כאשר איש ואשה נישאים, הם חשים שהגיעו לשלימות, ויש להם הרגשה שהם הולכים להתמזגות מושלמת עם החצי השני המיועד, אך מהר מאוד מתנפצת האשליה, ומגלים שבן הזוג לא "מלאך" כפי שחשבנו, אלא בסך הכל "בן אדם", במגרעות המאפיינות אותו, והאכזבה מכרסמת ונהפכת לתסכול וייאוש, ונוצרת הרגשה - נכשלנו, ואולי אף טעינו בבחירה ?...
האמת היא, שבני הזוג לא טעו, הגמרא אומרת במס' סוטה (ב' ע"א) ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני, כך שברור כשמש שזיווגו של אדם נקבע משמים עוד בטרם נוצר, אולם "חיי הנישואין" נבנים בעשר אצבעות בביתם של בני הזוג. הרעיון של המחשבה שהזיווג משמים, הינו רעיון עמוק ומחייב, היות וגלום בו מסר של אתגר, להבין מה בעצם הקב"ה רוצה ודורש מאתנו בעבודת המידות, ללא ספק ניתן לומר שהכרת ההבדלים האישיים, והכרת השונות, מהווים חלק בלתי נפרד מחיי הנישואין, וכפי שנרחיב להלן.
ונתבונן בפסוקים של בריאת האדם, "ויברא האלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית א, כז). הבריה הקרויה "אדם", היא שילוב של איש ואשה, כאשר שניהם משלימים בריה אחת, ניתן להמשיל זאת לפאזל בן שני חלקים, כל חלק תורם חלק מהתמונה, ורק יחדיו הם יוצרים את התמונה המלאה, החלק הקמור משלים את החלק הקעור, אין חלק חשוב יותר מהשני, שני החלקים הכרחיים כדי לחבר את הפאזל, ואדרבה, רק בזכות החציצה השונה ביניהם ניתן להדביק אותם חזרה.
השוני בין המינים, יוצר מטבעו שוני אדיר, בגישה ובהסתכלות הרוחנית והגשמית של החיים, הם שונים בתפיסת עולמם, מה גם שמקומם במשפחה ובחברה שונה, ודמותם התעצבה באופן שונה לחלוטין.
את מרכז האישיות של הגבר תופס ה"שכל", מעורבותו הרגשית פחותה יותר, ומשום כך נוטה לחשוב על החיים ופחות לחוות אותם, הוא תכליתי יותר, לשם השוואה ניתן להמשיל את הבעל - ל"מוח", הוא נושא בעול, והוא מנהל ומנהיג את המשפחה ונשאר קבוע ואיתן בדעתו, ולא מושפע מסערות החיים. לעומת האשה שאת מרכזה תופס ה"רגש", היא זקוקה לקשר רגשי, לשותף אמיתי שתוכל לשוחח אתו ארוכות על רגשות וחוויות מעולמה הפנימי, רגשותיה וחמימותה מכשירות את האשה באופן טבעי לגדל את ילדיה, ולהעניק להם חום ואהבה, והיא הגורם המאחד ומלכד את בני הבית. את האשה ניתן להמשיל - ל"לב", היא הממלאה את הבית בחיים, היא מוציאה את התכניות שהמוח רוקם מהכח אל הפועל, הלב והמוח משלימים זה את זה, ואין אפשרות קיום ללא עזרת האחר.
את ההבדלים הנ"ל, נוכל לזהות אם נעמיק בפסוקים של בריאת האדם והאשה, אצל האדם נאמר "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב, ז), האדם נוצר מעפר תיחוח, ולכן אומרים חז"ל במס' נדה (ל"א ע"ב) שהאדם מקבל פיוס, אין לו תחושות עמוקות של רגש שצריך להשתחרר מהם. לעומת זאת, היצירה האלקית של האשה איננה עפר מן האדמה אלא צלע מצלעותיו של האדם, היא נוצרה מעצם קשה, ולכן קשה לה לקבל פיוס, מכיון שאף שהתפייסה במישור השכלי, ייקח לה זמן עד שתשחרר מפגיעתה הרגשית. וכשראה אדם את היצירה הנפלאה, אמר: "זאת הפעם, עצם מעצמי, בשר מבשרי, לזאת יקרא אשה, כי מאיש לוקחה זאת" (בראשית ב, כג), אדם מחליט שהיא בת זוגו, ומזהה שהיא משלימה את החסר שהוא חש בנפשו, יש בה הרבה רגש - תכונה שנעלמה ממנו, והוא עם המחשבה השכלית, יחד עם הרגשנות שבה, ישלימו זה את זו.
וזאת עלינו לדעת ולשנן, אנו שונים בטבענו מעצם הבריאה, אני איש והיא אשה, וכשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות, ועלינו ללמוד לקבל את השונות מתוך ידיעה ששונות זו משלימה את החסר אצל כל אחד מאתנו, וזוהי עבודת המידות והאתגר הניצב בפנינו.
המהר"ל אומר (באר הגולה, מאמר רביעי) שהקב"ה עסוק מידי יום ביומו לקיים את הקשר בין איש לאשתו, אנחנו אמורים רק לא להפריע לו, משום שדווקא השונות יוצרת ענין בקשר ובחיבור.
אשליית החיים הינה שבקסם ניתן להגיע אל פסגת השלימות, אדרבה, אל האושר הנכסף והמיוחל מגיעים רק לאחר עבודה יום יומית, ולאחר השקעת מאמצים רבים לאורך כל החיים.
אם נשכיל לראות את כל אחד מהקשיים הקטנים שלנו, כנובעים מהשונות, ומהווים אתגר וענין, להבנה, לסלחנות, אזי התחלנו למצוא את הדרך לאושר האמיתי והמיוחל.