש ותיקון המידות, אינם התפרצויות מזדמנות שיש לפי טבעו של אדם, אלא הם חובה לעבוד ולהתנהג בהם. ולמשל כשציותה התורה על השמחה, חובה היא לעבוד להיות שמח. ובספרים כתוב איך להגיע לזה. וכן האהבה לאשה, אינה רגש תענוג שפתאום בא לאדם ופתאום הולך ואין לו שליטה על זה, אלא היא אהבת אמת, כאהבת חברים, שיש עבודה לקנותה, ויש יכולת לקנותה, ויש חובה לבעל לקנותה ביחס לאשתו. וזה על ידי שיתבונן בטוב שיש לו בגללה. וכן כשצוו חז"ל לכבד את אשתו, אין זה דבר שפעמים הוא יכול ופעמים אין לו חשק, אלא חובה ללומדו, כמו שחובה לדעת איך עושים קידוש ואיך מלוים לחבר. ועיקר האהבה היא הדאגה והנתינה האמיתית למי שהוא אוהב. ועיקר הכבוד הוא לרומם את השני ולתת לו הרגשה שהוא חשוב בעיני המכבד (ושהוא חשוב בכלל). ועבודה זו אינה תלויה במצבי רוח וכיוצ"ב, אלא היא חובה קיימת. ועבד העושה את רצון הבורא כל הזמן, חייב להתנהג כפי הגדרות הלכות אלו כל ימיו. ושמור היטב כלל זה].


[ויתכן לומר דבאמת גם גבי אהבה היה ראוי לצוות את הבעל שיעדיף את אשתו עליו, ויאהב אותה יותר מאשראת עצמו. אלא שבאהבה אי אפשרי לצוות כך, כיון שאדם אוהב את עצמו בלבד יותר מכל. ומשא"כ כבוד אפשר לכבד את זולתו יותר מאשר את עצמו, ולכן בכבוד חייב כך. ולעולם - את המקסימום שאפשר לדרוש מהבעל אנחנו דורשים. עוי"ל, כי באו לומר כאן שהכבוד יהיה יותר מהאהבה. כי בין אוהבים אין נשמרים גינוני כבוד, וקמ"ל שמעל האהבה יהיה כבוד, דאחרת בטלה אהבה בטלו הנישואין, אבל הכבוד ימשיך לעולם. ויש עוד להרחיב בזה ואכמ"ל. ויל"ע, אם גם האשה חייבת לכבד את הבעל ביותר מגופה ולאוהבו כגופה. ומסתבר שכן].


עכ"פ לדידן, כשיש ביניהם ויכוח והבעל צריך לותר, יש לבדוק בכל מקרה אם הויתור פה הוא נושא של אהבה, או נושא של כבוד . וגבי בגדי האשה (כשהויכוח ביניהם הוא איזה בגד תלבש), הוא הויתור הוא ענין של כבוד, כמו שנבאר היטב בעז"ה באות הבאה. שהלבשת האשה הוא כבודה. ורצונה הוא כבודה. ובזה נראה יותר שחובת הויתור עליו.
אך כאשר ימצא שכוחו וכוחה שווים בשווה מצד הדין היבש, כמו שאר דברים שאינם בגדי האשה, נראה דמצד המוסר והנהגת הבית, החובה על האשה לוותר. דהנה הרמב"ם (בפט"ו מאישות הי"ט וכ) פירט את כל ענייני המוסר והיחס שבין איש לאשתו ובין האשה לבעלה, ויש לדקדק היטב בלשונו כנודע, וככל שאר הלכות שיש משקל גדול לדקדוק לשון הרמב"ם כן גם בזה. ומדקדוק לשונו עולה שעליה לוותר, כי חובת האיש אליה הוא רק לכבדה, ולא חובה להשוות את דעותיו אליה; ואילו בחובות האשה לבעלה הצריך הרמב"ם שהיא תשווה את דעותיה אליו. וזה לשונו: "צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו. ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז. וכן צוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי ויהיה לו עליה מורא ותעשה כל מעשיה על פיו ויהיה בעיניה כמו שר או מלך מהלכת בתאות לבו ומרחקת כל שישנא". עכ"ל הרמב"ם. ודקדק בלשונו שהצריך רק לכבדה, אבל היא צריכה לכפוף דעתה אליו. הרי שהיא צריכה לעשות על פיו ורצונו ודעתו, ולא ההיפך.
ויעויין במדרש תלפיות (ערך יעל) אחר שהביא מהתנא דבי אליהו "מה טיבה של יעל שבאה תשועה על ידה, אמרו, אשה כשרה היתה ועושה רצון בעלה". הוסיף בזה המדרש תלפיות מילים נמרצות: "א"ה, יהדות האיש תלוי בעשות אשתו רצונו. כי זה גורם שלא יחטא. כי בעבור רצונו ומנגדו בכל הדברים בין בשינוי המאכלים בין בשינוי המלבושים וכן בכל הדברים שבינו לבינה, מביאו לתת עינו באשת חבירו ולעבור על לא תחמוד אשת רעך, והניאוף מביאו לשאר עבירות קשות וכו' עד שמוציאו מן העולם ומאבדו מעולם הבא. והאשה גורמת לכל זה. לכן קאמר בעל המאמר אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שעושה רצון בעלה, רמזו כל האמור בדברים מועטים אלו, שאע"פ שתהיה כשרה בדברים אחרים חוץ מבעלה, אינה נקראת כשרה כי אם בעשות רצון בעלה דוקא. ואע"פ שתהיה רעה לאחרים".

