מאת: וייס יאיר נטע יצחק

מבוא

אף אחד לא יוכל להבין ולחוש את הצער והכאב אתו מתמודדים עשרות ומאות זוגות, המצפים ומייחלים שנים ארוכות לזכות בפרי בטן, הם נושאים, יום ויום, לילה ולילה, את המתח, את החרדה, הייאוש והתסכול, התקווה והצער, כשהכל משמש בעירבוביה וטורד את מנוחתם עד לכדי איום על שפיות דעתם.
אך במאמר שלפניכם, ננסה להקל במקצת מסבלם של אותם זוגות, המכירים מקרוב את כל חיבוטי הנפש, ומהווים אצלם חלק בלתי נפרד מסדר יומם הקבוע, שלא תמיד יכולים הם להתאושש ולהתעודד בכוחות עצמם, ומסתובבים כסהרוריים ואובדי עצות, ולא מוצאים את נפשם ומנוחתם.

פרק ראשון: אפשר להבין אתכם

המצווה הראשונה שנצטווינו בתורה, היא מצוות פרו ורבו, והיא גם המצווה הראשונה אותה מקיים כל זוג שנישא בשעה טובה.
לאלה שזוכים לקיים את המצווה לאלתר, ולהביא לעולם ילד בקלות, לא נותר לנו אלא לאחל שיזכו וישכילו להכיר את חסדי הבורא, וכמו שה"בית ישראל" זצ"ל נהג לומר שאותם שזוכים לראות תינוק בתוך שנה מנישואיהם, בוודאי תחסר להם ההכרה שיש בורא לעולם, אליו אנו צריכים להתפלל ולבקש על כל דבר ודבר.
אך עיקרת מטרת הטורים דלהלן, היא להיכנס לנעליהם של אלה שלא זכו לראות זש"ק בתום שנה מנישואיהם. להשתתף עם מצוקתם, לתת להם להבין שהם לא לבד בסירה, ולהעניק להם תקווה ועידוד לימים טובים יותר, שבוודאי בוא יבואו.
למעשה, מטבע העולם, היה בריא וטוב, שבני הזוג בתקופה של אחר החתונה, יכירו קודם כל זה את זה, יחזקו ביניהם את הקשר כמו שצריך, ורק אח"כ יתחילו לחשוב על להביא ילדים לעולם, אך לא כך נצטווינו מהבורא ית"ש, וכל הסיבה שמתחתנים, היא כדי לקיים את מצוות פרייה ורביה, ולא להיפך – שהילדים הם האמצעי למטרה אחרת.

ממה הם לחוצים?
דבר ראשון שצריך כל זוג שכזה, זה לשאול את עצמו: מה מביא אותנו להיכנס לפאניקה, פשוטו כמשמעו, אחרי תקופה קצרה למן נישואינו, כאשר עדיין "אין חדש"?
התשובה היא, ולא כולם מודעים לה: החברה. בני הזוג אינם רוצים בשום אופן להיות יוצאי דופן משאר חבריהם, ומשאר בני משפחתם. זה, וזה בלבד, הגורם שממריץ אותם לעשות ולפעול, שרק חלילה לא יתחילו לדבר עליהם בחוץ בסגנון כמו: שמעת? לזוג הזה אין עוד ילדים שהשם ישמור, כבר למעלה משנה אחרי החתונה! אלו מסכנים שהם, מה יהיה איתם?...
לא פלא הוא, אומר האדמו"ר מבעלזא שליט"א, שבדור שלנו רוצים בני זוג לצאת מהחופה עם עגלת תינוק...
ומה עושה הסביבה במצב כזה? מרוב טוב ליבם, הם מתנדבים לעזור, עם כוונות טובות, מה שברוב הפעמים רק מגביר את הקושי והסבל לבני הזוג. הדבר בא לידי ביטוי, מנסיונות לייעץ, ועד למתן סגולות ועצות למיניהם, והכל בכדי לחזק את הזוג המסכן שעדיין לא זכה לילדים. בעיקר נפוצה ההצעה הנדיבה להיות "קוואטער" בבריתות, כך יידעו כולם שאתם זקוקים לישועה קרובה, ואז יתחילו כולם להתפלל עליכם. אשריכם ישראל!
וכאן מתחיל לו הגלגל להסתובב, גלגל של נדודים ותקוות, בין רופא אחד למשנהו, ושעון החול הולך ואוזל, ואתו גם כוחות הנפש של בני הזוג, המנסים לתפוס איזה מקל להישען עליו ולא להתמוטט, שלא לדבר על הדמים המרובים שעליהם להשקיע בתהליך, 'דמים' תרתי משמע.

חייבים להיות כמו כולם...
כשלאחד חסר משהו, מה שבעיקר יגרום לו לעצבות ולמצב רוח ירוד, זו העובדה שהוא שונה מכולם. לכולם יש, כולם מצליחים, כולם כשרוניים, כולם וכולם וכולם, ורק הוא נשאר מאחור בלי כלום.
אותו הדבר בעניין הילדים. לזוג צעיר, בקושי שנתיים לאחר החתונה, שעדיין אין לו ילדים, אין שום סיבה להיות בצער ותסכול על מצבו, אילולא ה"חברה" המלחיצה. הרי מה יותר נחמד לזוג צעיר ומאושר, מאשר לשבת כמה שנים יחד, בשקט ובלי דאגות וטרדות מהילדים. אותן שנים יקרות, הן בשבילם הזדמנות פז בשביל להכיר טוב זה את זה, וליהנות בצורה המושלמת. והנה, בכל זאת, בניגוד לסברה הישרה, מתברר שאם כעבור שנה מהחתונה, כשהזוג עדיין לא הספיק להתרגל לחיים החדשים, עדיין "אין חדש", הם נכנסים ללחץ. הם רוצים להיות כמו כולם. כולם התחתנו, אז גם הם התחתנו, כולם הביאו ילדים, אז גם הם רוצים ילדים.
אם נחפש הוכחה לדברים האחרונים, שהחברה היא האשמה העיקרית בכל הלחץ, נוכל לקבל אותה אצל כל בני זוג שעדיין לא זכו להביא ילדים. אם נשאל אותם מה גורם להם ששמחת החיים שלהם תרד, התשובה המרכזית תהיה: הלחץ החברתי. העובדה שאין להם עדיין ילדים, לא כ"כ כואבת להם, כמו שכואב להם ש"לכולם יש ולהם עדיין לא". הם שונים. הם מוזרים. הם לא "כמו כולם". ואם שמחת החיים יורדת, אוטומטית מקוטלג האדם כמסכן.

יתירה מכך. היה וב"ה הגיעה הבשורה המרנינה ש"יש חדש". איזו שמחה ואושר ממלאים את כל הבית, אבל מהי ההרגשה ברחוב? תתפלאו לשמוע שהיא נשארה כשהיתה. האנשים בחוץ הרי עדיין חושבים שאנו חשוכי ילדים, מסכנים ומדוכאים, אז אין לנו ברירה אלא להאמין להם... לאשה אולי יהיה יותר קל עם הזמן, בחודש החמישי או השישי, כאשר כל חברותיה יידעו על הבשורה שבדרך, אבל הבעל יצטרך להמשיך לסבול מהלחץ החברתי, עוד כמה חודשים טובים, עד ללידה עצמה. האם אנו צריכים הוכחה טובה יותר מזו, שהחברה היא זו שגורמת ל-90% מהלחץ, גם כאשר הוא כלל אינו מוצדק, כמו בדוגמא האחרונה?
לפעמים החברה יכולה לגרום לבני הזוג לחוש מסכנים, אפילו שלמעשה אין הם חשים כך. זה יכול לקרות אצל בני זוג שנה וחצי אחר החתונה. רוב חבריהם מהישיבה והסמינר כבר אבות ואימהות לילד ראשון, או לפחות בדרך לכך, ואצלם עדיין אין חדש. עובדה זו אינה גורמת להם לחשש כלשהו. להיפך, הם דווקא נהנים מהשקט המבורך שנותן להם ליהנות קצת בצוותא ללא צער גידול בנים. אך הנה, הלחשושים והמבטים הסביבתיים, שמתגברים עם הזמן, עושים בסוף את שלהם, ובני הזוג המאושר וחסר הדאגות, "מתחילים להאמין" לחברה שהם אכן מסכנים...

