אחרי כל הבירורים: איזו תלמידה היא היתה בכיתה ג', וכמה פעמים סיים הוא מסכת מגילה, כמה מרוויח אביו וכמה חדרים יש להוריה (בבית אחד!) מה אורך חצאיתה ומה גובהו של הבחור, האם יפה הוא, והאם חכמה היא, ולהיפך...
אחרי כל הבירורים שכללו הכל, מלבד מס' הנעליים – הגיע זמן המפגשים. הצעת הנישואין היתה מושלמת, עם טבעת יהלום כמובן. האולם שבחרו היה בטוב טעם- עם נברשות שהתאימו לפרחים,הכסאות למפיות, הוילנות לצלחות,- מה נאמר ומה נדבר??
ביום החתונה הדהימה הכלה את  כל רואיה בלובן שמלתה וזוהר פניה, "נסיכה מהאגדות" אמרו כולם. והחתן? גם הוא הילך מעדנות לצידה, "נסיך" מה יש לומר. התזמורת והלהקה היו " חבל על הזמן".
 
השמלות של האמא של הכלה ושל החתן. החליפות, הנעליים, הצלחות, האוכל, הכל הכל נמדד במונחים של כסף: כמה זה עלה, מי הביא, מה וכמה...

כל כך הרבה אנרגיה וכספים משקיעים בבחירת בן בת- הזוג עד לפרטים שוליים. כך גם ההשקעה בערב אחד שנמשך מכסימום מהחופה 3-4 שעות. שמים דגש על הגרנדיוזיות של החתונה ודואגים לקיום הפיזי, החומרי של בני-הזוג.

כשנגמר רעש התופים והמחולות, השירה והברכות-  מתחילים להם החיים האמיתיים.

לאורך כל חיינו אנו מסתגלים, מתחברים ומתנתקים מאנשים שאנו אוהבים יותר או אוהבים פחות.
בהחלטה להתחבר למטרת בניית בית משותף, להוציא שיקולים של מעמד ויוקרה או אינטרסים לא טהורים ולא הוגנים, רוב בני הזוג מוצאים בצד השני חיבור  נאות שאיתו אפשר להתחיל בהגשמת החלום.

במספר המפגשים המועט של הצעירים חשוב לעמוד אחד על טיבה של השנייה ולהיפך. תמיד ישנן הפתעות לטובה, וגם לרעה. ההפתעות האלה, דרך אגב, אינן נחלתם רק של בני זוג דתיים שנפגשים מספר מפגשים מועט לפני החופה – גם בני זוג שיוצאים ביחד הרבה זמן, ואפילו שנים, למרבה הפלא, מגלים דברים חדשים אחרי החתונה.

הבעיה מתחילה בהתמודדות עם "הגילויים", צריך להסתגל להרגלים, לסגנון,לפרטים הקטנים שאדם עושה מרגע שהוא קם ועד לרגע שהוא ישן ,וגם לצורת השינה, ואפילו לריחות שונים. לא רק שצריך להסתגל, צריך לחיות איתם ואין לאן לברוח. יש חוזה! כתוב! על כל צעד ושעל, קורים דברים  בצפיפות מדהימה של זמן ומקום, בני הזוג בוחנים את הרגשות של עצמם. את הדברים שהם עושים,מה הדברים האלה  מעוררים בצד השני. או דברים שהצד השני עושה,-. מה זה "עושה" להם.

העובדה שהיום הרבה קוראים ספרי פסיכולוגיה למיניהם, ונגישים למקורות ולמחקרים, הביאו אנשים להסתכל על דברים, שלפני זמן,  אפילו לא חלמו לבחון אותם. יחד עם הידע עלתה גם רמת הציפיות מהזוגיות, שפחות ממושלם לא מתקבל בעיניהם.

כשאתה רוצה שהכל יהיה מושלם אתה בוחן כל דבר בזכוכית מגדלת. משקיע אנרגיה במה לא בסדר בצד השני. ואם הצד השני לא בסדר, מה זה אומר עליי?
 - זה אומר שאני מסכן/ה, שלא מגיע לי חיים כאלה. אני יודע/ת שיכולים להיות לי חיים מקסימים וחלומיים. מגיע לי יותר! ואם מגיע לי יותר, אני זכאי/ת לדרוש יותר, ואם לא נותנים... אני הולך/ת.

בבית ההורים הילדים הם במצב מקבלים-לוקחים. בזוגיות צריכים להבין, שלא נכנסים אליה עם סל ריק כדי למלא ורק לקחת- אלא הרבה יותר לתת.
בני הזוג צריכים לשאול את עצמם במה הם יכולים לשמח את בן/בת זוגם. הזוגיות צריכה להתמלא בהערכה, כבוד הדדי . תמיכה, הנאה, בטחון, אהבה, חיבה וידידות. כל אלה מלווים במילים ובמגע.. ומגובים במעשים.

צריכה שתהיה הדרכה ומחשבה על תקשורת נכונה בין בני הזוג. תקשורת בין-אישית מהנה ומספקת. רמת ציפיות הגיונית ומציאותית מחיים משותפים. הבנה שהמערכת נבנית בהדרגה, וככל שההשקעה רצופה, אמינה, אמיתית ובאה מתוך רצון לשפר ולתת- כך רואים את היופי הגשמי והרוחני של הבית.

לשם כך דרושה השקעה ובגרות. לשם כך דרושה למידה והכנה.

תפיסה פסיבית של הזוגיות מביאה להתפרקות .התפרקות אין משמעה דווקא גירושין .התפרקות יכולה להתבטא בריקנות ,חוסר תקשורת בין אישית , אגירת כעסים ,פנקסנות .כל אלה יכולים להביא חלק מבני זוג למריבות אין סופיות .אצל אחרים שאופיים שונה ,להתרחקות והתבצרות של אחד מבני הזוג ,או שניהם.  בתהליך של נתינה, בנייה ועיצוב מתמידים – בונים זוגויות מספקת מהנה ושמחה.