כיצד נהפוך את המריבה המשפחתית מגורם הרסני לאבן בניין

מריבות וויכוחים הם נתון המאפיין כל בני זוג ומשפחה "נורמליים". טבעי הוא הדבר שבני אדם השונים בדעותיהם הצריכים לקיים חיים משותפים יתקלו ויתוועדו לשוני ביניהם. מאחר והדברים בדרך כלל מהותיים והחיים צריכים להתחלק בין הנפשות החיות באותו הבית, פעמים רבות נגררים למריבות וויכוחים.
במשפחות רגילות יכולים חילוקי הדעות ואפילו המריבות למלא תפקיד בונה. בן הזוג יכול לשמש פרטנר טוב למריבה, ממש כפי שהוא מממש פרטנר טוב לבילוי. אנשים רבים זקוקים לחיכוך עז עם אדם קרוב אליהם, ועבורם יחסים שכל כולם נופת צופים שוקעים לשעמום. מריבה טובה בין בני זוג יכולה לשחרר הרבה מתחים ונדרשת מהם השקעה רבה של אנרגיה נפשית בהתאפקות ובהימנעות.
 
מריבה נקייה
למריבה "טובה" בין בני זוג יש שני אפיונים: האחד - שהיא מתנהלת תוך שמירה על המגבלות שהם מטילים על עצמם, והשני – שהיא מסתיימת בהתפייסות.
המגבלות שעל בני הזוג להטיל על עצמם הם שרצוי שהמריבה תתנהל לגופו של עניין, ככל האפשר. כלומר: כדאי שהמתלונן יבוא בטענות על עניין מסוים, שלא היה לשביעות רצונו, ולא ישמיע האשמות המכוונות לאישיותו של רעהו. כך, למשל, עדיפה האמירה: "האוכל לא טעים לי היום, אני מעדיף לא לאכול אותו", גם אם היא מושמעת בכעס, על פני האמירה: "יש לך שתי ידיים שמאליות – אף פעם לא תלמדי לבשל".

זאת ועוד, עדיפה האמירה המושמעת בגוף ראשון: אני, ולא זו המושמעת בגוף שני: אתה או את. אמירה כזו איננה שופטת באופן שלילי את תכונות הזולת, אלא מתארת את מצוקתו האישית של הדובר. כאשר מישהו מתאר את רגשותיו או את מה שמציק לו קשה להתווכח אתו, משום שרגשות אינם דבר אובייקטיבי ורק האדם עצמו יודע מה הוא מרגיש. קשה לאשה להשיב: "האוכל כן טעים לך, תאכל אותו ותיהנה", אך המשפט הפוגע יעלה ללא ספק את חמתה ויגרור תגובות כועסות, נעלבות או לועגות.
הדרך הראשונה להגיב אותה הזכרנו יכולה להיאמר כאשר קיימת מסגרת של אמון הדדי, ויש להאמין שהדברים נאמרים לא לשם חיסול חשבונות אישיים, אלא לשיקוף את תחושתו האמיתית של הדובר.
המשפט השני, לעומתו, מכיל שתי מילים העלולות להצית מריבה: "אף פעם". מילים אלו מבטאות עשיית חשבון במובנה הגרוע ביותר: הן מתבססות, כביכול, על ניסיון העבר העשיר, המאפשר הכללה גורפת לעתיד. מילים נוספות כאלה הן: "תמיד", "לעולם לא", "בכל פעם" וכל ביטוי אחר של הכללה. הן מפקיעות את ההערה המושמעת מן המישור הזמני שאליו היא שייכת, והופכות אותה לביטוי בוטה ומעליב המעודד גם את בן הזוג כלפיו מושמעת הביקורת לחפש ולהוציא גם כן דברים מהעבר – "ואתה אף פעם לא יודע להחמיא..." וכך מתרחקים הם מעצם העניין ונכנסים למעגל של העלבות והאשמות.
במריבה "נקייה" משתדלים להימנע משימוש בספר החשבונות. זוהי מריבה בעלת סוף ברור, ובני הזוג אינם עושים שימוש חוזר בחומר כלשהו על-מנת לנגח את היריב.