אם אנו בכל זאת זקוקים להוכחה נוספת לכך שהחברה היא הגורמת לתחושת המסכנות, נוכל להביא אותה מהדוגמא הבאה: אחוז ניכר מהאוכלוסיה, סובל מקוצר ראייה בדרגות שונות. כל אלה מזדקקים להרכיב משקפיים, ובלעדיהם קשה להם לראות למרחק, לנהוג, לקרוא ופשוט לתפקד. האם כל אותם אלה חשים מסכנים? והרי זה מום די מגביל, ואפילו כרוך בהוצאות לא מבוטלות אחת לתקופה.
התשובה היא: המום הזה מקובל בחברה. להרבה יש משקפיים, הרבה סובלים מקוצר/רוחק ראייה, ואם כן אנו לא שונים ויוצאי דופן. "צרת רבים חצי נחמה". עד כדי כך, שאותם אנשים לא רק שאינם מתביישים במום הלזה, אלא אף משקיעים בתחום, ומחפשים אחר המשקפיים האופנתיות ביותר, עם מותג ידוע שם...
במקרים רבים, אנשים אפילו יהיו מוכנים להביא על עצמם קשיים וסבל, והעיקר להיות דומים לאחרים. ודוגמא שכיחה: ישנם הרבה זוגות צעירים מחו"ל, שמיד לאחר חתונתם באים הנה לארץ ישראל ללמוד. הם יושבים כאן בלי הורים ובלי מכרים. בארץ זרה, שפה זרה, מנטאליות שונה, ובכל זאת, מאות עוברים על אותו תהליך וגורמים לעצמם את הקושי הזה. וההסבר כבר נכתב בשורה האחרונה: כי מאות זוגות עושים את זה, אז גם אנחנו נעשה את זה, גם אם זה קשה.
מאות זוגות מביאים ילד בכל שנה. אך האם יבוא מישהו ויטען שזה קשה לו ושהוא מסכן? לא! כי כך היא דרך הארץ, וכולם סובלים מצער גידול בנים, וצער כזה הוא נסבל, ואפילו אפשר לומר – כמעט אינו מורגש.

אין להם על מי להישען...
גם ההורים, עם כל רצונם הטוב והדאגה הכנה שלהם, לא יוכלו לעזור ולתמוך בבני הזוג מן הצד הנפשי. מי שלא התנסה במצב כזה לא יידע לסייע לאחרים להתמודד אתו, ומה שקורה הוא, שלבני הזוג אין בפני מי להשיח ולפרוק את כאבם הגדול, והחבילה הכבדה נשארת לרבוץ על כתפיהם, עד שהם מגיעים לשלב בו הם יודעים באופן ברור ש"אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים", ואין עצה ותבונה מאת ה', ושהקב"ה מתאווה לתפילותינו.

עוברים שנתיים, וכבר מתקדמים לקראת סיום השנה השלישית, ועדיין אין חדש. כבר ניסו את כל הסגולות, ובכל זאת לא זוכים לראות את האור בקצה המנהרה. בני הזוג המותשים, עומדים על סף אפיסת כוחות ומלבם פורצת לה זעקה נואשת: ריבונו של עולם, מה יהיה איתנו? מדוע אנו אחרים מכולם? כל שאר החברים יושבים בביתם וזוכים לחבק ולנשק את פרי בטנם, ואילו אנו יושבים בבית ריק ושומם, וכל יום שעובר נדמה לנו כשנה ארוכה. כאן בבית לא שומעים קול בכי של תינוק, אלא רק קול בכי של מבוגר, שלעיתים לא נשמעת כלפי חוץ, אבל "במסתרים תבכה נפשי". הרי אנו כבר מזדקנים, מי יסתכל עלינו ומה יהיה הסוף איתנו?

במעגל השנה
מלבד ימות השנה הרגילים, ישנם גם את ימות החגים במעגל השנה, המזכירים ביתר שאת את עובדת היעדר הילדים.
זה מתחיל בכל שבת ושבת.
עם הצפירה שמבשרת על כניסת השבת, ניגשת האשה להדליק נרות. למען הדיוק, היא ניגשת להדליק רבע שעה קודם לכן, כחלק מהקבלות הטובות שקיבלה על עצמה, לכבד את השבת, ולהרבות לעצמה זכויות. רגעים אלה של הדלקת נרות, מרטיטים הם אצל כל אשה יהודיה, א יידישע מאמע, המורידה דמעות על ילדיה שיגדלו לתורה ומעשים טובים. על אחת כמה וכמה כאן, אצל אשה שמתפללת על שתזכה בכלל להביא ילדים לעולם.
הבעל מנסה לחפות על יגונו הוא, ולפני צאתו מן הבית, הוא מאחל "שבת טוב" בקול הכי עליז שהוא מצליח להפיק מגרונו.
כבר בדרך לבית כנסת, הוא פוגש בחבריו המוקפים בכמה זאטוטים עם פיאות מסולסלות מלאי חן יהודי טהור, שבידיהם פעקאלאך מלאים כל טוב, ולעומתם הוא עדיין מגיע לבד.
מגיעים לבית הכנסת. התפילה מתחילה. מימינו ומשמאלו יושבים להם ילדים ומתפללים עם כל הטוהר וההתלהבות, ואילו הוא...

למחרת אחר הצהריים, בשעה שכולם באים לבית הכנסת, ילדים ואבותיהם, לשעת ה"אבות ובנים", נשאר הוא בבית. איך הוא יכול לבוא לבית הכנסת ולשבת לבד? הוא גם לא מסוגל לספוג שוב ושוב את מבטי החמלה שמשוגרים לעברו, גם אם רוב רובם הם אולי פרי דמיונו. מה לעשות, כשאין מה שמעסיק את הראש, המוח פנוי לחשוב ולנפח דברים שלא היו ולא נבראו.
בערב יום הכיפורים, כאשר ברוב בתי ישראל נהוג לברך את הבנים, כאן בבית שורר שקט ודממה. בקושי אפשר לאכול את הסעודה המפסקת. הכאב קשה מנשוא.
מגיע שמחת תורה. איזה חג יש שילדים כ"כ עליזים כמו שמחת תורה?  הם מגיעים עם דגלים עטורים וספרי תורה קטנים, ורוקדים ומפזזים יחד עם אבא, והאם, מעזרת הנשים, מוחה דמעת התרגשות בראותה את הנחת שלה.

עולה על כולנה הוא חג הפסח. איזו הרגשה טובה יכולה להיות לבני הזוג בליל הסדר אצל ההורים, כאשר כל האחים והגיסים מקשיבים ל"מה נשתנה" המתוק שילדיהם שואלים אותם: "טאטע, איך וועל דיר פרעגן פיר קושיות", ואילו הם, הזוג "הצעיר", רק שואלים את עצמם בכאב "מה נשתנינו אנו מכל האחרים? מתי כבר נזכה גם אנחנו לשמוע את בקשות הילד ל"אפיקומן"...
אחרי חג הפסח מגיע ל"ג בעומר, ואיתו נפרצים כל הסכרים שנבנים במשך השנה ברוב מאמץ. הציון של רבי שמעון ספוג מדמעות רבות של יהודים, אבל ללא ספק אחוז ניכר מאותם דמעות שייכות לבני הזוג הכמהים לישועה. מחוץ לציון רוקדים אבות עם ילדי חלאקה על כתפיהם, והוא רק מבקש מריבונו של עולם לזכות בעצמו לנחת הזו.

כל פגישה משפחתית, בחגים, בחתונות ובאירועים למיניהם, היא מעין תזכורת כואבת עבור בני הזוג, שנפשם קצה ממבטי החמלה המשוגרים לעברם, ומתבטא מהברכות שמאחלים על ראשם, "אצליכם בשמחות", ובעיקר מהטאבו המוחלט והבולט, המושם במהלך השיחות על כל מה שקשור בילדים ועליהם.
זהו הרקע הקודר של בית כזה מידי יום ביומו.

קשה לפרגן
הטלפון מצלצל וקוטע את השקט הצועק בין ארבע הקירות. "מזל טוב, מזל טוב!" מבשר הגיס הקטן שבקושי מלאו לו עשרים ועוד לא עברה שנה שלמה מחתונתו. "נולד לנו בן! אצלכם בשמחות בקרוב!"
בני הזוג מנסים לברך את הגיס עם כל הלב, אבל העצב והיגון שבפנים נשמעים בקולם. מתי גם אנו נזכה?
מידי תקופה הם מוציאים מהדואר הזמנה לחתונה. אחת ההזמנות היא לחתונת הבחור האחרון מהשיעור, 'עלטערע בחור' שסוף סוף זוכה להקים את ביתו בשעה טובה. בהזמנה אחרת הם מגלים שהבחורה האחרונה מהכיתה שבסמינר מתחתנת. אבל כאן מתחיל החשש המוכר לנקר במוחם של בני הזוג: מה נעשה שם בחתונה? את מי נפגוש, מה יאמרו או ישאלו אותנו, איך נוכל להעמיד פנים שמחות ולאחל מזל טוב בחום כשבתוך הלב כואב, או איך נשרוד את ה"אצלך בשמחות" הקולני והמהדהד שנקבל בחזרה?
אין ברירה. חייבים ללכת. שרק לא יאמרו בחוץ שכבר נהיינו כ"כ מסכנים עד שאפילו ללכת לאחל מזל טוב בחתונה איננו מסוגלים.

