מאת: ר. שמואלי, מדריכת כלות ומרצה במדרשיה לבעלות תשובה 02-5370930

בחג החנוכה אור בוקע מחלונות בתי ישראל. אור המזכיר לנו נסים ונפלאות. ובבית פנימה – חום ביתי של אמא, השופע בינוֹת לכתלים. "תורת אמך" היא שתלווה את יושביו עדי זקנה ושיבה.
בגמרא בחולין כ"ד כתוב על רבי חנינא שאמר על עצמו "חמין ושמן שסכתני אימי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנותי". פשוטן של דברים שהייתה אמו סכה את גופו בשמן טוב וחם בימי ילדותו והוא חש שבימי הזקנה אף בהיותו בן 80 שנה עמד לו הכוח מאותו שמן עד שהיה מצליח לעמוד על רגלו האחת ותוך כדי כך חולץ מנעלו ונועל מנעלו.

אם שמן וחמין פיזי שניתנו לו בעבר בהיותו ילד הועילו לגופו לעת זקנה, ודאי הוא שגם חמימות מילולית, רוך ואהבה שייתן הורה לילדו בשנותיו הרכות בעודו ילד יעמדו, יועילו ויתנו חייל וחוסן לנפשו של הילד גם לעת זקנה.

תמונת המצב הבאה תתאר אישה במֵיצָרה, חפצה לתת לבני ביתה – פנימה באהבה את תורת אמך. יש ולעתים דמעתה על לחיה זאת מכיוון שהיא פשוט לא מצליחה:

"היא כזו "חברמנית", "יודעת לתת את המילה המפרגנת… מעודדת… מטיבה להחמיא…"
משפטים ומילים בסגנון זה היו מושמעים לוֹ לא אחת מהסובב אותו על אשתו נוות בֵּיתו "אשת חינוך חשובה".
והוא – לצערו, התקשה אפילו לספור על עשר אצבעותיו את מספר הפעמים בהם זכה לשמוע ממנה מילה או נימה בסגנון מעודד מפרגן מודה או מחמיא.
עמוק בתוכיותה היא כאבָה את המציאות שלה בה היא מוצאת עצמה כמצליחה להיות נחמדת, מפרגנת, מחמיאה ואף לגלות אהבה לכל סביבותיה, למַעט בני משפחתה הקרובה, דהיינו בעלה וילדיה.
שַׁם… היא משום מה מצאה עצמה עצורה יותר, נחסמת ומשום מה מתקשה לבטא רגשותיה ולומר מילה ממשפחת האהבה והעידוד.
והיא לא ידעה איך וכיצד תצא מהמיצר הזה, התביישה לספר, לפנות, לשתף…
סוף כל סוף "אשת חינוך חשובה".

ערב אחד באסיפת מורות שגרתית הוזמנה פדגוגית מומחית לענייני תקשורת. בדבריה תיארה כי תתכן מציאות שאדם שנדחה לעיתים קרובות על ידי סביבתו יחשוש מקרבת יתר בסביבתו הקרובה שמא יחוש גם כאן דחיה.
היא האזינה בדריכות וחשה פתאום את הרגשתה הברורה. לפתע כאילו התבהר לה, היא חשה מבינה יותר את המעורפל והלא מובן המתרחש בתוכה עמוק בפנים.

באותו לילה שנתה נדדה, היא הפליגה בדמיונה, היא נזכרה. וטרם נעצמו שמורות עיניה גמרה בנפשה לשנות ולהשתנות. היא חפֵצה לכך בכל לב, היא חפֵצה להתקרב.
יש צורך לעשות הפרדה בין פעם לעתה וכדאי גם כדאי לעסוק בבנייה.
וכך, בין חריקת שיניים לבין רצון טהור לשנות, שמעה את מילותיה שלה היוצאות, מהדהדות. שמעה וכלֹא מאמינה, נדמה היה לה כי כולם יקימו זעקה וירימו גבה וישאלו מה קרה? איך? ועל מה?
אולם מילותיה הטובות נצמדו על נשמות רכות וצמאות שגמאו בשקיקה כל מילה ולאו דוקא התמקדו בלחשוב איך זה קרה.

כך נכחה כי הקושי המרכזי למעשה היה מצוי בעולם דמיונה והוא שלא הירפה. שם בדמיון נקרו הלבטים החששות משינויים והפחדים.
נעימות או שמא דחייה, אהבה וכבוד או להיפך שנאה, דיבור בריא ומקשר ולעומתו שתיקה רועמת, בכוחו של כל הורה לטפח את האווירה בביתו. יש לנצל את היכולת האנושית הטבועה בכל אדם לאהוב ולתת. היא תתחיל לנבוע מתוכו והוא יתמלא מעצם נתינתו שלו. עם מעט יצירתיות ניתן להזרים התחדשות וצמיחה, חיות ופריחה וכך בע"ה הנשמות הגדלות בסביבתנו יאירו שבעתיים ויהיו מעיין נובע של שמחה ועבודת ה' מתוך אהבה עדי זקנה ושיבה.