האם אני בבית מלך או רודן?
מאת: פוגל יהושוע
א. כתב הרמב"ם בהלכות אישות פרק ט"ו הלכה כ: "וכן צוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי, ויהיה לו עליה מורא, ותעשה כל מעשיה על פיו, ויהיה בעיניה כמו שר או מלך, מהלכת בתאות ליבו ומרחקת כל שישנא, וזהו דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים הטהורים בזיווגן, ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח". נשאלת השאלה, וכי כוונת הרמב"ם היא שיהיה הבעל רודן בביתו, כפי שאנו רואים אצל הערבים, המטילים את אימתן בביתם, ולנשותיהן יש מעמד נחות ופחות? יתכן, שאילו היה טבע הנשים כזה, אכן היינו יכולים לנהוג בהן כדרך שאב נוהג בבתו. ואולי התקרב פעם טבע הנשים לזו המתוארת לעיל, והנשים קבלו זאת כדבר טבעי (פחות או יותר). אלא שבאופן זה לא היו הנישואין משמשים כלל לעבודה עצמית של הבעל, וכל שכן להשלמת נשמתו, אלא נישואיו היו משמשים רק לכדי למלאות את צרכיו ותאוותיו. וכבר כתבנו במאמר הראשון, שבמתן תורה התחדש, שיהיו הנשואין משמשים להכשרת האדם להליכה בדרכי בוראו, וזאת על ידי סיפוק צרכיו של בן זוגו, והתאחדות הגופים והנשמות. נמצא איפוא, שעלינו לברר את המשקל הנכון שבדברי הרמב"ם, כדי שתתממש מטרת הנישואין ויתקיים בהם הפסוק "דרכיה דרכי נועם".
ב. הבה נעיין נא בתחילת דברי הרמב"ם (בפרק הנ"ל, הלכה י"ט): "וכן צוו חכמים שיהיה האדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו. ואם יש לו ממון, מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה, ויהיה דיבורו עמה בנחת, ולא יהיה עצב ולא רוגז". "שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו" - וכי מה מונח בציווי זה, ומדוע יהיה מוטל על האדם לכבד את אשתו יותר מגופו? אין הדבר נובע אלא מתוך ההבנה במטרת הנישואין שאחרי מתן תורה, שיהיה אדם משלים את עצמו בהליכה בדרכי הבורא, הנותן מטובו לכל בריותיו ! וממשיך הרמב"ם: "ואוהבה כגופו". יש לנו פה הגדרה ברורה למטרת הנישואין, והוא שיתקיים בהם איחוד הנפשות, עד שירגישה כמותו ממש. וממשיך הרמב"ם: "ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון". לא מספיק לאהוב את אשתו כגופו; שכן יכול הבעל לומר, שמה שאני לא עם מטיב עם עצמי, גם לא אטיב עם אשתי. על כן בא הרמב"ם ואומר, שהנתינה עבורה היא בכל מקרה, גם אם לעצמו אינו נוטל. וממה שהקדים הרמב"ם את ציווי חכמינו לאיש לאלו שלאשה, יכולים אנו להסיק, שהכבוד שהבעל דורש מאשתו, תלוי ועומד בכבוד ובאהבה שהוא רוכש לה, ובדרך בה הוא מספק את צרכיה הנפשיים והגופניים. ולא זו בלבד, אלא שיש רמז בדברי הרמב"ם, שהדברים תלוים זה בזה, שכן בהלכה י"ח פותח הרמב"ם במילים "וכן ציוו חכמים על האשה שתהיה צנועה בתוך ביתה, ולא תרבה בשחוק וקלות ראש בפני בעלה, ולא תתבע תשמיש המטה בפיה, ולא תהיה מדברת בעסק זה , ולא תמנע מבעלה כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה , אלא נשמעת לו בכל עת שירצה, ותזהר מקרוביו ובני ביתו, כדי שלא יעבור עליו רוח קנאה, ותתרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור". ואחרי הלכה זו עובר הרמב"ם לדבר על ציווי הבעל כלפי אשתו, כפי שהבאנום לעיל, ושוב חוזר הרמב"ם לדבר על ציווי האשה כלפי בעלה. מדוע 'קופץ' הרמב"ם מהאשה לבעל ומהבעל לאשה? ניתן לומר, שבתחילה אומר הרמב"ם אלו הן ההנהגות שהאשה חייבת בהם בכל מקרה, משום שהם מחוייבויות גם כלפי בוראה, כגון מה שכתב שתהיה צנועה בדיבורה ובמעשיה, וכן משום שהן הורסות את שלום ביתה, כגון כאשר היא גורמת לבעלה קנאה או מצערתו בתשמיש. ומיד אחרי זה פותח הרמב"ם בסוגיה נפרדת, והיא סוגיית הכבוד והערכה ההדדית, ועבודת הנתינה, שהם כאמור מטרת הנישואין. ובענינים אלו פותח הרמב"ם בציווים של חכמינו ז"ל אל הבעל, ורק אח"כ הוא עובר לדבר על ציווים אל האשה. ומכאן 'רמז קל', שהכבוד שהבעל מצפה מאשתו, תחילתו בכבוד שהוא רוכש לה.
