בכל אדם יש שתי נטיות מנוגדות ביחסו לסביבתו. האחת היא האנוכיות או כוח הנטילה, בהשפעתה שואף האדם למשוך אל תחומו כל מה שבסביבתו ולהשתלט עליו, ללא חשבון ריאלי המוכיח לו שאכן הוא זקוק לכל אותם הדברים. בכל עניין שעליו להחליט הנוטל שואל את עצמו מה אני ארוויח אם אעשה כך וכך.
הנטייה השנייה היא מידת החסד או כוח הנתינה, והיא השאיפה להביא תועלת לסביבה ולתרום לקידומה ולמילוי חסרונותיה. מידה זו מכתיבה לאדם לשקול כל דבר, בכל נושא שהוא, לגופו של עניין ולא לפי האינטרסים האישיים שלו.

קל לטעות בהבחנה בין שתי הנטיות. אדם יכול לדאוג לסביבתו מתוך אנוכיות טהורה. הוא פשוט די אינטליגנטי כדי להבחין שדאגה זו משתלמת עבורו. במקרה כזה, פעולותיו הן פעולות חסד אך המניע הוא כוח הנטילה. מאידך, גם הנותן חייב לעסוק בין השאר בפעולות אנוכיות, שכן עליו לדאוג לקיומו ולמעמדו שיאפשרו לו לתרום את תרומתו.
תכונות הנתינה ונטילה הן תכונות יסוד של הנפש, ואינן מצטמצמות רק למערכת היחסים בין אדם לאדם. כל שטחי ההתעניינות והפעילות של האדם נתונים לשליטתן. הנוטל יתעניין רק בדברים שהוא מצפה להפיק מהם תועלת אישית. אין הוא מתעניין בדברים מחוץ למסגרת זו. גם האמת הצרופה בכל שטח שהוא אינה מעניינת אותו כל זמן שאין הוא רואה סבירות גבוהה לאפשרות שתהיה לאמת זו השפעה על האינטרסים האישיים שלו. הוא ישתדל שלא להתעניין בנושאים העלולים לגלות לו את חובותיו, וישמח להתלות בכל תירוץ כדי להיפטר מחובה.

לעומתו הנותן יתעניין קודם כל בנושאים העשויים לחייב אותו, או לפתוח בפניו אפשרויות לתרום, כי הוא אינו רוצה שיהיה חסרון בעולם הסובב אותו, בוודאי לא חסרון שהוא יכול למלאו וכל שכן אם הוא אחראי לו. ברור אפוא, שלשתי הגישות הנ"ל יש השלכה ישירה על קיום חיי המשפחה וחיי הזוגיות בפרט.
שני כוחות אלו קיימים בכל אדם, אך ביחס עוצמות שונה. אצל רוב באי העולם האיזון הוא כך שהנטילה היא השולטת כאשר לנתינה מוקצה גבול ברור. על איזון כזה ניתן לומר שהנתינה משועבדת לנטילה, כי האחרונה קובעת את גבולותיה של הראשונה.
לכן- האיזון הרצוי הוא, שמידת הנתינה תהא השולטת ומידת הנטילה משעובדת לה. כלומר, שכל מגמתו של האדם תהיה להיטיב, ובכוח הנטילה הוא ישתמש כדי לדאוג לקיומו, שיאפשר לו למלא את ייעודו, או כדי להכיר באמצעותו את שאיפותיו ובעיותיו של הזולת.
ביצוע מושלם של משימה זו הוא עניין קשה מאוד, כי אין אדם יכול לשנות את אופיו בלחיצת כפתור. אך התקדמות כלשהי בכיוון הנכון היא בהישג ידו של כל אדם. כנראה לשם כך נתנה לנו התורה את "ואהבת לרעך כמוך" כמצוות עשה.

צורך זה של נטילה ונתינה הוא מרכיב חשוב ועיקרי בקשר הנישואין המחייב כל כך. בעקבות צורך זה ההתקשרות בין בני  הזוג נבנית ומתעצמת, משום שהצורך שלי הוא מחסורי שאותו ממלא בן זוגי, וכמו כן צורכו של בן זוגי הוא חסרונו שאותו אני ממלא, וכשאנו משלימים זה את זו, וזו את זה, הרי שההשלמה מולידה את רגשות האהבה הגדולים והחזקים ביותר.
בחיי הנישואין ישנם צפיות רבות של בני הזוג אחד מהשני. מילוי צפיות אלו ע"י בן או בת הזוג הם הנתינה הגדולה והמועדפת ביותר.
לעתים רבות מאוד עסוקים בני הזוג בצפייה מתמדת לקבל את צרכיהם, וכשאינם מקבלים את כל צפיותיהם הם חשים רגשי כעס ותסכול. בתחילה נסתרים הם, אך אט אט עולים וצפים מעל פני השטח. במצב כזה דרך ההשגה של הצרכים והציפיות נעשית בטכניקות ובדרכים שונות, ואף באופן בלתי מודע ע"י החפץ לקבל ודבר זה מעורר מתחים רבים בחיי הזוגיות.
פעמים רבות הנתינה הנראית כנתינה לשמה, איננה נתינה טהורה וכל כולה הוא לשם אמצעי לקבלה. המירמור בן בני הזוג אינו מאחר מלהגיע, ואף מפתח עוינות. מצב זה מכניס את הצדדים להיסטריית ההשגה, פתאום יש כאן שני נוטלים המצהירים, כמובן שלא במודע, שאינם חפצים אלא לספק את מחסורם. כל הדרכים בעבר נחלו כשלון צורב בהשגת יעדי האדם כפי שקבע לעצמו, ועכשיו מרגיש הוא שאילו לא יהיה מסופק נפשו תתערער, והיא אכן מתערערת ומוצאת את ביטוייה בצורות שונות הרחוקים מלאפיין את דרך חיי הנישואין הרצויים והבריאים.

