האנושות כולה, על פלגיה השונים ותרבויותיה המגוונות, רואה את ה'אמת' כדבר חיובי, ואת ה'שקר' כדבר שלילי. המחלוקת היחידה היא איזה שקר הוא 'שקר ממש', ואיזה הוא רק "שקר לבן", "בלוף" או כל מיני מלים שהומצאו כדי לטהר את השקר. ההסכמה הכלל עולמית היא ש'שקר הוא דבר מכוער' ו'אמת היא דבר יפה'. תפישה זו אינה נובעת משיטת חינוך כלשהי, זוהי תכונה אנושית מולדת. הגמרא (שבת דף נ"ה ע"א) אומרת שחותמו של בורא העולם הוא 'אמת', לכן מוטבעת הגישה הזאת בעצם מהותו של האדם שנברא בצלם. אילו תפישת האמת והשקר היתה נרכשת על ידי השכלה וחינוך בלבד, ולא שאדם נולד עם תכונה זו, היו מושגי האמת והשקר נתונים לוויכוח. אמנם קיימים ויכוחים בנושא של אמת ושקר והם מה מוגדר כשקר ומה מוגדר כאמת, אך הנטייה לראות את השקר כחיובי ואת השקר שלילי מקובלת על הכל.

על פי המשנה בפרקי אבות (פרק א' משנה י"ח) האמת היא אחד משלשת היסודות עליהם מושתת ועומד העולם: רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלשה דברים העולם קיים,, על האמת". מי שאינו דובר אמת מאבד את מעמדו הרוחני: "השקרנים אינם מקבלים פני השכינה" (סוטה מ"ב ע"א).

התורה (שמות כ"ג ז') מחייבת אותנו להימנע מלשקר. וכפי שנאמר: "מדבר שקר תרחק". במקור, נועדה ההנחיה הזאת לדיינים היושבים בבית הדין, בהתייחס לחקירת העדים ולקביעת פסק ההלכה, אך זו גם הוראה כללית לבני האדם, להיזהר אפילו מדבר פעוט שיש בו שקר (עיין מסכת כתובות דף י"ז ע"א בדיון שבין ב"ש לב"ה. וכן עיין פירוש 'העמק דבר' שמות שם). מדרשים רבים מובאים בדברי חז"ל ושוללים לחלוטין התנהגותו של אדם המשמיע דברים שאינם נכונים.

חשיבות אמירת האמת והימנעות מדבר שקר, אינה רק כלפי אחרים אלא גם בין האדם לעצמו ובין האדם לבוראו. בנוסח הוידוי שאנו מתוודים בימים הנוראים אנו מזכירים את החטא 'דברנו דופי'. המלה 'דופי' מורכבת משתי מלים 'דו-פי' (שני פִּיוֹת), כלומר, אחד בפה ואחד בלב. קטע זה בוידוי מתייחס גם לתפילה בלא כוונה, מצב שבו אנחנו מהרהרים בליבנו באופן אחר מהדברים שאנו מבטאים בשפתינו.

מהגמרא במסכת מכות (כד ע"א) אנו למדים ש'אמת' אינה רק בדיבור, אלא אפילו במחשבה. הגמרא מצטטת את הפסוק: "ודובר אמת בלבבו" (תהלים ט"ו) ואומרת: "כגון רב ספרא". רש"י מסביר ש"היה לו [לרב ספרא] חפץ אחד למכור ובא אדם אחד לפניו בשעה שהיה קורא קריאת שמע, ואמר לו: 'תן לי החפץ בכך וכך דמים'. ולא ענהו מפני שהיה קורא קריאת שמע. כסבור זה שלא היה רוצה ליתנו בדמים הללו והוסיף, אמר: 'תנהו לי בכך יותר'. לאחר שסיים קריאת שמע, אמר לו: 'טול החפץ בדמים שאמרת בראשונה שבאותן דמים היה דעתי ליתנם לך'."

משנים מפני דרכי שלום

בד בבד עם האיסור המוחלט לומר דברי שקר ודברים שאינם תואמים את האמת, קיימים בכל זאת מצבים שבהם מותר 'לשנות מפני השלום'. הגמרא במסכת יבמות ס"ה ע"ב אומרת: "אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון, מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום". לומדים זאת מדברי אחי יוסף שאמרו לו לאחר פטירת אביהם יעקב דבר שלא היה נכון: "אביך צוה לפני מותו לאמר, כה תאמרו אל יוסף, אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך…” (בראשית נ' ט"ז). האחים מוסרים ליוסף "צוואה" - כביכול בשם אביהם - שימחל להם על מכירתו, אף שהדבר אינו אמת. הסיבה: כדי להביא לשלום ביניהם.

