קשר הנישואין בין גבר ואשה עליו צוותה התורה מתחיל באמצעות חופה וקידושין אך הוא למעשה מסגרת בעלת מחויבות הדדית של אלפי נקודות מפגש גשמי, רוחני ורגשי. עקרונית אפשר לבטל אותו באמצעות 'גט' אך מעשית הדרך לכך אינה קלה כל וכלל. בין השותפויות השונות הקיימות בעולם  - כלכליות וחברתיות, לא נמצא קשר אנושי כל כך הדוק כפי שקיים בין איש ואשה הנישאים וההופכים לישות אחת. ה'יחד' הזה אינו מתחיל בעולמנו זה עלי אדמות. הבעל והאשה היו נשמה אחת ב'עולם הנשמות' עוד לפני ירידתם לעולם. הם גם אינם נפרדים זה מזה עם סיום תפקידם עלי אדמות, אלא הם יהיו יחד לנצח בגן-עדן לאחר פטירתם מן העולם הזה.

בתקופה שקדמה לבואם לעולם ולאחר עזיבתם אותו הם מצויים יחד בנשמותיהם ללא גוף ולכן האחידות המלא שלהם מובנת מאיליה. לעומת זאת, בעולמנו זה המין האנושי מפוצל ומפורד בדמות גוף גשמי היוצר הפרדה בינו לבין הזולת. לכן, כדי שבני-זוג יגיעו לאחידות גם בעולמנו עד כדי שהשכינה תשרה בביתם דרוש מאמץ וזיכוך אישי מצד שני בני-הזוג וויתור מתמיד על האנוכיות תוך התמקדות בדברים החיוביים שיש בבן-הזוג.

יוצאים לדרך

עמידתם של החתן והכלה יחד תחת החופה מהוה את קו היציאה הראשון לקראת אחדות מלאה, אך כמובן אינה הופכת אותם לחטיבה אחת בלב ונפש. זהו מהלך שלוקח זמן. אט אט המחיצות נושרות והליכי החשיבה של השנים הופכים יותר ויותר דומים זה לזה, ויש אפילו שיכולים להצביע על הבעת פניהם וצורתם ההולכת ונעשית דומה האחד לשני. זה נכון גם אם ביניהם יש לא פעם ויכוחים, אך הם בכל זאת חטיבה אחת. גם אם לא פעם דעתו של הבעל אינה נוחה מהתנהגות רעייתו, ולהפך גם כאשר דעתה של הרעיה אינה נוחה מהתנהגותו של בעלה אם מישהו ישלול בפניהם את בן-זוגם הם יעמדו כחומה בצורה כדי להגן עליו, ולעיתים קרובות גם ייעלבו עבורו.

כדי ליצור אחידות מלאה אין די ביצירת דברים המקשרים בין בני-הזוג אלא נכון להשתדל להתרחק ולהתנתק מכל שייכות לדברים אחרים שהקשר אליהם מפריע לבן-הזוג. שכן האחדות שביניהם אינה רק ביטוי לקשר ההדדי אלא להתנתקות מגורמים סביבתיים, רחוקים ואף קרובים. על כך אמרה התורה כבר בפרקים הראשונים שלה (בראשית פרק ב' פסוק כ"ד): "על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". כלומר, לא מדובר רק על קשר של שני שותפים הצועדים זה בצידו של זה במשך שנים, אלא על הקשר שהופך את השניים ליחידה אחת.

כדי לבסס את התהליך בו שני אנשים זרים ושונים, הופכים לאדם אחד, הרי כבר בשלב המכין את הנישואין, נרשמת 'בשטר התנאים' האמרה המפורסמת: "ולא יעלימו זה מזה". הסכמת בני הזוג להבטחה זו מוקראת בפני קהל עם ועדה באירוע החשוב והראשון שנעשה בניהם – האירוסין.