גבול נוסף החשוב ביותר הוא הימנעות מוחלטת מאלימות מילולית. פרובוקציות מילוליות קשות או השפלתו של בן הזוג אינן נסבלות בעת מריבה, מפני שהן מהוות לעיתים דרך שאין ממנה חזרה. כאשר בן-הזוג מושפל עד כדי פגיעה באהבתו אל בן זוגו או באמונו בו, עלולה גם הצעת ההתפייסות הכנה ביותר להיתקל בסירוב. לכן, מוטב שבני הזוג יבררו ביניהם מהם "הקווים האדומים" של כל אחד מהם, וישתדלו מאוד לשמור עליהם.

התפייסות
סגירת מעגל המריבה על-ידי התפייסות חשוב לא פחות ממתיחת הקווים האדומים של המריבה עצמה. כדי שתתרחש ההתפייסות, צריך כל אחד מבני הזוג להעדיף את ההרמוניה הזוגית על-פני האינטרס האישי או היוקרה האישית. נכון, מצב זה אינו יכול להתקיים כל הזמן. ברגעים של כעס רואה האדם את עצמו ואת צדקתו בלבד, ומתקשה לראות את נקודת ראותו של הזולת. לכן, כדאי שאיש מבני הזוג לא "יעלה על עץ גבוה מדי" בשעת המריבה, שממנו לא יוכל לרדת גם לאחר שיירגע. זאת ועוד, לא כדאי לקבל החלטות בעלות משקל בעידנא דריתחא. תפיסת שלום הבית כערך חשוב מביאה את האדם לנקוט צעדי פיוס לאחר שהתקררה דעתו.

לעיתים נוצר קרע בין בני זוג, משום שאחד מהם הוא תמיד המפייס ואילו רעהו מתבצר תמיד בצדקתו. כך נוצרת תחושה אישית גרועה אצל בני הזוג, המביאה לתוצאות שליליות במבנה המשפחה. כאשר אחד מבני הזוג הוא תמיד "הצודק" והשני הוא תמיד "המפייס", עלולים הילדים להזדהות עם אחד מהוריהם, אך אין להם מודל טוב של חיים זוגיים. לכן חשוב ליצור איזון בין בני הזוג בעניין זה, וכל אחד מהם צריך לעשות לפעמים את הצעד הראשון כלפי בן זוגו.
החשוב מכל הוא, ששני בני הזוג יהיו בטוחים בכך שהצעד הראשון שעושה אחד מהם לשם פיוסו של בן זוגו ייענה בחיוב. דחייה של מחוות התפייסות עלולה להביא לתוצאות מרחיקות לכת, מעבר למריבה הספציפית. בן הזוג הדחוי חש עלבון וכעס, ואינו רוצה לחזור יותר לאותו מצב קשה. מסקנתו עלולה להיות: אין טעם לעשות מחוות פיוס בעתיד, מפני שהיא תידחה בין כה וכה. לכן מוטב לי שאתבצר בצדקתי.

לאחר המריבה וההתפייסות יכולים שני בני הזוג לשוחח, ולהיווכח שהצדק אינו נמצא כולו בצד אחד. בשיחה כזו יכול כל אחד מהם להבין, ולו במקצת, את נקודת ראותו של רעהו. לכן, רבים מבני הזוג המגלים יכולת לבצע את מחוות הפיוס הראשונה מוכיחים שהם בוגרים, נבונים ואחראיים יותר מבני זוגם. הם אינם שבויים באינטרסים הרגעיים שלהם או בשיקולי יוקרה, אלא מסוגלים לראות את צורכי המשפחה לטווח ארוך יותר. עצם הבנתם של שני בני הזוג שזהו מצב העניינים מובילה אותם למסלול של התפייסות, ואחד מהם עושה את צעד ההתפייסות הראשון.