בהמשך דברי הגמרא היא מציינת עד כמה גדול השלום שאפילו הקב"ה שינה מדבריו כדי לשמור על השלום, אף אם הסיכון שיופר השלום הינו קלוש. כששרה אמנו התבשרה שהיא עתידה ללדת, היא חשבה בליבה איך יתכן הדבר, הרי "אדוני [אברהם] זקן"; אולם,  כאשר ה' מדווח לאברהם על מחשבותיה של רעייתו, הוא משנה ואומר בשמה: "ואני זקנתי". כלומר, כביכול היא אמרה על עצמה שהיא בגיל זיקנה ולא שאברהם זקן. כל זאת כדי שאברהם לא יחוש פגיעה רגשית ממחשבתה של שרה על זקנותו:
"דבי רבי ישמעאל תנא, גדול השלום שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו. דמעיקרא כתיב - ואדוני זקן, ולבסוף כתיב - ואני זקנתי".

האם שקר שמותר לומר הוא אמת?

כאשר אדם אומר דבר שמותר או מצווה לשנות, האם דבריו מוגדרים כ'שקר שמותר לומר', או שאינם נחשבים כלל כ'שקר', ומאידך: האם האמת ה'ישירה' שפוגעת בזולת מוגדרת כ'אמת שאסור לומר', או שהיא אינה נחשבת כלל 'אמת'?

עונה על כך הרב דסלר זצ"ל בספרו 'מכתב מאליהו' (ח"א עמוד 94): "תחילת חנוכנו הבנו, ש'אמת' היא כשמספרים עובדות כמו שאירעו, ו'שקר' כשמשנים מזה. אולם… יש הרבה אופנים שבהם אין הדבר כן. לפעמים אסור לומר דברים כמו שהם, למשל, לספר מה שיש בו פגם לחברו, בלי תועלת והכרח, ולפעמים צריך דווקא לשנות כשהאמת תזיק ולא תועיל. כי אז מה שנראה כאמת, הוא שקר – שמוליד תוצאות של רע. ומה שנראה כשקר מביא לתכלית של אמת".

בהמשך דבריו הוא מגדיר מהי 'אמת' ומהו 'שקר': "נמצא שאמת הוא מה שמביא לטוב ולרצון הבורא, ושקר הוא מה שנותן הצלחה לעסקיו של שר השקר, הסיטרא אחרא".

הרב דסלר מסביר שההנחה האנושית הראשונית היא, שאמת היא מה שתואם את המציאות. למשל, כאשר אדם אומר בשעת צהריים כשהשמש מאירה במלוא עוזה, "עכשיו יום", הוא דובר אמת. ואם הוא אומר באותה שעה, "עכשיו לילה", אז הוא משקר, כי מה שאמר אינו תואם את המציאות האובייקטיבית. אולם, לאמת ולשקר יש הגדרה נוספת הנקבעת על פי מבחן התוצאה. האם התוצאה הסופית שתעלה מהדברים תהיה 'חיובית' או 'שלילית'? לעיתים, דווקא הגדרה זו היא שתקבע בסופו של דבר אם מה שנאמר הוא שקר או אמת. לדוגמא, נניח שאומרים למישהו דברים נכונים לחלוטין, אך כאלה שפוגעים בו ומעליבים אותו. אילו היינו מגדירים אמת אך ורק על פי מידת התאמתה למציאות, הרי כל מה שנאמר לאותו אדם היה נחשב כאמת צרופה. אולם, מכיוון שקיימת הגדרה נוספת לאמת והיא מעשה 'חיובי' התואם לרצון ה', והגדרה נוספת לשקר והיא מעשה 'שלילי' הנוגד את רצונו יתברך, יוצא מכך שאמירת דברים פוגעים לזולת היא בעצם 'שקר', בעוד שסיוע לזולת מתוך חוסר ברירה, באמצעות מילים שאינן תואמות את המציאות, יחשב כאמירת 'אמת'.

השקר והאמת בחברה ובמשפחה
אין יום שבו אנו לא נתקלים לפחות פעם אחת, אם לא יותר, בבעיה של אמירת שקר או אמת. סוחרים, בענפי מסחר שבהם אין מחיר קבוע למוצר, מתלבטים כל הזמן אם לומר למתעניין בחפץ את כל האמת, או להעלים חלק ממנה כדי שירכוש אותו. אדם שפונה לפקיד הרשויות, לא תמיד אומר לו "את האמת, את כל האמת ורק את האמת"... והפקיד עצמו לא תמיד מדייק בדברים שהוא אומר למעסיקו.