משפט זה מוכרז בתקופה שבני-הזוג העתידיים נמצאים במלא הסתרה ההדדית. הם נמצאים עדיין בשלהי תקופת "הבירורים" על המשודך\כת, בעת שכל אחד מתאמץ להציג את הפנים החיוביות שלו, ומסתיר אי אלו דברים שליליים. כדי להרשים הוא מופיע בלבוש מהודר שאותו לא ילבש יום יום. הוא גם מעניק מתנות שלא בהכרח מוצאות חן בעיניו, אך הם מוצאות חן בעיני בן-זוגו. בשלב זה, בולטת מאוד גם ההתנהגות המאופקת והלא חושפנית של אישיותו - אף עם הארוס או הארוסה עושים פעולה שאינה מוצאת חן בעיני הזולת, אין מגיבים עליה, ואין נותנים פומבי להרגשה הפנימית למרות שהפעולה מציקה. גם אם הם מגיבים, הדבר נעשה בעדינות מוחלטת, שכמובן אינה מבטאת את התחושה האמיתית שלהם.
בשלב ראשוני של הקשר, עדיין בני המשפחה של כל צד מדגישים את גדלות משפחתם, היא עצמה ולדורותיה. מאזכרים את הבולטים בקרובי המשפחה. הם מציגים את הצדדים הזוהרים יותר בביוגרפיה המשפחתית או האישית. במקביל משתדלים עד כמה שניתן להסתיר ולהחליק כמה דברים פחות נעימים בהיסטוריה האישית או המשפחתי. כל זה מהווה את הרקע שבו נשמעים דברי הקורא את "שטר התנאים": "ולא יעלימו זה מזה", כלומר המגמה להגיע לאחידות מלאה.

צריך לומר כי התנהלות זו של ה'יחצנות' האישית והמאמץ להשקיע בזולת כדי שיעריך אותי, היא טבעית וכל אדם משתמש בה. אמנם היא בולטת מאד בהליכי הקמת המשפחה החדשה ובתקופת התקשרות בין המשפחות.

המעבר מתדמית לפתיחות

כאשר אדם רוצה לבסס את עצמו בחברה שמסביבו או במשפחתו הוא משקיע מאמץ תדמיתי כדי להיהפך למקובל ואהוב בחברתו. כאשר אדם חש שהוא כבר מבוסס בחברה שמסביבו, או במשפחתו המאמץ שלו להשקיע בתדמית הולך ופוחת.
כך גם במערכת המשפחתית. ברגע שבני-הזוג קשרו את עצמם זה לזה בברית הנישואין, והיכולת שלהם להיפרד אינה קלה, ההשקעה בהתנהגות חיובית וביצירת התדמית פוחתת והולכת. נוספת לכך תחושת הביטחון הטבעית שיש לבני-הזוג במחויבות של "השותף" כלפיו. הנחה זו מעניקה הרגשה כי התמיכה בו ובכל מעשיו, מובנת מאיליה, ולא צריך לעשות משהו כדי להשיגה.
צריך גם לזכור ששנים רבות אדם מתנהג במודע ובלא מודע לא על פי רצונו האישי הרגעי אלא על פי לחצים חברתיים. הוא עושה פעולות שאינו רוצה לעשותן, או נמנע מלעשות דברים שהוא רוצה לעשותם. כל הלחץ הזה מצפה ומחכה למצב שבו הלחצים יפסקו והאשיות תוכל לפעול באופן ספונטני לא כבול ולא שהמודדים להתנהגותי יהיו של אחרים. כאמור כל התחושה הכפיתית הלא נוחה הזאת מנסה להשתחרר בזוגיות, מתוך צפיה שכאן הוא המקום להיות האני האמיתי.
כמו כן, כל אחד מבני-הזוג לא תולה תקוות כי מעשיו או דבריו ישפיעו בצורה משמעותית על תדמיתו ועל האווירה, שכן הוא מעריך, שבשל הקשר ההדוק שנוצר בניהם והחשיפה ההדדית הרבה שבאה בעקבותיו, כבר מכירים אותו על מעלותיו וחולשותיו, והוא "כבר לא יכול לעשות הצגות".
 הביטוי הבא של התפוגגות חשיבות התדמית היא שבני-זוג נעשים פחות מאופקים. כאשר הם רוצים דבר מה זה מזה הם כבר לא משתמשים בנוסחות של ריכוך לפני הבקשה לעשיית פעולה מסויימת: "אודה לך מאוד… ." "אשמח מאוד… ." או מילות תודה לאחר ביצוע הבקשה: "אני מעריך את מה שעשית עבורי", אלא אומרים תן, תני, זוז, זוזי וכדומה.