התשובה להידרדרות זו מונחת בידיעת תורתה של הנתינה, ובראשונה, כיצד היא פועלת, את הנוסחא סיפק החכם מכל אדם שלמה המלך "כמים פנים לפנים, כן לב האדם לאדם" (משלי כז, יט). כוונת דבריו: שכשם שהמים משקפים את תווי פניו והבעותיו של האדם המסתכל לתוכם, כך משקף ליבו של אדם את ליבו של רעהו. אם הינך אוהב את זולתך, בהכרח יאהבך אף הוא, אם תשנאהו בהכרח שהוא ישנאך, הלב בחושיו הרגישים מבחין בנימי הנפש הפנימיים שמייצג הלב האחר. כאשר הינך נותן נתינה גמורה מתוך הערכה פנימית הולכת ומתגברת כלפי מושא הנתינה, בהכרח שאף הוא יעריכך הערכה הראויה לנתינה גמורה מצידו, כשאין הנתינה נתינת שכר המייחלת בנתינתה לתגמול, היא נקלטת אצל המושפע כנתינת התנדבות וכשאתה נדיב עם אחרים, הם נהפכים באופן אוטומאטי להיות נדבנים כלפיך. יתכן שלא תקבל שום תמורה בתחילה להשקעתך, ואולי אף תחוש את טעם כפיות הטובה, אך אתה נמצא במבחן סמוי שלעתים אינו במודע אף אצל הצד הבוחן, בהתרבות הנתינה המוכיחה והמשדרת למושפע את התחושה שהינו מקבל ומושפע ללא כל קשר למעשיו והתנהגותו כלפיך, אזי נסחף הוא לאותה מערכת השפעה שאינה תלויה בדבר. ופתאום מוצא אתה את עצמך מורעף אהבה וסיפוק אף שאינך דורשו ושפעם התייאשת מהשגתו – סוד הצלחת הנתינה הוא התנדבותה.

רגשות אהבה אמיתיים שאינם מתבטלים לאור הסיבות והנסיבות השונות, הם תוצאה מיכולת הנתינה הטהורה, זו אשר אינה על תנאי הנטילה, כאשר הינך נותן באמת, גם אם אינך תולה זאת בנטילה, סוף הנתינה הטהורה לבוא אף מהצד המושפע ממך, ונמצאתם שניכם נותנים וממלא נוטלים, זהו סוד הקשר האמיץ בין אוהבים בהשקפה יהודית.
תשובת היהדות לשאלת האהבה היא היפוך נוסח החשיבה המקובלת, אם אמרת עד כה שהנתינה תוצאת האהבה, מעתה אמור אהבה הינה תוצאת הנתינה, האהבה המוגדרת כמציאת האדם הנכון שמעורר את המשיכה הגופנית, אינה אלא כזריעה בלבד, עיקר לבלובה ופריחתה תושג אך ורק על יד ההשקעה העקבית בהשקיית הצמח במימי הנתינה ההדדית.

המודל היהודי לביסוס חיי הנישואין ולהשגת הרגשת האהבה האמיתית, הוא דרך חיים של תוספת ועלייה, מעמד החופה אינו מהווה נקודת שיא שלאחריה מתחילה הנסיגה, אלא נקודת התחלה שמשם עולה ומתגברת האהבה מיום ליום, ומוצאת את ביטויה גם בימי זקנה כאשר האדם מוגבל ביותר. אהבה יהודית היא תוצר הנבנה מן ההחלטה לתת. זוהי אהבה המבוססת על הערכה הדדית המביאה לרגשות אהבה עזים וכנים, אין רגשות אלו תלויים בגיל, ואדרבא, ברבות הימים ובהתגברות הנתינה תתחזק אהבתם וחוסנם האישי של השניים.
נתינה ועוד נתינה מחברת ,מקשרת ומולידה רגשי אהבה עזים שלא יוכלו כל ניסיונות ומשברי החיים להוריד ממנה כי הוא זה, אהבה זו מתגברת למרות ובעקבות הניסיונות הקשים.

ביבליוגרפיה:
1. סיכום מתוך מאמריו של שלום אביחי כהן.
2. מאמרו של רועי סמאי.