השקר והאמת אינם עוסקים אך ורק בהבעה מילולית, אלא אף בהתייחסות שונה מהרגיל לאחרים. למשל, כששני אנשים שאינם מכירים זה את זה נפגשים, כל אחד מהם מנסה ליצור רושם חיובי אצל זולתו. אמנם השניים אינם אומרים דברי שקר, אך הם גם לא מתנהגים כמו שהם רגילים להתנהג באופן טבעי עם אנשים שהם מכירים מימים ימימה. הם מתנהגים בצורה חיובית יותר מהרגלם היום יומי, הם מחייכים, מדברים בנעימות, יודעים להודות ולכבד. הצעיר והצעירה הנפגשים, בוחנים זה את זה כדי לקבוע אם הם מתאימים לבנות יחד יחידה זוגית ומשפחתית. אבל, הם לא נפגשים בבגדי יום-חול, כפי שיראו זה את זה לאחר הנישואין, אלא בבגדי שבת כדי ליצור רושם חיובי על המשודך. הם משתדלים לספר את הדברים החיוביים על עצמם ועל משפחתם, ובאותו זמן מסתירים ומעלימים דברים שככל הנראה 'לא בדיוק ירשימו לטובה' את זה שעמו הם נפגשים.

חכמי ישראל ניסחו את 'שטר התנאים' עליו חותמים הצעיר והצעירה הבחורה העושים את צעדם המעשי הראשון לקראת חיי נישואין (עיין כתובות ק"ב ע"ב). לפיכך, הם ניסחו בשטר זה את הדברים החשובים למתארסים הטריים. בקרב עדות רבות בישראל, לא די שחותמים על שטר זה, אלא טורחים ומקריאים אותו בפני כל הנוכחים במסיבת האירוסין, כדי לתת לו משנה תוקף לאחר חתימת הצדדים. משפט אחד בולט בחדותו הברורה, והוא הסכמת המאורס והמאורסת להיות גלויים זה לזה – "ולא יעלימו זה מזה". גדולי ישראל לדורותיהם שניסחו את שטר השידוכין ושילבו בו את המשפט הברור הזה, הבינו ככל הנראה שיסודו של קשר הדדי מוצלח ובר קיימא עומד על שקיפות הדדית בין בני-הזוג, בעוד שכל 'הסתרה' של דבר זה או אחר תקבע יותר את ה'לחוד' שבו חי עד כה כל אחד מהם. אולי זה תואם גם את המצב העובדתי, שככל שבני הזוג מכירים זה את זה טוב יותר, הם עוברים להתנהגות פתוחה יותר, 'משחקית' פחות ותואמת למציאות.

כלה נאה וחסודה
הנושא של שקר ואמת בהקשר לזוגיות נידון במקור נוסף. בגמרא במסכת כתובות דף ט"ז ע"ב: הגמרא דנה מה אומרים לחתן על כלתו, בעת שמחת הנישואין: "בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא". בית שמאי סוברים שחייבים לומר לחתן שבח על כלתו. לטענתם אפשר למצוא בכל אדם דבר נאה לומר עליו ואותו צריך לומר. בית הלל סוברים באופן שונה וטוענים שאומרים לחתן על כלתו "כלה נאה וחסודה" כלומר, יותר מאשר יש בה.
על טענת ה'שקר' המוצגת ע"י בית שמאי, משיבים בית הלל בדרך של שאלה: "לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר ישבחנו בעיניו!". כלומר, בית הלל חוזרים על עמדתם וקובעים שחובה לומר לחתן את מה שהוא רוצה לשמוע, גם אם בעיני האומר הדברים נראים ההיפך מדבריו. עמדתם של בית הלל נפסקה להלכה בשו"ע (אב"ע סימן ס"ה סע"א): "מצוה לשמח חתן וכלה ולרקד לפניהם, ולומר שהיא נאה וחסודה, אפילו אינה נאה".
והמהר"ל בספרו 'נתיבות עולם' (נתיב האמת פרק א') ובספרו 'חידושי אגדות' מסביר: "אין דבר זה נקרא שקר. ואף שהכלה בעצמה אינה נאה וחסודה, מכל מקום כלפי הבעל שבחר בה היא חסודה בעיניו".
כלומר, כיון שהיא נאה וחסודה בעיניו של החתן האמירה לו שהיא נאה וחסודה אינה נחשבת לשקר.