הביקורת המתרבה

כאשר הקשר מתחזק, בני-הזוג חשים כי החבירה לתא משפחתי אחד חיובית, והיא נבנית על קרקע יציבה. כתוצאה מכך הם שוקלים פחות את דבריהם, בגלל הפתיחות המתפתחת. אך במקביל לכך הערות מתרבות והביקורת הופכת לבת-בית. לכאורה, יש סתירה בהתנהגות זו. הרי בין אנשים האוהבים זה את זה הביקורת אמורה להיות מזערית. אך אין זו סתירה. ככל שהם נהפכים יותר ויותר לתא אנושי אחד איכפת להם יותר ויותר ממעשיו של השני או ממחדליו. הרי עובדה היא שלשכן לא אומרים ביקורת, כיון שלא מרגישים אליו שום קשר, והוא אינו מעניין אותנו, וגם משום שלגבי השכן כיון שאינו בן משפחתנו פועל עלינו הממריץ הטבעי להיראות בתדמית חיובית.

לכן התוצאה היא, ככל שבני-הזוג מתקרבים האחד לשני ואוהבים זה את זה המנגנון הטבעי שהזהיר אותם בעבר מלומר דברים שאינם מועילים לתדמית החיובית, מתרופף והולך. כתוצאה מכך שאין להם מסנן מילים או התנהגות עירנית למעשיהם או מחדליהם, הם עלולים לומר דברים שמן הנכון היה שלא יעלו על שולחן המשפחה, וגם לא על דל השפתיים. את ההשלכות אפשר לראות בהפחתת ההקפדה על ההופעה החיצונית בתוך הבית, הופעה שתכליתה להרשים. התנהגות זו היא תוצאה תחושת קשר ופתיחות, וגם משדרת קשר ופתיחות.

ושוב מערכת הקשר הזוגי מתהדקת והם מביעים את רחשי ליבם בחופשיות. הם משתפים את בן-זוגם בהליכי חשיבתם. בין השאר, הם מזלזלים בכבודם, ולא חשים במעצור לספר על עצמם דברים המציגים אותם פחות חיובים מאשר הם היו נראים קודם זה בעיני זולתו. כל אחד משני בוני המשפחה עשוי מתוך הרגשה של שותפות יציבה - לספר על התנהגות חריגה שלו בתקופת ילדותו, על שאיפות מעוותות ומוזרות שהיו לו פעם או שיש לו היום, או על דברים ביקורתיים ומזלזלים שההורים השמיעו ביחס אליו בילדות הרחוקה והם שמורים אתו עד היום.

לכאורה הכל תקין, ומלמד על התפתחות בריאה של הזוגיות. אך זוגיות היא מערכת אנושית שיש בה עליות ומורדות ובני-זוג צריכים להיות מודעים לתהליך של עליות ומורדות במערכת היחסים ההדדית לפני שהם משמיעים דברים שאולי יזיקו להם בעתיד. גם אם במערכת היחסים הטובה הקיימת עתה הדברים הנאמרים אינם גרועים ואולי יותר מכך הם מלמדים על האמון ההדדי, אך יתכן שבעתיד בתקופות וברגעים שמערכת היחסים תהיה אמנם טובה אך לא מעולה הדברים שנאמרו עתה יקבלו גוון אחר פחות חיובי, ויגרמו לתדמית גרועה.

יש להשקיע ב'תדמית' גם לאחר הנישואין

הנכון הוא, שאדם צריך להיות זהיר בלשונו והתנהגותו גם במשפחתו לאורך כל שנות נישואיו ולא רק בשלב הראשון שלהם. ראוי שבני-זוג ישקלו את דבריהם ומעשיהם לפני ואחרי שנאמרו או נעשו. כל זאת גם כאשר חייהם נכנסו למסלול רגיל, כבר נולדו ילדים והכל עסוקים במרוץ החיים הבלתי נגמר, כל אחד בדרכו. אולי להפך, בתוך הבית הדימוי נחוץ ונדרש אף יותר מבחוץ, וזאת משום שמה שקורה בבית חשוב יותר ממה שקורה בחוץ.

יש לשים לב לדבר נוסף, הצורך להמעיט בסיפורים שליליים הוא לאורך כל החיים. אך ברור כאשר אנשים מצויים לאחר שנות נישואים רבות, גם אם הם מספרים דברים שליליים על עצמם, הדברים נתפסים על רקע אלפי דברים שכבר קרו להם והם עברו יחד. לכן הפרטים השליליים אמנם גורעים מהקשר אך לא בצורה מוחלטת. לעומת זאת כאשר הדברים מסופרים בתקופה הראשונה לנישואין, הם משפעים לרעה על המערכת הרגשית.

