ושוב אנו בבראשית. עוצמה רבה של אמת נשקפת ונגלת מתוך הלימוד והעיון במעשה בריאת העולם. הקב"ה השתית את עולמו על אדני אמת ויצק את יסודותיו באופן ישר ונכון. כמה נאה וכלילת יופי הכתרת הבורא את בריאתו בכתר "טוב מאד" (בראשית א' ל"א) "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד".
האדם – בכניעתו ליצריו – עיוות את פאר הבריאה ופגם בהרמוניה הנפלאה השזורה בין דברי הראשית. ראוי לנו לעיין היטב וללמוד מן העיון, אורחות חיים, לעסוק ב"טוב מאד" הזה שלפני העיוות והפגם.
על הפסוק (בראשית א' ט"ז) "ויעש אלוקים את שני המאורות הגדולים" דרשו חז"ל: בפשטות מובן ששני המאורות השמש והירח היו גדולים בשוה ומאירים בשוה. ממשיך הפסוק ומחלק ביניהם "את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטון לממשלת הלילה" מכאן משמע שיש מאור גדול ויש קטון ואינם שוים. מבארים חז"ל (חולין ס':) שבאה הלבנה לפני הקב"ה וטענה "אין שני מלכים משמשים בכתר אחד" כלומר שלא יתכן ששני המאורות יהיו בגודל שוה ובמעמד שוה. אמר לה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך. מצד האמת היה יכול הקב"ה לנזוף בלבנה ולומר לה אמנם כן, שני מלכים כן משתמשים בכתר אחד. הרי הקב"ה ברא שני מאורות שוים בגדלם ובמאורם מלכתחילה, מכיוון שזה רצונו, אך הקב"ה מסכים ומשנה את מעשה בראשית. מדוע?
זאת ועוד: מתשובת הקב"ה ללבנה – "לכי ומעטי את עצמך" – משמע שהסכים הקב"ה עם הטענה, והסכים שאין שני מלכים משתמשים בכתר אחד. אך הפתרון המוצע אינו הגדלת מי מהם אלא הקטנת הטוען. אם אכן כך צריך לברר מדוע ברא הקב"ה מלכתחילה שני מאורות גדולים? מדוע לא ברא אחד מהם קטן ואחד גדול? מה עלתה במחשבה לפני ה' בתחילה ומה השתנה לבסוף? שאלה נוספת מדוע השתנתה כביכול דעתו של הקב"ה הרי הוא יודע מראשית אחרית ויודע שתבוא הלבנה ותטען וטענתה תתקבל, מה בא ללמדנו המשא ומתן הזה?
מקום נוסף בו יש לכאורה שינוי במעשה בראשית, מביא אותנו לשאול שאלות דומות: ביום השישי למעשה בראשית ברא הקב"ה את כל הנפש החיה על הארץ: את החיות, הבהמות והרמשים. אח"כ נאמר ויברא אלוקים את האדם בצלמו... זכר ונקבה ברא אותם... ויברך אותם אלוקים. התורה לא מפרטת את כל מעשה בריאת האדם בפרק בריאת העולם אלא בפרק הבא. בינתיים נאמר בתורה על כל מעשה בראשית "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". בפרק הבא נאמר "ואמר ה' אלוקים לא טוב היות האדם לבדו..." זוהי אמירה יחידה בכל מעשה בראשית, קשה וחד משמעית "לא טוב". ואכן ה' מפיל תרדמה על האדם, מוציא צלע מצלעותיו ובונה אותה לאשה עצמאית המובאת אל האדם כעזר כנגדו. מעתה גם האדם ואשתו הם חלק מכל מעשה בראשית המוכתר בכתר טוב מאד. גם כאן יש שינוי במעשה בראשית. הקב"ה היודע מראשית אחרית ידע שסופו לומר לא טוב היות האדם לבדו היה צריך אם כן לבוראו מיד כשני גופים מחולקים באופן שלא יהיה לבדו אלא יהיה לו עזר כנגדו. מדוע בראו יחידי ושינה?