ג. אלא שמעתה עלינו לברר, האם צדקו בעלי 'השויון', ושבאמת אין הבדל רב בין האיש לאשה, אלא שהושבו שני בריות תחת קורת גג אחת, כדי שיספקו כל אחד את צרכי השני? אלא שאם נעיין שוב בדברי הרמב"ם בהלכה כ', נראה שקיים הבדל באופי הנתינה שיש ביניהם: כאשר הרמב"ם מתאר את יחס האשה לבעלה, הוא כותב "שיהיה בעיניה כמו שר או מלך". מהו פירושו של דבר? בספר הנודע "איש וביתו" מאת הרב אליהו כי טוב זצ"ל : מובא: "כל מעשי בראשית על שלמותם ותיקונם נבראו… חק הטבע שיהא האיש ראש בביתו, וכל העושה כדי להעמיד דברים על חוקם ועל טבע ברייתם, הוא עוסק בטבע העולם. ברם זה שבא לקנא את קנאת החוק הזה ועבורו הוא נכנס במחלוקת, חייב הוא להזהר מפני הקנאה הזו, שתהא נקיה משמץ פסול של הנאת הגוף, או רצון הדיכוי והשעבוד. רדיפת ההנאה ורצון הדיכוי ודאי פסולים הם, וכל הפונה אליהם מפסיד אוהביו, ומקומם אותם כנגדו. ואם רואה אדם שאין דבריו נשמעים אצל בני ביתו, צריך הוא שיחטט במטמונותיו שלו, שמא מעשיו גרמו". והרחיב בדבר הרב מ.א. ברוורמן שליט"א "בקובץ שיחות לבני תורה על פי השקפת תורתנו הקדושה והוראות חכמינו ז"ל" : וזה לשונו: "כיהודים שומרי תורה ומצוות, יודעים אנו היטב, כי על פי השקפת תורתינו הקדושה משמש הבעל בביתו כסמכות מכרעת, והנהגת הבית מסורה בידו; זו היא ההנהגה הרצויה על פי הטבע שהטביע הקב"ה בעולמו, כאשר חוה נלקחה מצלעו של אדם, לשמש לו כעזר, ומאז טפלה האשה אל בעלה; וזוהי ההנהגה המחויבת על פי דברי חז"ל, כי אשה כשרה תעשה רצון בעלה. משום כך, בדרך כלל הנהגת הבית והליכותיו הם על פי הפסקים והמנהגים הנהוגים בבית הבעל. מדברי חז"ל מבואר, כי גם אצל האומות ההנהגה הפשוטה והמובנת היא "להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו" . אמנם, כותב הרב ברוורמן שליט"א, יש לדעת כי כל זה הוא כאשר הבעל שומר על מעמדו מצד שזהו רצון ה', ומכח ציווי התורה הקדושה, ולא ח"ו מכחו של יצר ההשתלטות והרצונות. כאשר הוא עושה זאת בצורה הרצויה, מתוך הערכה עמוקה, הבנה אמיתית, והתחשבות מירבית בכל צרכי האשה ובכבודה, הרי שסמכות הבעל בהנהגת הבית מהוה יסוד בבנינו של בית בישראל". עוד הוסיף הרב שליט"א, שהקב"ה הטביע באשה תכונה בסיסית של רצון והסכמה לקבלת עול בעלה, והיא מרוצה מהתלות בו, ומבקשת לראותו כבעל הדעה וההכרעה בבית. וכאשר הבית בנוי כראוי (והיינו כאשר היא יודעת כמה הוא מעריך אותה ואת מעלותיה ), הרי היא מוכנה (בדרך כלל) לקבל בחפץ לב את הנחיותיו והכרעותיו של הבעל ולבצעם בשמחה (השיעור במלואו , מובא בנספח).
ד. מכל האמור נמצאנו למדים, שכאשר הבעל אוהב ומכבד כראוי את אשתו, הרי הוא יהנה ממעמדו כ"מלך", ולא עוד אלא שהבעל "קונה" את מעמדו זה, בזכות היותו מקיים את חיוביו .