שבירת כלים

קיים בחיי משפחה מצב נוסף הגורם שנאמרים דברים שלא חשבו עליהם לפני אמירתם. כאשר בני-הזוג מצויים בריב קשה הם עשויים לומר זה לזה דברים קשים ביותר שאנשים זרים לא תמיד מרשים לעצם לומר. עוצמת הדברים הקשים דווקא נובעת מהקרבה לה ציפו והאכזבה שבאה בעקבותיה. כלומר, לא בהכרח מה שהם אומרים זה לזה הם אכן מתכוונים וחושבים על בן-הזוג, אך עתה כאשר הכעס פרץ מלבם הם אומרים את הדברים העשויים לפגוע בפגיעה הקשה ביותר בבן-הזוג.

בין הדברים הקשיים עשויים גם להאמר משפטים שיסבו לא רק כאב רב אלא דברים שיגרמו לאיבוד האמון בבן-הזוג גם כאשר יבואו ימים יפים. למשל כאשר האשה שמעה את בעלה מטיח בה הערכות לא מחמיאות, היא מופתעת לחלוטין ונותנת ביטוי לתמיהתה בשאלה המתבקשת: הרי אתמול אמרת את ההיפך הגמור, השמעת דברים הרבה יותר חיוביים. ואז משיב לה הבעל, שכולו נתון בתוך הרתיחה: מה שאני אומר עכשיו זו האמת, ומה שאמרתי אתמול בא בגלל שמדריך הנישואין אמר לי לדבר בצורה כזאת. כמובן שאצל משפחה כזאת יקח לבעל שנים רבות, עד שאשתו תאמין לדברים היותר חיוביים שיצאו מפיו.

בנקודה זו של סיפורים שליליים של אדם על עצמו, נבחין בהבדל ברור בין גבר לאשה. כיון שהמבנה הנפשי של האשה הינו שותפותי הצורך שלה לשתף את בעלה במה שעבר עליה גדול מאוד. לכן, כאשר היא עשתה טעות ומצטערת עליה הנחיצות שלה לשתף את בעלה גדול רב יותר, בבחינת 'דאגה בלב איש ישיחנה'. הסיפור על השגיאה גם נובע מתקווה שבעלה יתמוך בה ויפחית בדבריו את מימדי נזקי הטעות.
הנחיצות של האשה לשתף את בעלה בכך הוא כה גדול עד שאנו מזהים פעמים רבות, שגם כאשר בזיכרונה כבר רשום שבעלה אינו מגיב נכון על סיפורי כישלונותיה, נוזף בה על מעשיה ומעיר על מחדליה, בכל זאת, היא לא מצליחה לעצור את עצמה מלספר.
לעומתה זאת לגבר תחושת השותפות פחותה לעומת זו שלה, לכן הוא אינו נוטה לספר לה את שעבר עליו בכלל וודאי לא את כישלונותיו.

בהקשר לכך נכון להזכיר את אחד הדברים החשובים שהורו לנו חז"ל, באבות דרבי נתן, פרק ו':
"בזמן שבא אדם לבית המדרש ולא היו נוהגים בו שם כבוד, או שעירער (התקוטט) עם חברו, אל ילך ויאמר לאשתו: 'כך וכך ערערתי עם חברי. כך וכך אמר לי, כך וכך אמרתי לו'. מפני שבוזה את עצמו, ואשתו שהיתה נוהגת בו (עד עכשיו) כבוד, עומדת ומשחקת עליו".

מוסיף על כך רבינו עובדיה מברטנורא (אבות פרק א' משנה ה'): "מתוך שהוא מספר לה שחבריו גינוהו וביישוהו, אף היא מבזה אותו בליבה".

כלומר, כיון שאדם קושר את עצמו למי שמעריך אותו, ברור שהקשר הזוגי מתהדק ככל שבני-הזוג מעריכים זה את זה, ופוחת ומתרופף ככל שחסרה להם הערכה הדדית. הוא עלול לדעוך לחלוטין ככל שהתפיסה הערכית לגבי בן-הזוג שלילית לחלוטין. אמנם הבעל חש צורך רב לשתף את רעיתו במצוקה החברתית והרגשית שהוא עבר בבית המדרש – בויכוח שהתפתח בינו לבין חבריו, מה הוא אמר להם ומה הם אמרו לו, ואיך הוא 'העמיד אותם במקום' ולימד אותם שעמו לא כדאי להתחיל.  אבל כיון שאשתו סבורה שהיה טוב יותר אילו בעלה כלל לא היה מגיב לדברי חבריו והיא אף מבינה מדבריהם שדעתם של חבריו עליו שלילית ביותר, גם בלבה גואים הרגשות השליליות שהיא צברה במערכת היחסים ההדדית שבניהם.

