במשנה, (ר"ה א, א) קרוי ט"ו בשבט "ראש השנה לאילן". לא נאמר ל"אילנות". ואיזה הוא ה"אילן"? זהו "עץ הדעת טוב ורע" שבסיפור בריאת העולם. שם נאמר: "ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל" - הסעודה הזוגית הראשונה ביקום.
מובן שאיננו יכולים, חס ושלום, לדבר על אדם וחוה, כאל "זוג" במונחים שלנו. מרוב קדושתם עליהם נאמר "ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו", איננו יכולים לפקוד אפילו את קברם – מה שניתן לנו לכל הפחות בקברי האבות והאמהות במערת המכפלה. ומכל מקום, הבה נשתעשע כביכול בסיפור התורני הנפלא הזה, כדי להוציא ממנו מוסר השכל לענייננו:
עד לאותה סעודה התורה אינה מדווחת לנו על שום "תקשורת" בין אדם לחווה. אדם הראשון לא העביר לחווה את ההוראה האלוקית בהתאם להבנתה, וקרתה תקלה. לאחר נפילתה בידי הנחש, היא חשה פגיעה ונצרכת לעזרת בעלה, ומיד פנתה לאדם והציעה לו לאכול – "עמה". הם ביחד. עכשיו הם נשענים זה על זה, מעמיק הקשר, כבר יש שיתוף, הם תופרים יחד חגורות ומתחבאים, הכל יחד. עכשיו הקשר כבר אינו מרחף, אלא שניהם בעלי צרכים. חולשתם, מוגבלותם ונוכחות המוות מחברים ביניהם. הקשר פנימי יותר ועמוק.
ומאז ועד היום - זו היא שתקבע את סדר היום התזונתי. זו היא שתתקן את מה שקלקלה באותה סעודה ראשונה. זו מחויבות, וגם זכות גדולה, שהיא אינה תמיד מודעת לה. באמצעות האוכל ניתן לה הרבה כוח. האם תעניק ברגישות מתוך אהבה והתחשבות? או שמא גישתה תהיה טכנית מתוך חובה? האוכל הוא האמצעי להעברת היחס הכי עמוק וראשוני של שייכות ואהבה. היא, המניקה תינוק שזה עתה נולד, מעניקה לו ביטחון לכל ימי חייו, כפי שאמר דוד "כגמול עלי אמו". היא אחראית על המטבח. המטבח הוא מרכזו של הבית. אבי המשפחה, ילדים נכדים ונינים ימשכו אל בית ההורים בשל הריחות הטעמים והכלים של פעם. מסורות, שבתות וחגים יעברו מדור לדור דרך המאכלים, בחינת "תורתך בתוך מעי" (תהילים מ ט). גם בעידן האוכל המוכן והמיקרו, כל הנימים מובילים עדיין אל המטבח... רעיה ואם הטורחת מתוך שמחה יוצרת אוירה המעבירה מסר: הבית הוא מקום חם ודואג, הבית טוב, העולם הוא טוב. מבלי משים סביבה יתקבצו כולם הביתה. אכן כדאי להשקיע בזה.
ראינו שגם אברהם אבינו, המקרב הגדול, ידע את זה. הוא האהיב את הקב"ה על הבריות – על ידי האוכל שהגיש לעובדי עבודה זרה. הוא ידע שהאוכל ממיס ומחמם לבבות.
החוש המיוחד לחודש שבט הינו חוש האכילה ('בני יששכר' לחודש שבט). חז"ל רואים באכילה המשותפת של בני זוג חלק מהותי מחיי הנישואין. (ע"ע: שו"ע אבן העזר סימן ע). דווקא בפרט הבסיסי הזה, טמון ביטוי לקשר נשמתי עליון. בין בני זוג שום דבר אינו סתמי. לכל אכילה משותפת, אמירה, מבט, יש משמעות. וכל עניין גשמי לכאורה יכול להיות מוזן ברוחניות – במחמאה, עידוד ונתינת ערך המחדשים את מלאי האנרגיות.
החובה להכין לכל המשפחה אוכל, מובן מאליו לכל אשה, וכבר אמר מי שאמר, "סבתי נולדה עם הכף ביד..." . אז למה להודות ולהחמיא? כי דווקא המובן מאליו יכול להיות בעייתי. היא עמדה בתור, קנתה ארזה סידרה, בישלה, ניקתה, והיא מצפה למילה טובה. לא רק לטעם אלא גם לאישיותה המיוחדת. למלה שנאמרת ברוגע, בצורה ממוקדת ופנימית, בבחינת דברים היוצאים מהלב נכנסים אל הלב.
ולנשים עוד "טיפ" אחד קטן. כשאת מבשלת, תבקשי בתפילה פשוטה מהקב"ה שהתבשיל יזין את מחסורו של כל אחד ואחד מהסועדים, שיפתח ה' את ידו הגדולה והרחבה וישביע לכל חי רצון ועל כך סיפור קטן: פעם נזכר רבי אלימלך מליזנסק בגעגועים, בתבשיל שאכל בפונדק האדום, כשערך גלות עם אחיו ר' זושא. לאחר פטירתו של רבי אלימלך יצא בנו לחפש את הפונדק. כשמצא את הפונדק הזמין מקום לינה וארוחת ערב. ענתה הפונדקאית שאין לה אלא תבשיל דל של בצק. "הכיני לי מיד תבשיל זה" ביקש הבן. משנענה, ביקש קערה שניה ושלישית. לבסוף שאל את הפונדקאית: "מה הכנסת לתוך התבשיל שהוא טעים כל כך?" "לא הכנסתי דבר" ענתה. משהפציר בה אמרה לבסוף: "אם המאכל טעים כל כך כנראה שזה מגן עדן", וספרה שלפני שנים באו שני אנשים אל הפונדק והיה ניכר שהם צדיקים. כיון שלא היה לה מה להגיש הכינה בצק ובשעת הבישול התפללה אל ה': "ריבונו של עולם! לי אין כלום. ולך יש הכל! רחם על שני הרעבים ועייפים ותן בתבשיל מסממני גן עדן. משהוגש התבשיל אכלו האנשים קערה ועוד קערה, ואז פנה אליה אחד מהם ואמר: "בתי, לתבשיל שלך טעם גן עדן". והוסיפה הפונדקאית: "גם הפעם משראיתי אותך, התפללתי כך".
הסעודה הראשונה, התחילה בגן עדן. הסעודות הבאות אחריהן, עשויות לקחת את בני הזוג החכמים חזרה אל גן עדן..