החיים מזמנים לנו אין סוף מצבים שבהם אנו מוצאים את עצמנו מעורבים בהם בצורה אקטיבית או פסיבית. ישנם מצבים החוזרים על עצמם, או "חד פעמיים" בחיים. לא פעם אנו מוצאים את עצמנו בהתדיינות או בסתם שיחה עם אנשים, שבהחלט יכול להיות שזו תהיה הפעם היחידה בחיינו שנפגוש בהם.
אין זה חשוב אם האדם שעומד מולנו יהיה חלק מחיינו לאורך זמן או לזמן קצר. אין זה משנה גם אם לא נפגוש בו לעולם. מה שחשוב זה מה שאנו אומרים לעצמנו באותו רגע או אותם רגעים שאנו עומדים מולו. הכוונה היא לזרמים התת-הכרתיים, אלה שמתחת לפני השטח: הבזקי המחשבות, זיכרונות, חצאי התמונות שמתורגמים גם למילים ברבדים שונים של המוח והלב. כולם מתקבצים לתמונה אחת שאנו בונים על הדמות שמולנו.
כולם יודעים שצריך להיות אובייקטיבים. שאסור לשפוט אדם על פי רגעי הכעס שלו ושאל לנו לדון אדם בשעת צערו. ברור לנו שאין להסיק מסקנות על אדם כלשהו על פי מצבים מביכים המביאים אותו להשתטות, וללעג, שאינם מבטאים אל נכון את שרצה להביע או להשיג. וכמובן, אל לנו להיות מולכים שולל אחר החיצוניות המטעה ותהא זו מהודרת או לבושת סחבות.
אם כל כך ברור, אז למה כל כך קשה? איך זה שנדחפים להם הסובייקטיביות, הדעות הקדומות, השיפוט והרגשות שעולים להם מאי-שם?
אין ספק שנדרש מאתנו מאמץ גדול ועבודה לאורך כל חיינו להשיל מעלינו רגשות ודעות קדומות.
היסוד והבסיס להבנה זו נמצאת במשנה בפרקי אבות (פרק א משנה ו) : "יהושע בן פרחיה אומר: הוי דן את כל האדם לכף זכות".
לא נאמר הוי דן כל אדם אלא את כל האדם. הסתכל על האדם הזה שלפניך (איש או אשה) לאו דווקא כפי שהוא אדם היום, כפי שהוא נראה ונשמע לאוזניך ברגע זה, אלא הסתכל עליו במכלול הדברים, המעשים, הדברים שיש בו. שהופכים אותו להיותו האדם – בה"א הידיעה, מעשים טובים שעשה בעבר ומעשים טובים שעוד יעשה.
עלינו להניח שישנם דברים נסתרים מעינינו שאם היינו יודעים אותם היו הדברים מוארים באור אחר, שונה, ואולי אפילו יפה יותר.
זוהי מצות עשה מן התורה לדון לכף זכות ולהחליט שהאיש צדיק, ואנחנו לא רואים נכון. ישנם אין ספור סיפורים על כך, איך שדבר שהיה "בטוח" לנו לרעה ובעצם אינו כך. בנוסף על כך, עלינו לזכור שגם אילו היתה זו התנהגות רעה, עלינו להבין שהסיטואציה המסוימת הזו שאנו עדים לה, אינה הדבר היחיד שמשקף את האדם הזה.
נכון שקשה לדון אדם שמתנהג ברשעות לכף זכות. אבל אם מסתכלים על האדם במכלול חייו, ישותו, נשמתו, בכל הטוב שיש בו, בנסתר, בטוב שהיה בו בעבר, אפשר להניח שמן הסתם עשה מעשים טובים בעברו, בנעוריו, בילדותו וכך לדון אותו לכף זכות.
כל זאת חוץ מהכלל הבסיסי, שעלינו לזכור שאין עלינו חובה "לדון", ואין תפקידנו "לדון" ולשפוט כל אחד בו אנו פוגשים. אנו צריכים בעיקר לדון את עצמנו מעשינו ולא לדשדש במעשי האחר.
בחיי הנישואין שלנו יש לא פעם רגעים שהלב כבד מצער, מאכזבות, משתיקות רועמות, והמילים כבר אינן. ברגעים כאלה שווה לנסות ולהיזכר בשעות אחרות טובות ונעימות שהיו, לדלותן ממעמקים ולהעלות אל התודעה דברים חיוביים שיש בבן הזוג.
בהתחלה אפשר שיעלה רק צל חיוור של הזיכרון. איזו תמונה עמומה ולא בהירה כלל, מכוסה בהרבה כעס וכאב. לא קל להגיח מהמבצר עם החומות הגבוהות שסביבנו. אך עלינו לפתוח פתח ולו קטן, ולתת לאמון החדש, לניסיון החדש... להיכנס.
אבל למה לחכות שהאבנים שיערמו יהפכו לחומות? חשוב לא לתת להן להיערם. לא לחכות לרגעים של התחשבנויות שליליות. אפשר בכל רגע להוציא מהמחסן (ואם צריך אז לגרור בכוח) תמונה נעימה, תכונה טובה, אמירה חמה, רגע של אור, לשים על הכף ולהכריע לכף זכות, לדאוג תמיד שהכף תהיה מוטה לטוב על מנת שגם במקרה של עצב או צער היא תישאר תמיד בכיוון החיובי.