זאת ועוד, פעמים רבות כאשר למשל האשה שומעת את הדיווח של בעלה, על האירוע הקשה והמביך שעבר עליו עם חבריו, היא נוזפת בו על שטויות שהוא עושה, הוא נעלב וחש שלמעשה אשתו מצטרפת למי שביזה אותו, הוא הרי סיפר לה על האירוע כדי לקבל ממנה תמיכה וחיזוק ל'צעד הנכון שהוא עשה' היא הרי האישיות הקרובה ביותר שיש לו, ואמורה לתמוך בו בכל מצב. היא במקום להוות עבורו משענת ותמיכה, תוקפת אותו ובכך היא נראית בעיניו כמי שחוברת להתנהגות של חבריו שהקניטו אותו. כתוצאה מכך, הוא מגיב בחריפות כלפיה. מכאן עשויה להתפתח תקרית מיותרת, ונגרמה בשל דיווח לא הכרחי של הבעל, על אירוע לא רלוונטי לחיי הבית. אם הוא היה שוקל את דבריו היה מבין שהדיווח לא תרם דבר להרמוניה הביתית, והוא לחלוטין אינו נכלל בהתחייבות ההדדית של "ולא יעלימו זה מזה" שהיא התחייבות שמתייחסת לדברים של בית ולקשרים בו, ולא לאירועים לא משמחים שעוברים על כל אחד מאתנו בשלב זה או אחר.

יחד עם זאת, ראוי לציין, פעמים שגבר עושה טעויות כספיות, בהשקעות שלא הניבו את התקוות הגדולות, ובגלל אי הרצון לצער את הרעיה הוא אינו משתף אותה בתיאור הפסדיהם. כתוצאה מכך, הבעל ממשיך להסתבך וכל פעולה שהוא עושה הוא סבור שתוציא אותו מהבעיה שהוא הכניס את עצמו אליה. במידה מסויימת יש לו דחף מיוחד להמשיך להשקיע מתוך הנחה שאם יספר כרגע הכישלון יתקבל בצורה קשה ולכן צריך להמשיך הלאה והלאה. זאת  כדי שלבסוף הוא יוכל להציג בפניה הצלחה והישגים מרשימים. במקרים אלה כדאי לבעל לשתף את רעייתו ככל האפשר בשלבים מוקדמים, על אף המצוקה הקשה שאליה אשתו עשויה להיכנס ועל אף הנזיפות שהוא יקבל. בעקבות הגילוי המוקדם, קיים סיכוי שהם יגיעו יחד להחלטה משותפת מה לעשות - האם להשלים עם המציאות המרה להכיר בהפסד ולהניח להשקעה שהחלו בה. או להמשיך להשקיע עוד על אף הסיכון ולהמשיך לנסות, אך הפעם הדבר יעשה מראש בשיתוף פעולה עם הרעיה שאם ח"ו ההפסד יתמיד, מבחינה רגשית משפחתית הדבר יתקבל באופן שונה מאשר אם הפעולות נעשות בהסתר.

הלקאה עצמית

כל אדם זקוק לתמיכה חברתית שתוכיח לו שמעריכים אותו והוא מקובל. אצל רבים שאיפה זו נשארת בקרבם כמשאלה. אצל אחרים נוכל לגלות התנהגות חיובית 'מוחצנת' כדי לזכות בהערכה. אך יש אנשים שמנסים להשיג הערכה זו דווקא על ידי שהם מדברים סרה בעצמם ומגמדים את פעולותיהם. מתוך הנחה שתגובת המאזינים תהיה שבחים מוגברים. אם העושה זאת מצוי בחברה שמעריכה אותו דבריו עשויים להישמע כענווה וכ"כנות".
אך צריך לקחת בחשבון שהמסגרת המשפחתית, היא מסגרת רגישה, אם הדברים נאמרים מפעם לפעם ולא באופן קבוע, הדבר יכול להתקבל בצורה נכונה וטובה. אך אם הדברים חוזרים על עצמם באופן קבוע, הם עשויים לחלחל. בן-הזוג עשוי להשתכנע כי אלה אכן פני הדברים, ומה שהוא אומר על עצמו, אכן קולע למטרה ומגדיר את אישיותו בצורה הנכונה. בעקבות זאת הוא אף עלול לפתח כלפיו יחס של זלזול. הליך שאינו דרוש כלל ועיקר.