אולי ניתן לבאר ולהסביר שאכן הקב"ה יודע מראשית אחרית ודווקא משום כך, משום שיודע הוא שהאדם ואשתו אמורים להיות מאוחדים – ממש מציאות אחת, נשמה אחת – וגוף אחד בראם כאחד. חילקם לשניים, וכל זה על מנת שיעשו את הקשר ביניהם, את החיבור והאחדות כחלק מתפקידם בחיים. על מנת שתהיה להם אפשרות להצליח בתפקידם, על מנת שיקשרו קשר, יתחברו ויתאחדו יחזרו למצב הראשון של אחדות גמורה. ניתן לחשוב שלולי היו אדם וחוה מציאות אחת לא היו יכולים להתחבר אחר חילוקם למציאות אחת והיו תמיד שני נפרדים שקשורים זה לזו באופן חלקי. מעתה אחר שהבנו ש"היו" הם ממש אחד, ואח"כ חולקו מובן יותר שחוזרים הם ופועלים בעצמם על מנת ליצור את החיבור. זה מה שנותן סיכוי לאחדות מושלמת לבשר אחד ממש ויתכן שכך עלתה במחשבה לפניו כבר מראש.
אין ספק שיש קשר בין שתי הבריאות שנזקקו לשיפור כביכול. המאורות והאדם ויש ללמוד מאחת על רעותה.
בעניין המאורות מסכים הקב"ה עם טענת הלבנה שאכן אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד. יש למעט אחד מהם. אין שוויון, הירארכיה שולטת. בעניין אדם וחוה ממש ההפך, מסכים הקב"ה שלא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. יש שוויון ואין מעמדות. לא נאמר לנגדו כמו שנאמר בעשו ואלכה לנגדך (בראשית ל"ג י"ב), לא מנגדו כפי שנאמר בהגר ותשב לה מנגד (בראשית כ"א ט"ז) אלא כנגדו - כמוהו. יש כאן שימוש בכף הדמיון המחייב הדדיות ברורה. איך ניתן להבין הבנות הפוכות אלו?
ניתן אולי לומר שבענייני מלכות אין שני מלכים משמשים בכתר אחד. לא שייך שיהיו שני מלכים על אותה ממלכה כי כל מלך גורע ממלכות חברו ונמצאת מלכות שניהם אינה שלמה. במלכות חייבים הירארכיה כאשר אחד ממעל לשני רק כך שניהם יכולים להיות מושלמים בתפקידם. לעומת זאת בשותפות דווקא יש עניין ששניהם יהיו שותפים בשווה כאשר אין אחד מעל חברו. כאן לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו כשהעזר הוא כנגדו באופן שאם זכו נהיית עזר ואם ח"ו לא זכו נהיית כנגדו.
האדם וחווה נבראו באופן שונה. הם מבינים את המציאות באופן שונה, מתייחסים ומתנהגים לכל דבר בדרכם הייחודית, הפרטית. אחריהם כל ממשיכי דרכם מגיבים כמוהם. אי אפשר לחשוב שתשרור ביניהם מערכת של שלטון. מפאת שונותם לא יוכלו לשלוט ולהישלט אחד על ידי זולתו. הם זקוקים לחיפוי הדדי, להתאמה, למיצוי יתרונות המחפים על צרכים באופן הדדי.
אכן הקב"ה מעניש את חווה ואיתה את כל ממשיכות דרכה "והוא ימשול בך". אך דע לך הבעל, אין לך לממש את העונש הזה, לגביך אין זה עונש, זוהי יצירת צורך פנימי טבעי של האישה במורה דרך. כדאי לך להיות ראוי להיות מורה דרכה. אך אם תנקוט מצידך בדרך של ממשלה ושלטון, תוכר כמתנשא, כעריץ. תעורר התנגדות פנימית, תיצור פחד, חיץ ופירוד. בבית כזה שמי מבני הזוג מתנשא למלוך, לא תהיה אהבה. בין איש לאשה ראויות לשרור אחדות, שלמות, אהבה. מצבים אלו יושגו רק מתוך שותפות הדדית. ברגע שיגיעו הם למצב של מלכות ושלטון מיד חוזרת ההירארכיה ומחיבת שלא ישתמשו שניים בכתר אחד ומיד מתפתח מאבק מי בראש. אלו אורחות החיים אותם יש ללמוד מאותם שני חלקים בבריאה שנבראו מלכתחילה על מנת לחזור ולשפר בהם ולבוראם מחדש. שררה ושלטון יוצרים הירארכיה – הקטנת צד אחד לעומת העצמת זולתו, שולט ונשלט. אין הם ראויים בתוך חיי הבית. בחיי זוגיות אין מקום להבדלי מעמדות אדרבא אחדות תושג מתוך הדדיות.
אמנם אחדות אמת זו יכולה להיות מושגת אך ורק מתוך כניעה מוחלטת לשולט האמיתי היחיד שהוא ורק הוא "לבדו" מלך מלכי המלכים בורא העולם ומנהיגו. באמונה בה' בהדדיות ושותפות תיכון אהבת אמת.