מאת:הרב אמנון דוידוביץ
בעולם התמורות הגדול שבו אנו חיים למרות שנושא הנישואין מקיף עולם ומלואו עדיין לא נמצאה נוסחה אחרת למה שנאמר "על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו" (בראשית ב', כד')
ואם זו הדרך מדוע היא כה רצופה חתחתים? התשובה לכך ניתנה בכמה פסוקים קודם לכן שנאמר "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו"(בראשית ב', יח')
דרש על כך רבי אלעזר- מהו שכתוב אעשה לו עזר כנגדו? זכה- עוזרתו, לא זכה- כנגדו. דרשה זו מקבלת משנה תוקף בימנו, כשאנו רואים קריסות רבות בתא המשפחתי, שחלקן הגדול נעוץ בעובדה הפשוטה של חוסר הדרכה/ ייעוץ תקין, וכמו שבכל מקצוע יש צורך בהדרכה כך בזוגיות, ומאוחר יותר בהורות.
הדרכה יכולה למנוע את התמוטטות הנישואין מחד גיסא ויכולה להביא לבנין עדי עד מפואר מאידך גיסא.
מושג הנישואין שהיה צריך ליצור מנוף אדיר להתעלות, הופך בזמנינו במקרים רבים להיפך מזה.
כיצד נוכל למנוע מצב זה ש"המקודש מחבירו לא יהיה חרב מחברו"?.
נאמר בבראשית (ב',ב') "זכר ונקבה בראם ..ויקרא את שמם אדם" יוצא איפוא שדווקא הנישואין הם המסוגלים להחיות בנו את התואר אדם. אומנם כבר קודם הנישואין האיש מכונה אדם שהרי "בצלם אלוקים ברא את האדם" (בראשית ט', ו') אך יש שני אפשרויות להיקרא אדם, אדם בכח ואדם בפועל ומרחק תהומי מבדיל ביניהם.
הזוכה מוציא בחיי הנישואין את אישיותו מן הכח אל הפועל, אך אם אינו מממש את הפוטנציאל שבו ומוציאו לחוץ, לא יוכל לבנות חיי נישואין אמיתיים.
אם כן מהו הקושי המעכב בעדנו?
אחד הקשיים הבולטים קיימים עוד קודם הנישואין, בימי הרווקות בהם אנו רגילים להיות בעיקר מ"הנוטלים" ופחות מהנותנים, והסיבה לכך היא מאחר ואנו חיים בתא המשפחתי של אבא ואמא שרצונם הטבעי הוא להעניק ולתת והם אלו הדואגים לנו ולמחסורנו. גם בחיי החברה אומנם קיימת נתינה אך היא מעורבת ברצונות ואינטרסים אישיים, לעומת זאת חיי הנישואין דורשים מאיתנו לההפך לנותנים אמיתיים- זו כל המשימה. אם נתחיל להפנים נתינה ונהיה מורגלים בה עוד קודם החופה, לאחריה נגיע לשמחה אמיתית. כדברי המהר"ל מפראג "ראויה השמחה לחול כאשר יש מציאות שלימה, ואין לך מציאות יותר שלימה מנשואי חתן וכלה" והמציאות השלימה היא הנתינה, ואם בני הזוג מאמצים מטרה זו ומקיימים אותה להיות נותנים ממילא בן הזוג השני יגרר אחריהם בהכרח. וזהו שקבעו חז"ל "זכה נעשית לו עזר".
היהדות מעמידה כבעל החסד הגדול את העושה חסד קודם כל עם בני ביתו, ואח"כ עם העולם החיצון, כי בביתו פנימה החסד הוא אמיתי שהרי לא תמיד זר יודע אם קמתי בלילה לחתל תינוק בוכה וכיוצ"ב.
אם כן העצה הניתנת לכל רווק ורווקה, להתרגל ולהתנסות כבר קודם הנישואין לנתינה האמורה, מאחר וע"י כך ניתן להגיע ביתר קלות ובמוכנות מסוימת לנישואין.
אמר חכם אחד "אני שונא את המושג "שלום בית" כי הוא מצביע כביכול על היפך הפן האמיתי של נישואין, כלשון ברכת החתנים: "ששון ושמחה חתן וכלה גילה, רינה, דיצה וחדווה אהבה ואחווה שלום ורעות". המושג "שלום בית" יוצר תחושה שלכתחילה צריך להיות מצב של מלחמה והשאיפה היא לשלום, אבל האמת היא ש"השלום" הנאמר בברכת החתנים הוא מלשון שלימות, והשלמות כידוע כוללת את הכל. והשאלה הגדולה כיצד משיגים זאת? אם נתמצת זאת בקצרה הרי שהתשובה(מבוסס עפ"י מכתב מאליהו חלק א') היא כך: שלב א. סור מרע – לא להיות דורשים כל הזמן בחיים המעשיים שלנו.
שלב ב. כשאנו רואים אדם בצער לרחם עליו בלב ובפועל לישא עמו בעול. שלב ג. בשמחה- בראותינו אושר אדם לומר לעצמינו הרי אני יכול בעצמי ע"י נתינה לשמח אנשים ואז תיקל עלינו הנתינה
שלב ד.מעשי נתינה כך יתעורר אצלנו כח הנתינה שהיה חבוי בנו ויוצא מן הכח אל הפועל וע"י כך הרווחנו שהאישיות שלנו יוצאת אל הפועל, קודם כל אני מתחבר לעצמי ואח"כ בנישואין לבן זוגי וממילא כמים הפנים אל הפנים" מקבלים נתינה בחזרה.