הימנעות מחשיפה
בין הדברים שצריך לשקול האם להיות גלוי וחשוף עם בן-הזוג ישנם דברים נוספים כמו למשל האם נכון או לא נכון ללכת בבית בבגדים מוכתמים או בנושאי אכילה. בני-זוג מגיעים ממשפחות שונות, ויתכן שמה שנוהגים בבית אחד לא רק לא נהוג בבית אחר אלא אפילו אינו מקובל ואף מנוגד לנוהג בבית אחר. משום כך, גם אם נראה לאחד מהם שהתנהגות מסויימת תקרב את הלבבות יתכן ובמציאות הדבר עשוי להביא למצב הפוך. לכן כדאי לבחון ברגישות מה מקובל אצל בן-זוגו ומה אינו מקובל. כל נסיון להסביר לזולת שהדבר כדאי ומקרב לא יצלח כיון שההתנגדות לכך אינה באה מההגיון אלא מהתחושות וכמובן קשה מאוד לשנות תחושות באמצעות הסברים גם אם הם הגיוניים.

כמו כן פעמים רבות אנשים מרשים לעצמם לעשות עם גופם דברים שאינם עושים בפני אנשים זרים, אבל בפני בן-הזוג הם מתירים לעצמם לנהוג אחרת מתוך הנחה שלא נורא אם בן-זוגי יראה אותי למשל, מפהק ללא שאני מכסה את פי. העיקרון המוליך בנושאים אלו הוא שצריך להשתדל שמה שאנו לא עושים בפני זרים נמנע מלעשות בפני בן-הזוג. גם במקרה זה לא נוכל להתעלם שיש אנשים שדוקא דברים הנעשים בפני בן-הזוג, ולא נעשים בפני אנשים אחרים נותן להם תחושה של קרבה. אך לעומת זאת יש הרואים בהתנהגות פתוחה זו זלזול ואפילו ככניסה לתחומו של הזולת בלי לקבל רשות לכך.
ביטוי נפלא לדבר אנו מגלים בתורה לעת בריאת חווה מאדם הראשון: (בראשית ב' כ"א) "ויפל ה' אלוקים תרדמה על האדם, ויישן, ויקח אחת מצלעותיו, ויסגור בשר תחתנה"
הסיבה להפלת התרדמה מבאר רש"י: "שלא יראה חתיכת הבשר שממנו נבראת ותתבזה עליו".
מתברר שהזהירות הנדרשת שלא לראות דבר מכוער בבן-הזוג הוא כל כך חשוב שהקב"ה מנע אותו מאדם הראשון על אף שמדובר בתהליך שלוקח חלקיק של שניה.

להקשיב נכון
במאמרנו התמקדנו בצורך להיזהר בחשיפה האישית. אולם זה רק צד אחד של המטבע. בני-זוג צריכים להרגיל את עצמם להאזין לזולתם ולסיפורי הנפש ששותפם לנישואין מספר. כיון שהקשבה הינה אחד הדברים היותר מקרבים בין אדם לזולתו. גם אם בסיפורים של בן-הזוג מסתתרים דברים שאינם מוצאים חן בעיני המקשיב, חשוב מאוד להאזין להם עד תומם. על ידי התבוננות בעיני המדבר, הנהון בראש. הקשבה והנהון עם הראש מציינים ביתר שאת את האזנה העמוקה, ואינם מלמדים על הסכמה. לכן אין שום סיבה שלא להשתמש בהליך זה כדי לאפשר ולהקל על הדובר להציג את דבריו. ברור גם שיש להימנע מלשדר במילים או בשפת הגוף את חוסר שביעות הרצון.
יש לזכור שגם דברים מאוד הגיוניים עשויים להיאמר בצורה לא מסודרת ומעוותת כאשר הדובר חש שלא מקשיבים לו, או שמקשיבים אבל לא כדי להבין אותו אלא כדי לדחות את דבריו. התוצאה תהיה שהדובר לא יציג לפרטים את רצונו ורגשותיו ויצא מהשיחה מתוסכל ומנותק מבן-הזוג שכה רבות מצפים ממנו שיקשיב.
לסיכום ניתן לומר שכמו בהרבה דברים בחיים הדרך הנכונה נמצאת איפשהו באמצע בין פתיחות למשחק התדמיתי והדברים ניתנים ליישום אצל כל זוג וזוג במינון שונה בהתאם לרוח הדברים וההתנהלות ביניהם.