פגישה לא מוצלחת
בחתונה פוגש הבעל בחבר נשכח, שמתגורר לו אי שם בקצה הארץ. ההוא כנראה לא מעודכן במצב המשפחתי של מיודענו, והשיחה מתנהלת לה בערך כך:
החבר: מה נשמע? - ב"ה, בסדר.
החבר: איפה אתה גר היום? - ביישוב ההוא וההוא.
ואתה איפה גר? - כאן בעיר.
החבר: מה אתה עושה? - אברך כולל.
ואתה? – מגיד שיעור. הייתי מוכרח לעזוב את הכולל ולהביא פרנסה הביתה. מהמשכורת של הכולל לא יכולתי לפרנס משפחה עם ארבע ילדים בלע"ר. דרך אגב, איך אתה כן מצליח? האשה בטח עובדת, או שלשווער יש אמצעים?
מיודענו מנסה להסיט את השיחה מהיבלות הכואבות, אבל ההוא עובר לשאלות יותר ישירות: לאיזה גן אתה שולח את הילדים? כמה בעצם כבר יש לך, בלי עין רעה?
"אין לי עדיין ילדים".
לשונו של ההוא נעתקת מתדהמה וממבוכה. למפרע הוא מתחרט על כל השיחה שנוצרה. כמה לא נעים לעמוד בפני חבר מסכן בלי ילדים. נו, אז מה אפשר לומר לו? איך אפשר להיפטר מהשיחה הזו מהר ככל האפשר ובשלום? הוא נשאר לעמוד נטוע על מקומו עוד עשר שניות, עד שהוא מחליט לעשות סוף למעמד המביך: "טוב, אז להתראות בשמחות" ורץ אל המעגל, מנסה שלא לפגוש יותר בעיני החבר האומלל. אוהו, הלחץ כבר מאחוריו. 'אוף! למה לא ידעתי מראש שאין לו ילדים?' הוא שואל את עצמו ללא הרף.

ריקנות ושיממון
עוד יום עובר, עוד בוקר ועוד ערב. בבוקר יאמר מי יתן ערב ובערב יאמר מי יתן בוקר. וכך עוברים עליהם הימים שנדמים להם כנצח.
מגיע יום חמישי. מתחשק קצת לצאת מהבית השומם, ולהתארח אצל מישהו לשבת. הרי משעמם לשבת לבד על שולחן ריק ושקט, שמה כבר יכול להיות הנושא המדובר? ילדים ושוב ילדים. שיחות שלא מביאות הרבה שמחה. אבל אצל מי נתארח?
"ניסע להורים שלך" מציעה אשתו. אבל אז מתברר שהאח הצעיר עם ילדיו בדיוק מגיע להורי הבעל לשבת זו. טוב, זה כבר לא בא בחשבון. הם לא מסוגלים לסבול את מבטי הרחמים שישוגרו לעברם, ובטח לא את השאלות של שימי הקטן והתמים ששואל את אבא שלו, האח הצעיר, "למה לדוד חיים אין עוד ילדים?"
"טוב, אין ברירה אלא לנסוע להורים שלך" אומר הבעל. אחרי זמן קצר בני הזוג מתחרט. מעדיפים להישאר בבית לשבת. כי איזה טעם יהיה לשבת אצל ההורים הדאוגים.
"אז נזמין אורחים!" מעלה הבעל רעיון גאוני. כך לא נחוש בבדידות האיומה. "בסדר". עקרת הבית לא נכנסת ללחץ לקראת האורחים. הרי הבית תמיד נקי ונוצץ. אין מי שילכלכך ואחרי 5 שנים הריהוט נראה כחדש. הם כל הזמן מתפללים שהם יזכו לילד שכבר ישבור משהו, או יכתים את הקירות בשוקולד או בצבע.

והתשובה היתה שלילית...
"מחר את צריכה לקום מוקדם בבוקר" מזכיר הבעל לאשתו אחרי עוד ערב מסויט. "יש לך תור לבדיקת דם". נו, היא כבר רגילה לזה, מהדקירה היא לא חוששת. החשש שלה הוא מהתוצאות. כבר אין כח לתלות תקוות ולנחול קשה אכזבה לאחר מכן.
מגיע זמן הוצאת התשובות. ושוב נעים בני הזוג בין תקווה לייאוש. אבל אולי, אולי הפעם יבוא סוף וקץ לכל צרותינו, תחילה וראש לפדיון נפשנו? כבר הגיע הזמן! מילא הטיפולים המטרטרים, ההוצאות המכבידות, הכל שווה כאין וכאפס אל מול הציפייה הדרוכה של שנים כ"כ ארוכות. אוי, אבא שבשמים, רק אתה יכול להחזיק אותנו בשעה גורלית זו. לשמוח עם הישועה, ולהבליג ולהתמודד באם חלילה נגזר עלינו עוד צער חס ושלום.
והתשובה מתבררת כשלילית, בפעם המי-יודע-כמה. כבר אין כח לדבר. בקושי לחשוב. מה יהיה? כמה אפשר? אנו כבר לא מחזיקים מעמד! מאיפה ניתן לקחת כוחות לכאלה נסיונות ומפחי נפש? מגיעים הביתה ואשד הדמעות פורץ החוצה. כשל כוח הסבל ורבו התלאות. בני הזוג היו שמחים ל"ע לשבת שבעה על הצער הגדול בכל פעם מחדש, ובלבד שיבואו אנשים לנחמם ולעודדם. אבל אין להם את האפשרות הזו, והם צריכים לבד לבד, לחיות עם הכאב הגדול. להתעודד מחדש ולהתפלל שוב ושוב. הם חשים שכאילו הכל הולך לריק ושערי שמים ננעלו בעדם...

במסתרים תבכה נפשי...
מגיע הלילה. מנסים להירדם. לשכוח קצת מעצמם, ולהיכנס לחלומות ורודים שינתקו אותם ולו מעט מהמציאות הקשה. אבל השינה ממאנת לפרוס את כנפיה עליהם. הדמעות זולגות והכרית כבר ספוגה מהם. נרדמים איכשהו באפיסת כוחות לשינה טרופה של כמה שעות, כדי לצבור קצת אנרגיה ליום המחרת.
מגיע יום המחרת. שוב קמים לעוד יום קשה ומתיש, פיזית ונפשית.
הבעל יוצא להתפלל וללמוד בכולל. האשה רוצה לצאת קצת ולהתאוורר, לנקות קצת את הראש מהמתחים ולנסות להתנתק ולשכוח מהכל. אבל היא מתביישת לרדת ולהסתובב לבד ברחוב. גם לכך יש פיתרון, אמנם חלקי. לוקחים את האחות הקטנה, או האחיינית. גם חסד עם האמא או הגיסה, וגם תהיה לה עגלה לטייל. אבל כל זה הוא כאמור פיתרון של לעג. היא הרי רוצה כבר לדחוף עגלה משל עצמה!
ברחוב היא פוגשת בחברות וידידות מהסמינר. חלקן תעבור כביש עוד ממרחק. הן לא יודעות איך להתייחס ומה לשאול. אז מה יותר פשוט מאשר לעבור כביש, כאילו הן לא ראו ולא שמעו, ובמקרה הטוב הן תנפנפנה עם היד לשלום חטוף.

גם עם אלה שכבר כן נעצרות לשאול מה נשמע, צריכה האשה להפגין ביטחון ולהפריח חיוכים כאילו ש"הכל בסדר גמור, והשם יעזור". רק זה חסר שיתחילו לרכל עליה שהיא נכנסה למשבר ולדיכאון. אז מתאמצים לחייך ולשדר עסקים כרגיל, כדי שחלילה לא ינחשו מה באמת קורה בפנים.
אין מה לומר. החיים האלה קשים וכואבים, והתיאור שלעיל רק ניסה לשקף אל נכון את התחושות הפנימיות, שמי שלא חווה אותם, גם אם ירצה, לא יוכל להבין אותם לעומק, ואנו מאחלים לו שלעולם לא יבין.
לצד הכאב הקשה מנשוא, ישנו את הצד של התקווה, של ההצלחה בהתמודדות, והמשך בשגרת החיים, מתוך התגברות וכוחות נפש מיוחדים. ואת הצד הזה חשוב לאמץ, כדי שנוכל לשרוד הלאה.

לסיכום: הקושי שלכם מובן. זה קושי שמלווה אתכם יום ולילה, שעה שעה, רגע ורגע. זה קושי שמלווה אתכם לכל מקום, בתוך הבית, ברחוב, במשפחה ובחברה. אתו עליכם להתמודד, ואתם שואלים איך, ובכן:

פרק שני: מנין שואבים את הכוחות?
בוחן כליות ולב...
גם אם המצב נראה חשוך, ואנו בטוחים שאף אחד לא מבין ולא יבין אותנו, עלינו לזכור שיש אחד שכן רואה, שומע ויודע הכל. הוא מלווה אותנו לאורך כל שעות היממה. הוא מאזין לתפילות ביום ושומע לקול בכיות הלילה. הוא גוזר וגם מקיים. זה אבא שבשמים. כרחם אב על בנים, גם הוא מרחם עלינו. אנחנו לא תמיד זוכים לראות ולחוש את זה עין בעין, כי ראייתנו מטושטשת ובינתנו קצרה. איננו יודעים מה הסיבה לאירועים המתרחשים איתנו בעולם הזה, ואיננו מתיימרים להבין חשבונות שמים. כל זה הוא למעלה מהשגותינו.
הרי אנו אומרים בתפילת שמו"ע, שלוש פעמים ביום, "הטוב כי לא כלו רחמיך". כי אין סוף לרחמיו וחסדיו המרובים איתנו. ואם כך, איך אפשר לחשוב שהוא עושה איתנו רעה ח"ו? אלא כל מה שנותר לנו, זה להגיע למסקנא שאנחנו לא מבינים הכל, ואם זה מה שנגזר עלינו לעת עתה, אנו מאמינים שזה מה שטוב לנו.
אנו עומדים בניסיון. ניסיון שנועד לבדוק את ביטחוננו בהשם, ועד כמה אנו נאמנים אליו גם בשעת צער. ואם הוא העמיד אותנו בניסיון ונתן לנו את הכח להתמודד אתו, ודאי הוא שקיבלנו ממנו גם את הכח להתגבר בעצמנו ולעמוד בניסיון בגבורה.