האם האוכל טעים? האם חסר מלח?
הדעות השונות של בית שמאי ובית הלל מחלחלות גם להיבטים קטנים יותר בחיי היום יום של בני-זוג. למשל, כאשר הרעיה שואלת את בעלה האם האוכל טעים, או האם הציור שהיא ציירה יפה, האם היא בעצמה נאה בעיניו. אם לבעל יש תשובות חיוביות על כל השאלות שהיא שאלה, תשובתו תהיה חדה וברורה ושום היסוס לא יעבור ברגשותיו כאשר הוא יענה שאכן כן, התשובה היא חיובית. אך כאשר הוא חושב שהתשובה היא שלילית, האם יתכן לומר לרעייתו את תשובתו הנחרצת ובדרך זו הוא לקיים את הכלל 'ולא יעלימו זה מזה', בכך לכאורה גם מתגלה עד כמה הוא מרגיש קרוב אליה וכפי שהיא, הרעיה, לעיתים מרשה לעצמה לומר על האוכל שהיא הכינה שאינו טעים, כך הוא יכול לומר שהאוכל יכול להיות טעים יותר.

ברור שאם הבעל היה שואל את רעייתו האם את מעוניינת שאומר את כל האמת, היא תשיב: ודאי שכן. היא תוסיף: לא רק שאני רוצה שתאמר את האמת אלא אפילו אפגע אם תאמר לי דברים שאינך חושב. אולם המציאות מוכיחה שכמעט תמיד אם אומרים לזולת את כל האמת ויש בדברים השוללים משהו מאישיותו או ממעשיו, הוא נפגע. ולכן ברור שלאותו אדם אסור לומר לרעייתו תשובה שהיא תפגע ממנה או תצער אותה. הוא חייב לומר לאשתו את מה שהיא הייתה רוצה לשמוע, והיא רוצה ומאוד תשמח לשמוע שהאוכל טעים שהציור יפה וגם היא נאה. (יחד עם זאת אם אדם המצפה שרעייתו תעשה שיפורים באוכל וכדומה, יש לו אפשרות לומר זאת בהזדמנות אחרת ובצורה שהפגיעה בה תהיה הפחותה ביותר, כגון לומר באופן סתמי "אני אוהב כך וכך").

דוגמה נוספת: האשה הבטיחה לבעלה לעשות פעולה מסוימת הנדרשת למשפחה. אך ללא סיבה מוצדקת היא לא ביצעה את הפעולה. היא מצויה במבוכה, האם לומר לבעלה את האמת שלא הייתה שום סיבה מוצדקת לאי עמידה בהבטחה, ולהסתכן בקבלת תגובה חריפה כפי שהיא מכירה את בעלה ואת התגובות שלו, ובכך לגרום לדין ודברים קשה; או לומר לו הסבר שיניח את דעתו כמוצדק לאי ביצוע ההבטחה. ברור במקרה זה שכאשר אדם מבטיח הבטחה הוא חייב לעמוד בה. וגם אם התוצאה של סיפור העובדות כפי שהן יגרום רק לאי נעימות ומבוכה, אין שום היתר לשקר. אולם אם הדבר יגרום להרחקה רגשית בין הבעל לאשתו, האשה חייבת לומר את ההסבר למחדליה בסיבה שתמנע את ההרחקה הרגשית.

מדהים לראות עד כמה הדברים האלה שעשויים לקרות יום יום תופסים מקום במהלך החשיבה היהודי. הנה אין ספק שהקשר הטהור בין יעקב אבינו לרחל אמנו מהווה דוגמא עבור כל אחד מאתנו למגמה שאדם צריך להשרות בביתו. יחד עם זאת כאשר נולד גם לרחל בן לאחר שנים רבות של המתנה, התורה מספרת מה היה בפיה (בראשית ל' כג'): "…ותאמר, אסף אלוקים את חרפתי". מסביר רש"י את הביטוי 'אסף את חרפתי': "כל זמן שאין לאשה בן – אין במי לתלות סרחונה. משיש לה בן, תולה בו. (לשאלת הבעל) מי שבר כלי זה? (תשובת האשה) בנך. מי אכל תאנים אלו? בנך". הבה נתבונן: מה היא האמת באות ציור? אם הבן שבר, אזי אין כל אסיפת חרפה; כי אם לא יהיה בן, לא יהיה גם מי שישבור. אלא מאי: האם שברה והיא אומרת שהבן שבר? האם רחל מתכוונות לשקר?.
אך אין זה שקר. אם יעקב יבין את האמת כמות שהיא, אך במקום האמירה "אני", אומרת רחל "הבן הנחמד שלנו", כלומר יעקב מתפייס במה שהיא שברה ע"י שמזכירים כאן את הילד, אין בכך שקר. זוהי אמת, הגורמת לחיבור.
 