בהתפייסות נודעת חשיבות רבה לשאלת העיתוי. אין טעם לפנות בדברים אל בן-זוג רותח מזעם, שנפגע זה עתה עמוקות. יש להניח לו "להתקרר", ורק אחר כך לנקוט מחוות פיוס כלפיו. עניין זה דורש הרבה רגישות; כדאי שבן הזוג המפייס יחוש מהו מצב רוחו של רעהו, כדי שלא ייתקל בסירוב פוגע שתוצאותיו שליליות. כל אחד מבני הזוג צריך ללמוד את קצביו האישיים של רעהו, משום שיש הנוחים לכעוס ונוחים גם להתרצות ואילו אחרים מתקשים מאוד להתרצות לאחר מריבה.
זאת ועוד, חשוב שאופן ההתפייסות יתאים לתפיסותיהם של שני בני הזוג. דוגמה קלאסית להבדלים בין תפיסות כאלה היא סירובה של האשה לבילוי משותף לאחר מריבה. בעיני גברים רבים בילוי כזה הוא דרך המלך להתפייסות, בעוד שלנשים רבות דרושה התקרבות הדרגתית שבמהלכה יוכלו להתגבר על כעסן ולהתפייס, לפני שיעלו בדעתן צעד כזה.

התפשרות
כאן עלול להיווצר הרושם, שהתפייסות טובה היא השלב האחרון של מריבה, ולא היא. רבות מן המריבות מעידות על מחלוקת של ממש בין בני הזוג, וההתפייסות בלבד איננה פותרת אותה.
מחלוקות כאלה יכולות להתגלות בנושאים שונים: חינוך הילדים וגידולם, מערכת היחסים עם משפחות המוצא, סדר העדיפויות בחלוקה של הכנסות המשפחה או חלוקת התפקידים והעבודה בין בני הזוג.
לעיתים נחבאות המחלוקות האמיתיות מאחורי מריבות על זוטות, מפני שבני הזוג חוששים שמא העלאתם של נושאים חשובים תשבש את מערכת היחסים ביניהם. הם רבים על שטויות ומתפייסים בנקל, אך בעייתם האמיתית נותרת בעינה. לפעמים מנסה אחד מבני הזוג להעלות בעיה, אך בן הזוג משתמט מן הדיון בה. מצב מתסכל כזה יכול להימשך שנים רבות. השתמטות מהתייחסות רצינית לבעיה משדרת לבן הזוג מסרים שונים: היא מרמזת לו שהוא תופס אותה באופן מוגזם או לא-נכון, שלצד המתעלם כלל לא איכפת ממצוקותיו של רעהו או שהוא אינו רואה בבן זוגו פרטנר לפתרון בעיות. כל אחד מן המסרים הללו מרגיז ומשפיל.

הדרך היחידה שבה אפשר לחסל מתיחות הוא הידברות. ואולם יש להבין שהידברות טובה איננה עניין של מה בכך. החיים מזמנים בפנינו בעיות קשות המשקפות לעתים ניגוד ממשי בין בני הזוג.
תהליך כזה אפשרי, כאשר מביע כל אחד מבני הזוג נכונות לראות את נקודת ראותו של רעהו. אדם קרוב אצל עצמו, וכל אחד מאתנו שבוי במידה זו או אחרת בנקודת ראותו הסובייקטיבית. כל אדם מונה בנקל את הוויתורים שהוא עשה ואת הזמן והמאמץ שהקדיש לטובת המשפחה, אך מתקשה להיווכח במאמצים ובוויתור שעשה בן זוגו. יש אמנם אנשים שחונכו לוותר על רצונותיהם ועל משאלותיהם לטובת אלה של בני המשפחה, אך ויתור ממושך כזה גובה בדרך-כלל את מחירו בהקשר אחר. לעומת זאת, יש בני זוג שאינם מסוגלים להתעלות מעל לצורכיהם האישיים ורואים בבני משפחתם כלים למימוש רצונותיהם שלהם. כאשר אחד מבני הזוג או שניהם שייכים לאחת מן הקטגוריות הללו, תהליך ההתפשרות כלל איננו אפשרי.