נתחזק באמונה וביטחון
את החסר אי אפשר להשלים ולתת, ואף אחד לא בא לומר שמצבינו הקשה אינו מוצדק. מאוד קל וטבעי לבני הזוג ליפול לרחמים עצמיים, ולחשוב כמה שהם מסכנים וכמה החיים קשים להם וכאמור, תחושתם זו היא מוצדקת, ולא רק זאת, אלא שאם הם יסתובבו עם פנים נפולות ברחוב וישדרו מסכנות, כולם יבינו ויצדיקו אותם. מי לא היה חש מסכן באותו מצב? אבל לפני שבני הזוג מתנהגים כך, עליהם לשאול את עצמם "מה הרווחנו מכך בשורה התחתונה?" והתשובה תהיה: כלום. רק נזק.
כדי לנסות להקל כמה שניתן על המצב הקיים, אזי קודם כל, כיהודים מאמינים, עלינו לתפוס בראש ובראשונה את אומנות אבותינו בידינו, את כח התפילה, שכידוע שהקב"ה מתאווה לתפילתן של ישראל. אנו אמנם מקבלים עלינו את גזירת השם באהבה, אך עדיין זה לא אומר שאסור לנו להתפלל לימים טובים יותר. עלינו להאמין ששום תפילה לא הולכת לריק וכל תפילה מגיעה ונשמעת לפניו, ובסוף זוכים לראות בישועת השם שתבוא כהרף עין.

עצם העובדה שנותנים לנו את ההזדמנות להתפלל על דברים שחסר לנו, היא לנו סימן טוב משמים. עונשו של הנחש היה שיאכל עפר כל ימי חייו, ולכאורה קשה, הזו ברכה או קללה? הלא בקללה זו מרוויח הנחש שמזונותיו מצויים לו תמיד. אלא התשובה היא, שהקב"ה לא חפץ לשמוע יותר את תפילותיו של הנחש, ולכן זימן לו את מזונו בכל מקום. ממילא, אנו, שמאותתים לנו משמים שתפילתנו רצויה, בכך ששולחים לנו ניסיונות, עלינו לראות בכך קרן של אור, ולהתחזק יותר בתפילה ואמונה.
בשם ר' צדוק אומרים, שכמו שכשרוצים לבנות בניין, צריכים מקודם לחפור תחתיו יסודות עמוקים, כך הוא כשה' חפץ לתת מתנה גדולה לאדם, הוא נותן לו מקודם ניסיונות, כדי שיתפלל ויקבל את המתנה המיועדת עבורו.

חשובים בעיני ה'
האדמו"ר מבעלזא זצוק"ל נהג לומר על אותם אודים מוצלים מאש שזכו לשרוד את אימי השואה, שיש להם חלק בעוה"ב, ואפילו צדיקים אינם יכולים לעמוד במחיצתם. אסור אמנם לערוך השוואות בין אותם יהודים אומללים שאיבדו את כל משפחתם וראו לנגד עיניהם יהודים נרצחים בכל מיתות משונות, לבין בני זוג הסובל יום יום, ובכל זאת, בשואה היתה זו "צרת רבים" ואולי היתה בה נחמה פורתא לכל יהודי, כאשר ראה שכולם סובלים כמותו והוא לא לבד, ואילו כאן, יושבים להם בני זוג ומתמודדים לבד עם צרה הפוקדת אותם, וכל יום שחולף הם כאילו נולדים ומתים מחדש, מרוב צער ויגון, ולא לחינם אנו מוצאים ברחל אימנו שאמרה ליעקב "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי", וברש"י "מכאן למי שאין לו בנים שחשוב כמת", ואם כן, בוודאי שחלקם של אלו גדול מאוד בעולם הבא.
עצם הידיעה הברורה שאין לנו לסמוך אלא על אבינו שבשמים, ושהוא מקשיב לכל תפילה שלנו, יש בה כדי לנסוך עידוד ותקווה, לימים טובים יותר, שבוודאי בוא יבואו.
וכן מבואר בספה"ק, על הפסוק "בחרבי ובקשתי", שהתפילה נמשלה לקשת. כמו שהקשת, ככל שמותחים אותה, החץ נורה ממנה למרחק רב יותר, כך התפילה, ככל שהתפילה יוצאת מעומק הלב השבור, היא עולה יותר למעלה, קרוב יותר לכסא הכבוד.

כדי שהתפילה אכן תצא לה מעומק הלב, כדאי שנמשיל את עצמנו לבן יחיד להורים עשירים, שאת כל מבוקשו הם ממלאים בשמחה, ושלא כמו אצל ילד במשפחה של 10 ילדים, שלא תמיד האב יכול למלא את מבוקשו של כל ילד, הרי שאנחנו נחשבים כבן יחיד אצל השי"ת, וברצונו אנו יכולים לקבל את כל מה שנרצה. אם רק ניגש לתפילה עם ידיעה ברורה זו, נחוש אליו יתברך קירבה יתירה, עד שנזכה להתבשר בבשורות טובות.
החוט המשולש לא במהרה ינתק, ועם כח התפילה, ועם אמונה וביטחון בבורא ית"ש, בוודאי נזכה לראות ישועות אף שלא כדרך הטבע, והכל בינתיים הוא רק עניין של זמן. קצת סבלנות ואורך רוח.
בכל התקופה הקשה עלינו לזכור, שגם הבורא יתברך חפץ שנזכה בזרע של קיימא שימשיכו את הדורות, ויביאו לו נחת ע"י מצוות ומעשים טובים, כרצונו יתברך, וזהו הרי תכלית האדם בעולם הזה. אם כן, כל העיכוב עד שנזכה לכך, מוכיח שיש לנו תפקיד בעולם, להרבות בתפילות ולבטוח בהשי"ת שמאתו לא תצא כל רע, עד שניוושע בשעה טובה.

חשבתי על רעיון נפלא שאפשר ללמוד בגמ'. המשנה בברכות (ס.) אומרת "מברך על הרעה מעין על הטובה, ועל הטובה מעין על הרעה", ומביאה הגמרא דוגמאות לכך, שבתחילה נראה הסיפור כ'רעה', ולבסוף מתגלה שהוא היה 'טובה', וכן להיפך. ולכאורה מדוע הגמ' צריכה להביא דוגמאות ל"רעה מעין הטובה" ו"טובה מעין הרעה", הרי גם על רעה גמורה צריכים לברך כמו שכתוב במשנה (הנ"ל) "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". אלא כנראה רוצים בזאת ללמדנו, שכמעט אין מושג של רע בלא טוב וכן להיפך, טוב בלא רע, כי תמיד ישנם שני צדדים למטבע, וכל תפקידנו הוא לגלות את הטוב והחיובי שבכל דבר, ולברך ולהודות עליו.

ועד שהישועה תבוא
אנו צריכים לשנן לעצמנו, חזור ושנן: "הסלעים הקשים שהחיים מציבים בפנינו, הם גשר ולא חומה!"
אם בכל זאת נגזר מה שנגזר לעת עתה, שעדיין הישועה לא נראית באופק, לפחות לא ננפח אותה ונתרום לה עוד ועוד מתחים ומשקעים, אלא להיפך, ננסה למזער אותה ככל הניתן, כדי שחיינו ימשיכו להתנהל בצורה נורמאלית. החברה גם היא אינה אוהבת אנשים מסכנים. היא בהחלט מרחמת עליהם ונדה להם בראשה, אבל מכאן ועד לגילויי חיבה וחברות, הדרך רחוקה. אנשים אוהבים להסתובב בחברת כאלה שאופטימיים ושמחים, שידביקו גם אותם במצב רוחם הטוב.
נשאלת השאלה: נו, אז איך אפשר לא לשדר מסכנות? התשובה היא: אכן, בשביל כך העניק לנו השם במתנה את כח המחשבה, ועם הכח הנ"ל, ניתנה לנו האפשרות לבחור איך נשתמש בה. אנו יכולים להשתמש בה ע"י מחשבה בכיוון חיובי, עם תקווה טובה, ומצד שני יש באפשרותנו לחשוב הפוך, שהכל כ"כ רע וקשה, ומי יודע מה יהיה בסוף?