האם הקושי לשקר הוא אמיתי?
פעמים רבות כאשר מקבלים בני הזוג הנחיה והדרכה להחמיא לבן-הזוג, לתת לו לשמוע את מה שהוא רוצה לשמוע גם אם מי שאמור להחמיא חושב אחרת, מתעוררות השאלות 'האם לשקר'???
אחד המעצורים שיש לאדם להחמיא הוא, תפיסתו שמחמאה הינה דבר שאינו אמיתי. הסיבה לכך היא שלכל אדם מונח בזיכרונו שפעמים רבות הוא מחמיא לאשתו, לבעלה, לבעל הבית, לקונה הנכנס לחנותו לשכן וכו', אבל הוא עושה זאת כדי להשיג איזה שהוא הישג, ולא משום שכך באמת הוא חושב על מקבל המחמאה. כתוצאה מכך נרשם במוחו שמחמאה היא דבר שאינו אמיתי. לכן כל פעם שהוא עומד להחמיא המוח הפועל במהירות עצומה מעמיד בפניו את העמדה שמחמאה הינה "שקר".
לכן, גם כאשר אדם נוטה להחמיא הוא נעצר בטענה של "אני לא  מסוגל לומר דבר שאינו אמת". המעצורים הרגשיים פועלים עליו דווקא במקום שהמחמאה הכרחית ואמירת דברים חיובים לבן-הזוג כל כך נחוץ, ואפילו הקדוש ברוך הוא שינה. בדבריו על הדבקות באמת הוא אומר כי כביכול הוא מקפיד על האמת במקום שמקור האמת מלמד אותנו לשנות.

גם חכמי ישראל לדורותיהם המליצו לנהוג כך: ספר 'אורחות צדיקים' (בשער החנופה) מדריך אותנו: "ויחניף אדם לאשתו משום שלום בית". דהיינו, הוא יחמיא לה בנושאים החשובים לה, גם כאשר הוא לא בדיוק חושב כפי מטבעות הלשון שהוא משמיע באוזניה. מחבר הספר 'אורחות צדיקים' מורה לנהוג כך גם במקרים אחרים למשל "לבעל חובו שלא ילחצנו" וכן "לרבו שילמדנו תורה". וממשיך האורחות צדיקים: "ומצווה גדולה להחניף לחבריו ולתלמידיו כדי שילמדו וישמעו לדבריו לקבל תוכחתו לקיים המצוות". זהו שקר – שהוא אמת !

כוחה של האמת
רבי לוי יצחק מברדיטשוב מסביר בספרו "קדושת לוי" את דברי המדרש: "אמת אומרת אל יברא שכולו שקר, לקח הקדוש ברוך הוא את האמת והשליכה ארצה,  שנאמר אמת מארץ תצמח". אומר על כך הקדושת לוי שהקדוש ברוך הוא לקח את האמת והכניסה לתוך הארציות, ובכך גרם לאמת להתקבל במידה חלקית, וזאת על ידי שהיא הפכה חלק מהעולם. הדבר גורם לכך שמי שמשקר והדבר מתגלה אינו מתקבל באופן חיובי על ידי חברת בני האדם.

מה שמלמד אותנו כי כוחה של האמת רב, ועל כן יש להשתמש במינימום דברים "עוקפי אמת" ולנהוג זהירות יתר בשימוש במכשיר של "שינוי", גם למען השלום.
כמו כל דבר אחר, השינוי בדברים שאדם משמיע באוזני אשתו ואשה באוזני בעלה עשוי להיות בעייתי, למשל כאשר הוא אומר דבר שאינו אמת מדויקת אך מדובר באי אמירת אמת שעשויה להתגלות, ואז השימוש בשינוי העובדות עשויה להיות לרועץ ולפעול כבומראנג. לא רק שאמירה זו לא תסייע לשימור שלום הבית אלא היא תביא במישרין להרעתו. זאת משום שבכך הוא בעצם יגרום לכך שהאשה לא תיתן בו עוד אמון והאמירה הלא אמיתית תגרום איפה לפגיעה ביחסי האמון בתוך המשפחה, דבר שיביא את ההיפך מהתכלית הרצויה של בניית המשפחה. הפרה באמון תגרום לפגיעה בדו שיח המשפחתי, ותהרוס מרכיב מרכזי ביחסי הגומלין המשפחתיים, וזו עשויה להיות תופעה שנזקיה רבים.
על בני הזוג ללמוד לא לפחד מאמירת האמת, לומר אותה עם חיוך, עם התנצלות, עם הוספה כמו "אני שיודע שהייתי לא בסדר.." כך בן הזוג יקבל אותנו יותר ותיווצר מציאות של פחות שקר – ויותר חיבור.