הבעל אינו יכול לקבל את חובות הויתור של האשה בכח
אלא שנוסיף מאידך, כי על הבעל לידע שאי אפשר לו לתבוע דבר זה או לקחת אותו בכח. וכבר השל"ה הזהיר שמאוד ראוי לבעל שלא ליקח בבית שום דבר בכח, אע"פ שהוא הצודק וגם יש לו אפשרות מעשית לקבל את הדברים בכח, אלא שיביא את אשתו למצב שגם היא הסכימה לזה. ומי לנו גדול מיעקב אבינו ע"ה שקיבל נבואה מה' שעליו לילך לארץ ישראל, ולא בא אל נשותיו בהודעה על דבר ה', אלא לקח אותם השדה ביחידות ובאהבה וסיפר לנו סיפורים איך שהוא נאמן להם, ועבד את אביהם ואביהם רימה אותו, "סיפורים", במקום להודיע להם שזה רצון ה', וה' דיבר איתו אישית, וכך עושים. (ואחר היה מתגאה בזה ומכריח את אשתו). והוא פייס אותם בדברים של נשים. עיי"ש דבריו המתוקים.
ונוסיף בזה כלל גדול לבעל, דלפעמים באמירת אותו דבר עצמו, בניגון אחד, משיגים את הדבר, ובאותם מילים עצמן, בניגון אחר, של הטפש, לא משיגים את הדבר. ושמעתי הוכחה רבה מהאמור בתורה "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל", ודרשו חז"ל אמירה רכה לנשים ודברים קשים כגידים לאנשים, ואח"כ כתוב מה לומר "אתם ראיתם וכו' ואשא אתכם על כנפי נשרים וכו", ואח"כ מסיים הפסוק "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" ופירש"י מחז"ל "לא פחות ולא יותר". [ובמקו"א כתבנו למה נצטווה משה שלא לשנות את הדברים כלל, וכאן אמ"ל]. אבל יש להקשות, אם משה רבנו מוגבל שלא להוסיף ולא לגרוע כלל מהמילים, מה שייך עוד שתהיה אמירה רכה לנשים ואמירה קשה לגברים, הרי לשניהם צריך לומר בדיוק אותו הדבר?. ומוכח שניגון הדיבור משנה לחלוטין את האמירה.
והכופה את אשתו, בדיבורים קשים, או בניגון קשה, או בכוחנות אחרת, אע"פ שמשיג את רצונו, אבל בזה היא נעשית בזויה בעיניו. ואמרו: "כי מכבדי אכבד", ולא יקבל הבעל כבוד ממנה אליו רק אם אם יכבדנה באמת. וגם ידע לטובתו כי אין דבר שמעמיד את האשה על רגליה כמו הידיעה שהיא חשובה בעיני בעלה. (כלשון הסטייפלער זלה"ה באיגרתו "עיקר תקוה אשה בעולמה הוא שיהא לה בעל האוהב אותה". ובאמת דבר פשוט וידוע לכל, כי כל אשה אומרת שכאשר בעלה אוהב אותה, יש לה כח לכל דבר פי כמה מאשר כאשר איננו אוהב אותה). אבל בעל שתובע מאשתו בכח את ישום הכלל הנ"ל שעל האשה לעשות רצון בעלה, הנה אע"פ שהוא מרויח רווח קטן בטווח הקצר, שנעשה רצונו, הוא מפסיד המון ברווח בטווח הארוך. ודומה למי שמשטרה ניצבת לו ממול הצומת והוא עובר באדום ומרויח דקה של נסיעה אבל אח"כ עובד שבוע כדי לשלם את הרפורט. וחז"ל אמרו "(בב"ר תחילת פרשה נד) "ברצות  ה'  דרכי איש גם איביו ישלים אתו, רבי יוחנן אמר זו  אשתו,  שנאמר (מיכה ז) אויבי איש אנשי ביתו". ומבואר דבעצם היא יכולה להיות אוייבת לו, ופשוט שרק בו תלוי הדבר. כי איזהו מכובד, המכבד. ומיהו אהוב - האוהב. 

תגובות

דעתכם חשובה לנו! הגיבו ודרגו:

כל הדירוגים

להרשמה ופרטים נוספים

מרכז ינר

סניף ירושלים: בית הדפוס 30
טלפון: 02-6321600
סניף מרכז: ברוך הירש 14
טלפון: 03-7160130