אם ממילא נגזר עלינו לחכות, אז למה שלפחות לא ננסה להמתיק את "תקופת ההמתנה", כך שהצער ירד למינימום. במקום להיות טרודים ועסוקים כל העת בצרותינו, ונביט עליהם כאל חומה אימתנית, נבדוק מה כן ביכולתנו לפעול, מה הם הצדדים החיוביים שיכולים להיות במצב שנכפה עלינו, שמתפקידם להיות לנו כגשר אל ימים טובים יותר, וכך נוכל להפיח בקרבנו מחשבות אופטימיות, שהכל הוא רק עניין של זמן, ועוד נזכה בוודאי לראות בעזרת השם דורות ישרים ומבורכים, שירוו אותנו מלוא הכף נחת, עד שנשכח שאי פעם עברה עלינו תקופה קשה, של ייסורים ומכאוב.
יחד עם זאת לאורך כל הדרך, יש להיזהר מהדחקת העניין, ועוד לקרוא לזה "איפוק" חיובי, אלא להיפך, יש למצוא זמן פנוי לדבר על כך באופן פתוח, ועצם הדיבור ההדדי על הנושא הכאוב, על הקשיים ועל דרכי ההתמודדות,  יכול לתרום רבות לשני הצדדים, כמו שנאמר "דאגה בלב איש ישיחנה", ולמנוע התפרצות עתידית העלולה לגרום לנזק נפשי מיותר.
"איפוק" הוא טוב כשהוא ברחוב, בין החברה המלחיצה. כשמשדרים שם איפוק וגבורה, מקבלים משוב מתאים, של חברים וידידים שעומדים אחוזי התפעלות מתעצומות נפשנו, וממילא אינם חוששים לעמוד לידינו ולשוחח עימנו בפתיחות, מה שמביא לנו מאיתם עוד עידוד וחוזק, וכך הגלגל מסתובב לו בכיוון החיובי.

לסיכום: נזכור את ריבונו של עולם. ככל שקשה לנו יותר, אנו חשים אליו קירבה רבה יותר, כילד חסר אונים הכרוך אחר אמו. וכן בכיוון ההפוך: אם יש ילד בתוך משפחה גדולה, של"ע חולה וזקוק לתמיכה, האב מרחם עליו ודואג לו יותר מלכל השאר. כך ה' מאזין ושומע אל תפילתנו והוא מתאווה לה. * עם כח המחשבה נצליח לשרוד את תקופת ההמתנה.

פרק שלישי: אסור לאבד את התקווה!

חז"ל מפרשים "תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים", שהדבר הראשון שיהודי צריך לזכור, זה יציאת מצרים, ללמדנו שכמו בזמן יציאת מצרים כך גם היום, אחרי רגעים של כמעט ייאוש, באה התקווה עם הישועה והגאולה.
אין ברירה. גם כשקשה, גם כשכח הסבל מאיים להתפוגג, אנחנו חייבים להחזיק את עצמנו בידיים, שחס וחלילה לא ניפול לזרועות הייאוש, אלא תמיד נתחזק עם תקווה לישועה. אנו הרי נתבשר בבשורה טובה בעזרת השם. ילד בריא יבוא לעולם לשמחת כולם, אחרי כל התקופה הקשה. אנו חייבים לשמור על עצמנו למענו ולמען שאר הילדים שיבואו אחריו. כדי שיהיו להם הורים בריאים בגוף ובנפש, שיגדלו אותם, יתמסרו אליהם, וידאגו להם לכל מחסורם.

זאת ועוד. חשוב כל הזמן לדעת ולזכור, כי כפי שכל המחקרים מוכיחים, אחוז ניכר מכל הבעיות המונעות בעד האשה להיכנס להיריון, הם הלחצים הנפשיים והמתחים השונים בהם נתון האדם. הלחץ הנפשי משפיע ישירות על הגוף, ועל כך מעידים טובי הרופאים שמאחוריהם שנות ניסיון רבות, שהיו עדים לחולים במצב אנוש, שבכל זאת יצאו בריאים ושלמים בזכות מצב הרוח שלהם שהיה חיובי, וממילא, כשבני הזוג ניגשים לטיפול כלשהו, מתוך רוגע ושלווה נפשית, עד כמה שניתן, ישנם סיכויים טובים יותר שהטיפול יעלה בהצלחה.
לצד כל הרגיעה, התקוות והתפילות, חשוב לשמור על גבול מסויים, כאשר באותו גבול , יש להשאיר פתח קטן אבל ברור וחד, שלא יהיה סוף העולם גם אם הטיפול הנוכחי לא יצליח.

בכך שנהיה מוכנים נפשית גם לאפשרות השניה, נבטיח לעצמנו שגם אם בסופו של דבר התוצאות יהיו שליליות, עדיין יוכלו החיים לזרום הלאה, ללא משברים קשים ותופעות לוואי שאינן רצויות.
חשוב לדעת כי כל ההשתדלויות בדרך אל הישועה, גם אם הם עדיין לא מביאות להצלחה, הרי הן נחשבות כעיסוק במצוות פרייה ורבייה, שמקבלים עליה שכר רב לעולם הבא. אחת השאלות שאדם נשאל בבית דין של מעלה, לאחר המאה ועשרים שלו, היא: "האם עסקת בפרייה ורבייה?". השאלה שנשאלת אינה "כמה ילדים הבאת לעולם?", אלא האם התעסקת בנדון. כלומר, יכול להיות אב למשפחה ברוכת ילדים המונה עשרה נפשות בלי עין רעה, ובפועל, בשמים נחשב לו כאילו הביא רק 3 נפשות, ואולי פחות מכך, כי רק באותם 3 הוא "התעסק בפריה ורביה", ע"י השתדלות ברופאים או התאמצות מיוחדת. לעומתו יכול להיות אחד שעדיין לא זכה להביא ילדים לעולם, ולמעלה נחשב לו כאילו ילד 10 ילדים, ע"י השתדלותו הגדולה ש"התעסק בפריה ורביה" במלוא מובן המילה.

זנב תותב
ראיתי לנכון לצטט כאן קטע ממאמר שפורסם בעיתון "יתד נאמן", שעסק בנפלאות הבריאה, ובדרך אגב מלמד אותנו מוסר השכל גדול:
"לדולפין יותאם זנב תותב. וינטר הוא דולפין תינוק, שהסתבך במלכודת שהונחה לסרטנים, ותוך כדי מאמצים להשתחרר, נותקה זרימת הדם לזנבו וזה האחרון התנוון. חייו של וינטר הפצוע, ניצלו הודות למאמצי הצוות המסור במכון האוקיינוגרפי לחקר יונקים ימיים בפלורידה, אך הוא נותר נכה וכעת מנסים לסייע לו באמצעות פיתוח זנב תותב, שיאפשר לו לשחות כשאר בני גילו. עד כה ידוע על דולפין בוגר באוקינאווה שביפן, שלגדם זנבו הוצמד תותב, אלא שווינטר יזדקק לסידרת זנבות עד שיגיע למלוא גודלו".
הנה, אנו רואים את הדולפין "וינטר", מסכן, מוגבל וחסר אונים, מנותק מן החברה ושונה ממנה. סביר להניח כי אותו דולפין חש צער עמוק על מצבו – עד כמה שחנן אותו הבורא בבינה, והנה, לפתע צצה לו הישועה ממקור לא צפוי. פתאום הגיע מלאך בדמות אדם, ומדביק לו מאחור זנב מחודש, כזה שיאפשר לו להשתוות שוב לשאר חבריו. הוא כבר לא מסכן, אומלל ונכה, אלא מוכשר ובעל כישורים בדיוק כמו כולם.
גם אנו, בני האדם, מרגישים לפעמים במהלך חיינו, חסרי אונים, מתוסכלים, מורחקים מהחברה, וממש לא מאמינים שישנה איזושהי דרך שממנה ניתן לצאת מהמבוך. אך מחשבות רבות בלב איש, וישועת השם כהרף עין, דווקא באותם רגעים על סף הייאוש המוחלט, כאשר אבדה תקווה ובתוך תוכנו אנו יודעים שאין לנו על מי להישען אלא עליו יתברך, אז מגיעה הישועה בדרך מופלאה שכלל לא חשבנו עליה.

להסיח את הדעת
כלל זה נקטו בידכם: בן אדם שאינו עסוק, הריהו נתון בסיכון גבוה עשרת מונים להיכנס לדיכאון בגלל דברים של מה בכך. זמנו של זה האחרון, פנוי לחשוב ולהרהר בכל מה שרצוי אך אינו מצוי. הוא יכול לשבת שעות ולערוך השוואות בינו לבין אחרים. לההוא יש את זה ואת זה, ולו – אין. לפלוני יש רכב יוקרתי, ומשרה מכובדת, ואילו הוא בינוני בכל תחום, וכך על זה הדרך, כאשר ברובם המוחלט של המקרים, מדובר בניפוח לא נכון של המציאות, שהיא למעשה הרבה יותר ורודה ממה שהיא מצטיירת בחלומות השחורים.
כדי להימנע מכך, יש דרך פשוטה והגיונית: להיות עסוק כל הזמן. כך אין פנאי להרהורים מהסוג הנ"ל. אדם עסוק, הוא בדרך כלל אדם מרוצה, גם אם החיים לא מאירים לו פנים כפי שהיה רוצה.
ממילא, בבואנו לנסות למזער את הצער אותו חווים בני זוג המצפים לראות ילדים, קודם כל אנו ממליצים בחום להיות עסוקים בכל שעות היממה, לפנות זמן לטיפוח האישיות והזוגיות, ובמקביל אפשר לקחת יוזמות ופרוייקטים, להשקיע במעשים טובים של עזרה לזולת, כאשר מתפקידם של כל אלה, מלבד המצווה הגדולה שבהם והשכר המובטח לעושיהם, למלא את סדר היום, כך שלא יוותרו מרווחים של זמן שעלולים לזרוע בנו ייאוש ומחשבות לא טובות. זה נכון בבית וזה נכון בחוץ, בחיים החברתיים. בתקופה הזו כדאי ליצור ולהעמיק קשרי ידידות עם הסביבה, שמדרך הטבע מחזירה משוב חיוני, שמשמש כאוויר לנשימה בשעות מצוקה שכאלה.
בבראשית פ"ו פ"ט "אלה תולדות נח, נח איש צדיק", וברש"י: ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. בתקופה זו, כשעדיין אין ילדים, זו ההזדמנות לרכוש מלוא הכף מצוות ומעשים טובים, שכאמור, אלו התולדות העיקריים של אדם, המלווים אותו דורי דורות, מה שלא תמיד בטוח בדורות של ילדים וצאצאים, שהסבא נשכח באיזשהו שלב.