כל תהליך של התפשרות כולל משא-ומתן, שיש בו תן וקח משני הצדדים. מצב שבו אחד הצדדים דורש הכל ועומד על שלו – אינו יכול להוביל לפשרה. לכן יש להבהיר מראש, שהעמדות הראשוניות של הצדדים עתידות להשתנות, וכי כל אחד מהם יוכל לממש רק חלק ממטרותיו. שני בני הזוג חייבים להכיר בוויתור שעשה בן זוגם למענם, ולגלות נכונות לפצותו על-ידי ויתורים מצדם. כאשר מסוגל כל אחד להעריך את הוויתורים שעשה רעהו, רב הסיכוי שיגיעו לפשרה.
הוויתור הוא תהליך קשה. בני אדם רבים מגדירים עצמם על-פי רצונותיהם, ולעיתים עצם זהותם קשורה בהם. לכן, לא קל להם לוותר עליהם. אדם המגדיר את עצמו על-פי רצונותיו עלול לחוות את הוויתור כאיבוד חלק מעצמו, ובכל זאת כדי להשיג פשרה של אמת, אין מנוס מוויתורים. ברקע ההסכמה לוויתור עומדת העמדה הבסיסית, שתהליך ההתפשרות מיועד להשגת תוצאות ארוכות טווח שהן טובות יותר עבור שני הצדדים ועבור המשפחה כולה, מעבר לוויתורים שעושים הצדדים בעניינים ספציפיים.

השאלה "מי צריך לוותר?" עלתה בפגישה עם זוג צעיר, שהיה נשוי ארבע שנים. האשה סיפרה שיש לה אחות מבוגרת ממנה בכמה שנים שהיא קשורה אליה מאוד, במיוחד לאחר שהאח הבכור במשפחה נפל במלחמה. אך בעלה הרגיש רגשות שונים לחלוטין כלפי אחותה של אשתו. הוא סבר שהיא יודעת כיצד לנצל את מעמדה במשפחה על-מנת לקבל טובות הנאה מהוריה, בעוד שאשתו מוותרת עליהן ואף אינה מבינה עד כמה היא מקופחת לעומת אחותה. במשך השיחה חזרה האשה ואמרה: "אתה יכול לחשוב מה שאתה רוצה, אבל בשביל מה אתה צריך להגיד לי את זה כל הזמן?" על כך השיב הבעל: "אם לא אוכל לדבר אתך על מה שאני מרגיש עם מי אוכל לדבר על זה? זאת רכילות שקיימת בין גבר לאשה". ניסיונות המטפל לומר לגבר שהוא יוצר אצל אשתו קונפליקט בין שני אנשים שהיא אוהבת – לא שכנעו אותו לוותר על דפוס התנהגותו. אז העלה המטפל נימוק נוסף לוויתור זה באומרו לגבר: "בשביל אשתך, מערכות היחסים אתך וגם עם אחותה הן חיוניות, בעוד שבשבילך זהו רק עניין של רכילות. מי שהעניין פחות חשוב לו חייב לוותר לצד שעבורו העניין חיוני. אבל שניכם צריכים להבין שעיקרון זה פועל באופן סימטרי". הבעל הרהר רגע והשיב: "זהו עיקרון שיש בו היגיון, ואני מוכן להסכים לו". 
יש אנשים המוותרים מן השפה ולחוץ, ושומרים לעצמם את הזכות להמשיך ולכעוס על הוויתור כאילו לא נעשה מרצונם החופשי. הם אינם רואים בוויתור מעשה וולונטרי, אלא משהו שבן זוגם חמס מהם. ויתורם איננו אמיתי, ואי-אפשר לתאר זאת כהשגת פשרה.

השלב האחרון של תהליך ההתפשרות הוא ביצוע הדברים שבגינם התפשרו בני הזוג. אם שניהם יודעים שכל אחד מהם יממש בדקדקנות את רצון רעהו, ולא רק את רצונותיו שלו, יכול תהליך ההתפשרות להפוך לדפוס של קבע בחייהם. ואולם אם הפשרה אינה מגיעה לכלל ביצוע, אובד האמון של בני הזוג בתהליך והוא לא יוכל לחזור על עצמו.