סיפור ילדים ידוע מספר על מוכר כובעים שהלך ביער וכובעיו עימו. בדרכו נתקל הוא בחבורת קופים שובבה במיוחד שמצאה עניין רב בכובעיו של המוכר. הקופים החלו חוטפים את הכובעים, מטפסים על העצים ובשמחה רבה חובשים את הכובעים ומחליפים אותם ביניהם. המוכר זעם מאוד על התנהגות הקופים והוא, בכעס רב, נופף בידיו וקפץ באגרופיו. הקופים – כדרכם של קופים חזרו וחיקו את תנועותיו הזועמות כשהכובעים עדיין על ראשיהם. המוכר כעס ורטן וזעף וגידף והקופים – אחריו. לבסוף זרק המוכר את כובעו בייאוש על האדמה ולהפתעתו הרבה – זרקו אף הקופים את כובעיהם היישר לרגליו.
עד כאן המשל, והנמשל – מובן. כמה פעמים אנו מוצאים את עצמנו עם בני זוגנו, ילדנו וסביבתנו – זועפים ורוטנים, "מטפסים על עצים גבוהים", ומקבלים את אותו היחס בדיוק שרק מגביר ומחריף את תגובתנו המחריפה את תגובת זולתנו... והמעגל נמשך ונמשך. אם נשכיל לעצור לרגע – ולאו דווקא מתוך ייאוש, למחווה קטנה, "להורדת הכובע" בפני הזולת, להפתעתנו הרבה, נגלה את הצד השני כמים הפנים לפנים עושה את אותו הדבר בדיוק...
בהצלחה