לאחר שנושעים בעזרת השם, אומרים רוב הזוגות, שאילו היו יודעים מראש את תאריך ההיוושעות, היו דואגים לחזק את הקשר ביניהם הרבה יותר ומנצלים את זמנם הפנוי ליהנות מהחיים, כאשר כל זה ניתן לעשות יותר כשהזמן בידם, ללא טרדות גידול הילד. אבל מה אפשר לעשות, שהלחץ הגדול שמא לעולם לא יראו ילד ח"ו, מונע בעדם להיות פנוי מבחינה נפשית, לכל אורך התקופה הקשה.
בד בבד עם העיסוק החיוני, מותר לכם לטפח את עצמכם, ללכת עם לבוש מכובד, לפרגן לעצמכם לקנות מידי פעם משהו חדש לבית, כמו עציץ מרענן בעל פרחים ססגוניים, או לצאת ולהתאוורר לעיתים תכופות במקומות חדשים, שמטרת כל אלה להביא להתרעננות ולצבירת כוחות מחודשים לעוד תקופה.
גם כשצריכים לגשת לטיפול זה או אחר, או לפגישות התייעצות עם מומחים, חשוב לקבוע מראש זמן מוגדר כמה שעות אנו אמורים להקציב לנדון, כאשר בשאר היום חוזרים לשגרה ומנסים להסיח את הדעת מהמצב, ע"י התרעננות והנאה מהחיים.
בסוף כל יום, בשעת הערב חשוב לקבוע זמן קצר אך קבוע ולסכם בו בצורה עניינית את מה שהיה ומה שיהיה. מה עשינו עד כה, מה היו התוצאות, מה אנו מתכוננים לעשות מחר, ולאו מועדות פנינו בהמשך. כשניישם זאת, ייקל עלינו מאוד, ושוב לא נראה צורך לדבר על הנושא כל היום ללא מטרה ותכלית.

הזדמנות לחיזוק השלום בית
בתקופה קשה זו, עלינו לראות הזדמנות לחיזוק הקשר שבין הבעל לאשתו, הזדמנות שאינה ניתנת לכל זוג טרי. בכך אפשר לקחת את הלימון ולעשות ממנו לימונדה, כי כידוע השלום-בית שבין בני זוג שהילד הראשון שלהם מתעכב, חזק ויציב יותר מאשר אצל אלה שהאשה נכנסת מיד אחרי החתונה להריון, כאשר בעלה עוד לא הספיק להכיר אותה ואת אישיותה, לפי מצבה הבריא והחזק. ואילו כאן, בהיות בני הזוג חופשיים וזמנם פנוי, יכולים הם לצאת לטייל יחד בראש שקט, ולהעסיק את עצמם בתחביבים שעשויים להסיח את הדעת מהבעיות הגדולות.

לכך יש לצרף את העובדה, שחיזוק שלום הבית בתקופה זו, אמור להיות חיוני בשביל המשך הדרך המשותפת, כי הרי ברוב המקרים, באיזשהו שלב של בדיקות, עולים על מי מבני הזוג גורם שהכניסה להריון תתעכב, וכאן, בשלב זה, אוטומטית מרגיש הצד הבעייתי "אשם" ונחות לעומת בן זוגו, ואם בקטע הקריטי הזה הוא חלילה לא יקבל את התמיכה המתאימה והחיובית, עלולים הדברים להגיע למתחים מיותרים במקרה הטוב, שלא לדבר על מקרה יותר גרוע, בו הצד ה"בריא" עוד ישדר חוסר סבלנות, ואף יערב את בני משפחתו במימצא, כאשר אף הללו לא יטמנו את ידם בצלחת, וילחיצו את ילדם לחשוב עוד פעם, כי אולי כבר הגיע הזמן, והרי בכל זאת כבר עברו 8 שנים מהחתונה, ומי יודע מה יהיה מחר, והבעיה הרי אצל השני ולמה אתה צריך לסבול וכו' וכו'. לא צריך להיות נביא וחוזה כדי לדעת מה עלול לקרות בסוף התהליך שתואר לעיל.
כדי להינצל מהתמונה האחרונה, מחובת הבעל לאורך כל הדרך, בתור אחד שקובע עיתים לתורה ושואב ממנה חיזוק ועידוד, היא לחזק אף את אשתו, ע"י יצירת אווירה חיובית בבית, מאחר שמדרך הטבע הנשים הן יותר רגישות, ולוקחות את העניין יותר קשה. נכון שגם הבעל זקוק לחיזוק, אבל למרבה הפלא, ע"י שהוא ינסה לחזק אותה באמונה וביטחון, שהשם הטוב ישמע לתפילותינו, והישועה בוא תבוא, נמצא הוא מחזק את עצמו, וכך בכוחות נפש משותפים, יוכלו בני הזוג להיות מחוסנים בפני משברים ורוחות זעף המאיימות להפילם, וכמובן שישנם ימים, בהם דווקא האשה חזקה נפשית יותר מהבעל, או אז יהיה מתפקידה להשפיע עידוד וחיזוק על בעלה.

אסור להתייאש!
כתוב בספה"ק, הטעם שמניחים את היד על העיניים בשעה שקוראים קריאת שמע, היא כדי לרמז לנו, שאפילו בשעה שהכל חשוך, כאשר נדמה לנו שאין קול ואין עונה וכלו כל הקיצין, ואין אנו רואים את האור בקצה המנהרה, עלינו לזכור את ה', שהוא תמיד איתנו, בכל עת ובכל מצב, והוא זה שירחם עלינו ויוציאנו מאפילה לאור גדול.
ישנה אימרה מעניינת: כשיש חושך מרגישים את האור, וכשאין חושך, לא שמים לב אליו. בני זוג הנתונים במצב קשה, הכל נראה אצלם חשוך, רק אז הם יכולים לחוש בקרבתו יתברך, וכאשר הם יזכו להיפקד בבשורות טובות, יגדל האור שבעתיים, שלא כמו אחד שתמיד הכל טוב לו, וכמו שאינו יודע חושך מהו, גם אינו זוכה להכיר את האור, כמו הנחש לעיל.

ר' צדוק זצ"ל היה אומר, (בדברי סופרים אות ט"ז) שכל כלל ישראל נולדו מהורים שהיו כבר אחרי ייאוש, הלא הם אברהם אבינו ושרה אמנו, שהיו זקנים באים בימים, ורק בגיל מאה נולד להם יצחק, ממשיך השושלת, וההסבר לכך הוא, כי הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים, ולכן גם יצחק זכה לפרי בטן רק בגיל שישים, לאחר שהוא ורבקה העתירו לה' לנוכח רבקה כי עקרה היא, וכך היה ברחל אמנו ובחנה. וללמד לכל הדורות הבאים אחריהם דאין להתייאש כלל אף כשעל פי דרך הטבע אין שום דרך שמשם תצא הישועה דלעולם השי"ת יכול לעזור והיפלא מה' דבר.
לא פעם אחת אנו מוצאים את עצמנו שואלים: האם לא היה יותר טוב שהחיים יתנהלו כשורה ועל מי מנוחות? על מה ולמה אנו נתונים בעולם מבולבל שכזה, עם כל כך הרבה קשיים, כאשר כל דבר בא במאמץ ובקושי. האין זה עולם אכזרי מדי?
והתשובה היא: כדי שתהיה לאדם בחירה האם לעבוד את ה' בכל מאודו או ח"ו לא, צריכה להיות לאדם אפשרות בחירה מושלמת, לטוב או לרע. ממילא, אילו היה העולם מתנהל בצורה כזו, שלכל הצדיקים והטובים היה תמיד טוב בחיים, ולהיפך, כל הרשעים היו נוחלים רע, שוב היתה נשללת הבחירה מאנשים, כי מי זה פתי שלא יבחר בטוב, אחר ראותו שכל הטובים רווים נחת בעולם הזה, ואילו הרעים סובלים ומקבלים עונשים? זוהי, אפוא, הבחירה שנתן לנו הבורא ית"ש ברוב חסדיו, כדי להעניק לנו מלוא השכר בעולם שכולו טוב, על שהמשכנו לבטוח בו בכל מצב, גם באותם תקופות בהן עשינו מעשים טובים והשתדלנו והתפללנו, ובכל זאת לא תמיד נענינו.

חשבונות שמים
אחת הבעיות העיקריות המקשה את תקופת ההמתנה, היא הקנאה בחברים שביתם כבר מלא עם קול מצהלות ילדים. ספר "מסילת ישרים" בפי"א מתייחס לכך, ואומר, שעיקר הקנאה נובע מחוסר ידע, שאנו חושבים שאנו יודעים מה טוב לנו ומה חסר לנו.
משל למה הדבר דומה, לשני אנשים שהלכו במדבר, לאחד מהם אזלה השתיה החיונית בחום הכבד, ולשני היה חסר נואשות כובע שמש לכסות את פניו הלוהטים. כל אחד פזל לכיוונו של השני. האחד חמד לעצמו את המים, והשני ייחל לכובע שמש. כל אחד היה בטוח שלשני הכי טוב. האם מישהו חושב לרגע שאם נבוא ונחליף ביניהם נועיל במשהו? הרי הסיפור יישאר אותו הדבר, רק עם דמויות אחרות. מעכשיו לזה יחסר מים, והשני יזדקק לכובע.

החיים הם כמו פאזל שיצר הבורא ית"ש. לכל אחד ניתן תפקיד שיועד לו, וכל אחד בא לכאן לתקן ולהשלים את החלק שלו בפאזל. איזה פתי יבוא ויטען שהוא חפץ לקבל את החלק של השני, הרי לההוא יש תפקיד מסוים שניתן רק לו, ולך יש תפקיד שניתן רק לך. אם תקבל את החלק הפאזל של השני, מי ימלא את חלקך?
איננו יודעים מה טוב לנו ומה טוב לאחרים. ועלינו להאמין באמונה שלמה, שכל אחד מקבל מה שמגיע לו, ומתי שמגיע לו.

ספר "חובות הלבבות" בשער "אמונה וביטחון", הוא מקור שאיבת חיזוק רב לבני אדם הנתונים בקשיים, כאשר לא הכל הולך בדיוק כפי שרצו. אז עד שהישועה תבוא אי"ה בשעה טובה, טוב יהיה להתחזק ולהתעודד ע"י לימוד קבוע בספר.

זאת ועוד. אנו נוטים לנסות ולהבין את כל המניעים של הבורא ית"ש, מדוע הוא עשה כך וכך, והלא עם ההוא וההוא יש לכאורה לנהוג אחרת, ופלוני לא כ"כ צדיק, ופלמוני לא כ"כ רשע, ומדוע ומדוע ומדוע?
משל למה הדבר דומה? לשניים שנכנסו לבית הכנסת, עת אחזו הציבור באמצע "אשרי יושבי ביתך". הראשון נכנס ושמע יהודי אומר "שומר ה' את כל אוהביו ואת כל הרשעים". מובן שפליאה אחזה בו, היתכן שה' שומר את אוהביו ואת הרשעים באותה דרגה? וכי למה זה זכו הרשעים לחנינה שכזו?
השני נכנס אף הוא לבית הכנסת, ואילו אוזניו קלטו "את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד". חלחלה אחזה בו. מה חטאו ופשעו הצדיקים שנמתחה עליהם מידת הדין בצורה כה קשה, עד שה' מתכוון להשמידם ל"ע, יחד עם הרשעים...

פנה אליהם יהודי שלישי, ואמר: אכן, יש לכם הרבה שאלות, מפני שנכנסתם מאוחר ושמעתם רק חלקי פסוקים, אך אני שהייתי כאן מתחילה ועד סוף, שמעתי את כל הפסוק בשלמותו: "שומר ה' את... אוהביו, ואת... הרשעים ישמיד". עכשיו הכל מובן. כבר אין שאלות, והכל מחוור.
כך אנחנו נמשלים, בני האלף השישי, שמתיימרים להבין ולחקור את העניינים שלא נראים לנו מובנים. למה הזוג ההוא זכה לפרי בטן, עוד לפני שמלאו לו שנה? והרי אותו אברך צעיר היה בבחרותו בינוני ומטה ביראת שמים ובשאר התחומים, ואילו אני, שעם כל הענווה, הייתי בחור טוב, ומשתדל להקפיד על קלה כבחמורה, נאלץ לעבור שבעה מדורי גיהינום בציפייה ותחנונים לזכות ולראות בישועה?
דוגמא לכך מוצאים אנו בטענת המלאכים אל ריבונו של עולם, בתקופת עשרה הרוגי מלכות. המלאכים שאלו אז "הזו תורה וזו שכרה?", והתשובה שקיבלו היתה: "עוד מילה אחת ואני מחזיר את כל העולם לתוהו ובוהו". ולכאורה יש להבין, מה האיום בזה על המלאכים, ובמה עונה תשובה זו על שאלתם? אלא, ההסבר הוא כך. אומר הקב"ה למלאכים: אתם לא הייתם מתחילת הבריאה ועד עתה, ולכן אינכם מבינים את מעשיי היום, אך אילו תתעקשו עוד ותרצו להבין בכל זאת את הכל, לא תהא לי אפשרות אחרת אלא להחזיר את העולם לתוהו ובוהו, לבריאת העולם מחדש, ואז תראו ותבינו שהכל פועל על פי חשבון מדוקדק ומחושב.
וכדי לשבר את האוזן, נמשיל זאת לאחד שנכנס באמצע הקרנת מצגת כלשהי, ואינו מבין מה הקשר בין הדברים, ולמה הוא עושה כך, ולמה ההוא אומר כך. אם אותו אחד ירצה באמת לדעת את העומד מתחת למתרחש, עליו יהיה לצפות במצגת מתחילתה ועד סופה.
אנחנו אמנם לא מתיימרים לדעת חשבונות שמים, אולם ישנם מקרים בהם הישועה מתעכבת בגלל סיבות הטעונות תיקון. ולא נותר לנו אלא להתפלל לה' גם על כך, שיאיר את עינינו שנדע מה עלינו לתקן כדי להיוושע.
לסיכום: נזהר מלערוך חשבונות שמים, ורק נזכור תמיד שישועת ה' יכולה לבוא באופן לא צפוי, ולקוות לה. * במקביל, בכל אותה העת, נדאג להיות עסוקים בכל שעות היממה, במטרה להסיח את הדעת מהכאב. * ננצל את ההזדמנות שבזמננו הפנוי לדברים מועילים, לחיזוק הקן המשפחתי ואפילו לפרגן לעצמנו ליהנות ולהמתיק קצת את הסבל.

פרק רביעי: עוד נשמע ונתבשר בשורות טובות.

רבי משה לייב מסאסוב זיע"א, היה נוהג לחזק לבבות יהודים נשברים, ע"י הסיפור דלהלן:
הלכו פעם יהודי וגוי וסבבו יחד על הפתחים לאסוף כסף, כל אחד למחייתו. ויהי היום, והם מגיעים לעיר גדולה, בה התגוררו יהודים, והימים הם ימי ערב פסח. היהודי מבקש מהגוי לעצור בעיר לכמה ימים עד שיחלוף החג. "יש אצל היהודים ליל הסדר – סח היהודי לגוי – ובלילה זה אוכלים סעודה כיד המלך. בוא ותתחזה כיהודי, ונלך להתארח אצל בעלי הבתים שבמקום, וגם אתה תצא שבע ומרוצה.
והגוי מסכים, לא לפני שהיהודי מזהירו לבל ידבר או ישאל מאומה במהלך ה"סדר", כדי שמתוך שאלותיו הבורות, לא יסגיר את עצמו שאינו יהודי.

ליל הסדר מגיע. היהודי הולך למארח שלו, והגוי הולך למארח שלו, ובטנו של הגוי הומיה עליו. הוא מחכה ומצפה ל"שולחן עורך", עליו דיבר כ"כ הרבה רעהו היהודי. והנה, הסעודה בוששת מלבוא. אחרי כוס הקידוש, הגישו חתיכת ירק משונה "כרפס", ולאחריה התחילו המסובים לקרוא שעה ארוכה את ה"הגדה", שאת תוכנה ופירושה לא הבין כלל, ותוך כדי שותים עוד כוס יין.
לפתע אורו עיניו של הגוי. מגישים מצה! ודאי אחריה יגיעו כל שאר המאכלים הטובים עליהם דיבר חבירו. אך האכזבה תפסה את מקומה של השמחה. מהמצה אכלו רק "כזית". אך הנה, אל השולחן הגישו מנה מיוחדת, אותה לא ראה מעודו. משום מה החליט הגוי שזהו כנראה המאכל החשוב ביותר ב"סדר" כולו. לרוע המזל, היה המאכל לא אחר מאשר חזרת למרור... ובראות הגוי את בעל הבית לוקח כפית קטנה מאותו מאכל, היה בטוח שמדובר במאכל משובח מאין כמותו, ולכן בעל הבית מקמץ עליו. הכניס הגוי אל תוך פיו מנה הגונה מן המרור, ולשונו וקרביו נצרבו מהמרירות והחריפות.
"יהודים ארורים", הרהר בלבו בחימה "אחרי כל כך הרבה זמן של המתנה מייגעת מתחילת הערב ועד עכשיו, מאכילים אותי דבר שכזה?"
ללא אומר ודברים, קם הגוי מעל השולחן, ויצא מן הבית, כולו סמוק מכעס, רץ לבית הכנסת, שם השתרע לו על ספסל, ומידי פעם הרים את ראשו לבדוק, האם חבירו כבר חזר מן ה"סדר"...
לאחר שעתיים, נפתחה דלת בית הכנסת, ובפתח עומד היהודי ופניו קורנות. "נו – פנה היהודי אל הגוי – איך עבר עליך ה"סדר"? וכאן סיפר לו הגוי הרעב את כל אשר קרהו בבית מארחו היהודי.
"הוי גוי שוטה! אם היית מחכה רק עוד זמן קצר בלבד, היית זוכה לאכול את כל מעדני החג..."
והנמשל מובן מאליו. יהודי עובר מסכת קשיים. הוא לא רואה את הסוף, אבל עדיין אל לו לאבד את התקווה! עוד קצת, והכל יסתדר לטובה. את התכונה היקרה הזו המכונה בשם "סבלנות", מסמל המרור שאנו אוכלים בליל הסדר. אוכלים מעט מרור, מתאזרים בסבלנות, ולאחר מכן זוכים ואוכלים ושותים ב"שולחן עורך" מכל טוב.
זהו כוחו של היהודי, בשונה מן הגוי. לקוות אל ה' ולחזור ולקוות, למרות המכשולים והקשיים הרבים, ואז הישועה תבוא בסוף. "נאר א ביסעלע געדולד", ואז הכל מתרחש בדרך פלא וכהרף עין!

זהירות! אפשר לטבוע
בשם צדיקים נאמר, כי היקום ומלואו נקראו בשם "טבע", כדי לרמז על שאדם שאינו הולך בתלם ואינו זוכר ויודע מי ברא כל אלה, שהוא עושה, עשה ויעשה לכל המעשים, אדם כזה עלול לטבוע. אנשים חושבים שהטבע הוא מובן מאיליו, וממילא גם הילדים הם דבר טבעי שעליהם לבוא, אך האמת היא שאין הדבר כן, אלא הטבע הינו המופלא שבניסים, "על ניסך שבכל יום עימנו".
אין הדבר אומר שלא מוטל עלינו להשתדל ולנסות! "ורפוא ירפא" ולומדים מכאן שניתנה לרופא רשות לרפאות. וממילא מוטל עלינו לעשות כל השתדלות שבמסגרת הטבע, לדרוש ברפואה ובמומחים, ובד בבד לא להפסיק להתפלל. אנחנו נעשה את שלנו, ונשאיר לקב"ה לעשות את שלו, ובזכות התפילות והתחנונים והשתדלנויות, בוודאי ניוושע בדבר ישועה ורחמים במהרה.
 
שפע של חסדים
אם נתבונן מעט, נבין שעיקר הקושי נובע מכך, שהתרגלנו לחיים הזורמים על מי מנוחות, כאשר כבר בילדותנו התפנקנו בתפנוקים ולא ידענו מחסור מהו, ולא פלא, אפוא, שאנו מרגישים שהכל מגיע לנו, וחייבים לתת לנו, ואם חלילה לא עושים כך, אנחנו מתחילים לשאול שאלות ולבכות מדוע, הרי כולם מקבלים ולמה אנחנו לא.
באיכה ג' כתוב "מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו", ובגמ' קידושין (פ' ע"ב) אומר רש"י "למה יתרעם אדם על הקורות הבאות עליו, אחר כל החסד שאני עושה עמו, שנתתי לו חיים ולא הבאתי עליו מיתה, וכי גבר על חטאיו הוא שלא חטא לי ובצדקותו הוא חי? בתמיה!" עכ"ל.
אנו לומדים מכך, שרמת הקושי של אדם במצב כזה, קשור לתפיסת המחשבה שלו על כל הקורה אותו. אם אנו סבורים שהכל מגיע לנו בצדק, מובן שיהי קשה לנו מאוד לראות שלא הכל מתנהל כפי רצוננו, ולעומת זאת, אילו נביט על כל הטובה אשר עשה ה' עימנו, למשל, שהעניק לנו ברוב רחמיו וחסדיו בריאות, ושכל ובינה, ולאו מילתא זוטרתא הם, הרי שייקל עלינו להתמודד עם כל קושי ספציפי שעלול לצוץ במהלך החיים.
שמעתי על כך פעם משל יפה. כשמישהו חייב לנו כסף ומגיע לפרוע אותו, אנו סופרים בפניו את השטרות, לראות שלא יחסר שום דבר מסך ההלוואה שהלווינו לו, אך לעומת זאת, אם מישהו מבטיח לתת לנו מתנה, סכום כסף מכובד, ומגיע להעניק לנו אותה בתוך מעטפה סגורה, האם מן הנימוס הוא לפתוח את המעטפה בפניו ולספור את השטרות, לראות שלא יחסר שום דבר מהבטחתו? ברור שלא, כי על מתנה אומרים תודה רבה ותו לא.

אנחנו משום מה מבינים שזה פשוט ונורמאלי שצריך לבוא ילד כעבור שנה מהחתונה. גם על זה יש משל ידוע. אחד היה נוהג לתת לחבירו סך קבוע של כסף מידי חודש בחודשו, בתור סיוע והתנדבות. בחודש הראשון לקבלת הסיוע, הודה החבר המקבל לידידו הטוב, ושפך על ראשו ים של ברכות ותודות. בחודש השני שוב חוזרת על עצמה הסיטואציה: המקבל מרעיף על חבירו הנדיב מילים טובות וחמות, כתודה על נדיבותו המיוחדת. בחודש השלישי, הטון בה נאמרה התודה, כבר פחת, ובחודש הרביעי, ההתלהבות כבר היתה מאולצת. מה לעשות, התרגלנו. בחודש השישי, בתאריך הקבוע, לא הגיע הצ'ק משום מה. המקבל נלחץ. מי יודע מה קרה? הוא מתלבט איך והאם לשאול את החבר, מבלי לפגוע בכללי הנימוס. בסך הכל החבר לא חייב לו כלום, ומגיע לו תודה רבה על כל מה שנתן עד היום. אבל התשלומים 'דפקו' עד היום, ואין שום סיבה שהם ייפסקו בלי הודעה מוקדמת. על החבר לתת באיזשהו מקום דין וחשבון על הצ'ק מהחודש שעדיין לא הגיע...
ככה זה בעולם שלנו. כאשר אנחנו מתרגלים לקבל מתנות, הללו הופכים להרגל, ואז אם רק חלילה הם ייפסקו מלבוא, אנחנו לא נהסס לשאול מדוע ולמה ואיך יתכן.

שמחה פנימית
והנה עוד משל, המלמד אותנו שמי שחי עם מטרה נעלית ונצחית, אפילו אם היא עדיין רחוקה, יהיה תמיד שמח, בכל זמן ובכל מצב, אפילו אם עד הגיעו אל אותה מטרה יצוצו בפניו קשיים אינספור. שמעון זכה בהגרלה של "מפעל הפיס". מה יותר מתאים מאשר להיות שמח? אותו שמעון נראה צועד ברחוב, צוחק כל הדרך ומפזם לעצמו ניגון עליז. והנה, באחת מעיקולי הדרכים, מרוב שמחתו ורחפנותו, נתקל שמעון באבן ונפל מלוא קומתו ארצה. בדיקה מהירה שערך תוך כדי קימה איטית, גילתה לו שהנפילה האומללה גרמה לו לחבלות קשות בחלקי גופו ואפילו בגדיו נקרעו פה ושם. הוא בקושי מתרומם, אך בכל זאת, לרגע לא מש החיוך מפניו. הוא ממשיך ללכת בעליצות לבנק, קצת צולע אמנם, אבל למי זה בכלל מפריע? הרי בכסף הגדול שמצפה לו, הוא יוכל לקנות עוד אלף בגדים יקרים, ולרכוש מכונית יוקרתית שתחסוך ממנו מהיום והלאה את הצעידה ברחוב.

כך יהודי שומר תורה ומצוות, שצועד תמיד את המטרה הנכספת, ויודע באמונה עמוקה שלכל דבר יש תכלית, ושום צער לא הולך לריק, הרי גם אם יעבור קשיים ומשברים רבים, הוא עדיין שמח ולא נופל ברוחו, מאחר והוא מאמין באמונה שלמה שהכל לטובתו, ומאתו לא יצא כל רע.
זאת חשוב לזכור. ככל שיותר קשה לכם היום, וככל שהינכם נאבקים עם לחצים ומתחים, מבית ומחוץ, כך יבואו אח"כ האושר והשמחה, שנות השובע שישכיחו מכם את כל עוגמת הנפש שצברתם עד הלום, בגבורה ובתעצומות.

אחרי הפעולות נמשכים הלבבות, ואדם נפעל כפי פעולותיו. אם תתאמצו לקום בבוקר ותתחזקו ותשקיעו בעצמכם, בבוא הזמן יזכו ילדיכם לגדול בבית עם הורים מחושלים, בריאים בגוף ובנפש וירוו אתכם מלוא הכף נחת, אמן כן יהי רצון.
לסיכום: ננסה להתאזר עם קצת סבלנות, נתבונן בשפע החסדים שמורעפים עלינו, ונשאב מהם עידוד, וכן נזכור ששום צער אינו הולך לריק, ושלכל דבר בעולם יש תכלית ומטרה, נחזיק מעמד עד לשמחה הגדולה, שבעזרת ה' תבוא בשעה טובה.
צאו לדרך ובהצלחה!