משפט והלכה בישראל-בית דין לענייני ממונות שע"י "ארץ חמדה" 
פסקי דין אקטואליים בענייני חושן משפט

גליון מספר 5, ח באדר תשס"ו
בית הדין אינו פועל אך ורק בין שני בעלי דין. לעתים, בית הדין דן בין היחיד ובין הציבור. בתביעות מסוג זה, יש צורך להגדיר את סמכויותיו של הציבור. הלכות אלו פזורות במקומות שונים בשו"ע, אך עיקרן בהלכות שותפים בקרקע (סימנים קסא-קסג בחושן משפט).
המונח 'ציבור' שמור בדרך כלל בתודעתם של רבים לכלל ישראל ולקבוצות גדולות של אנשים. אולם למעשה, ישנם גופים רבים שאף על פי שאינם ציבוריים לגמרי חלים עליהם חלק מן הכללים של 'ציבור'. בין גופים אלו נמצאות אגודות שיתופיות שונות, עיריות, ועוד.
פסקי הדין המובאים בגליון זה עוסקים בשני גופים ציבוריים – אגודה שיתופית, וועד בית. ההתייחסות אל גופים אלו כאל גופים ציבוריים ולא כסתם שותפויות, משנה את זכויותיהם וחובותיהם בבית הדין.

אנו שבים ומציינים כי נשמח לקבל את תגובותיכם על התקצירים, ונשתדל לפרסמם בגליון הבא. נשמח לקבל תגובות גם מהזוויות הכלכליות והחוקיות של פסקי הדין, ולא רק מההיבטים ההלכתיים שלהם.
כמו כן, נשמח לקבל מידע מבתי הדין השונים לגבי עמדתם בנושאים הנדונים.
כמובן שנשמח לקבל פסקי דין נוספים, על מנת שנוכל לפרסמם בעתיד. תגובות ופסקי דין יש לשלוח לכתובת [email protected].

נשמח להגדיל את רשימת התפוצה של הבטאון, ולכן נודה לכם אם תעבירו אותו למכרים שיהיו מעוניינים לקבלו.

המערכת:
הרב יואב שטרנברג
הרב עמיחי צוריאל, הרב סיני לוי, הרב אייל פישלר

פסקי הדין המפורסמים ב'הלכה פסוקה', אינם מבטאים את עמדת בית הדין 'משפט והלכה בישראל', וכמו כן אין לראות בפרסומם משום ייעוץ הלכתי או משפטי.
מטרת הפרסום היא לעורר דיון הלכתי בין הקוראים.
 
העקרונות ההלכתיים העולים מפסקי הדין בגליון

1. סמכויותיה של אגודה שיתופית / בית הדין לממונות, גוש עציון
נושא התביעה: אגודה שיתופית אשר מנהלת ומבצעת חלוקת מגרשים שבבעלות מנהל מקרקעי ישראל. היקף הסמכויות שניתנו לאגודה מן המנהל, אינן מפורטות. טענת התובעים היא שנגבה מהם סכום שאין בסמכות האגודה לגבות.
א. העובדה שהתובעים ידעו את הסכום בו הם מתחייבים תמורת המגרש ושהם שילמו בפועל סכום זה, אינה מבטלת את זכותם לתבוע בחינה של עניין זה בבית הדין. זאת משום שאין בסמכות האגודה לחלק את המגרשים למרבה במחיר, אלא מתוך התאמה לעלויות הפיתוח. האגודה מחויבת בהעמדת תנאים שוויוניים. התשלום בפועל נעשה מתוך כורח, ועל כן, אין להסכמת התובעים לתשלום בהקשר זה תוקף.
ב. אין יחס ישיר בין המסים שגובה האגודה, ובין ההוצאות שהיא צריכה להוציא. ולכן, בסמכותה של האגודה לגבות את סכום העלות המלאה של הפיתוח, גם אם זכתה למימון חלקי של עבודות הפיתוח ממקורות נוספים.
ג. אין פסול במתן הנחה לרוכשי המגרשים הראשונים וגבייה מלאה מרוכשים מאוחרים, שכן אי שוויון מעשי זה נובע משיקולים ציבוריים של עידוד הרכישה בשלב בו הדבר נצרך. האגודה רשאית להפעיל שיקולים כאלו, שכן היא אינה מייצגת רק את האינטרסים האישיים של אוסף חבריה, אלא גם שיקולים ציבוריים.

2. סמכויותיו של ועד בית / בית הדין שעל יד המועצה הדתית ירושלים
א. מעמדו של ועד הבית הוא כשל ז' טובי העיר.
ב. על כן, החלטת ועד הבית לחיוב בתשלומים מחייבת את דיירי הבית.
ג. בית הדין אינו מחייב את הנתבע בהשתתפות בעלויות של הליכים בערכאות, שכן ספק אם פעולות אלו מותרות על פי דין.

3. נזק שנגרם על ידי ועד הבית  / בית הדין נוה נוף ירושלים
א. להחלטות ועד הבית נבחר, יש תוקף של החלטה של הציבור כולו, כל שאלו בתחום סמכותו – ניהול הבניין וקבלת החלטות בעניינים השוטפים הנוגעים לו.
ב. העובדה שפורסמה על ידי הוועד מודעה בנושא מסוים, ורוב הציבור לא התנגד לתוכנה, גם היא נותנת תוקף של החלטת הציבור לאותה החלטה.
ג. מותר לאדם לפַנות חפץ של אחר מביתו לאחר התראה, אך לא לשוברו בידיים. בחוות יאיר עולה שמותר לפנותו גם למקום בו ברור שייפסד (כגון פח אשפה).
ד. מימוש ההחלטה רק לגבי חלק מן הדיירים מעלה שאלה לגבי הסמכות לביצוע ההחלטה. בירור העובדות המורכבות העלה שיש להגדיר אפליה זו בגדר פשיעה, אך לא כמעשה בידיים.
ה. אם מינוי ועד הבית הוא במסגרת סבב מחייב בין הדיירים, היקף החיוב של ועד הבית הוא של שומר שכר. אם זו התנדבות, החיוב הוא כשל שומר חינם ויש גם מקום לדמות זאת לאפוטרופוס, אשר נחלקו בו הפוסקים אם הוא כשומר חינם, או שפטור אפילו בפשיעה.
 
 הרב שלמה לוי, בית הדין גוש עציון
אתר www.dintora.org  של מכון 'משפטי ארץ'

סמכויותיה של אגודה שיתופית

התביעה
התובעים זכו במכרז במגרש בשכונה חדשה לצורך בניית ביתם. האגודה השיתופית דרשה מהם סך מסוים, כהשתתפות בהוצאות הפיתוח של השכונה, תשלום זה הינו תנאי לקבלת המגרש ולהתחלת הבנייה. עוד לפני התשלום בפועל פנו התובעים לבית הדין בטענה שגובה התשלום הנדרש מהם אינו מוצדק, בית הדין בזמנו נמנע מלהתערב ודחה את בקשת התובעים עד לבירור לגופו של ענין. התובעים שילמו בלית ברירה את מלא הסכום הנדרש, ועתה תביעתם היא להחזיר להם את הכסף שלטענתם נדרשו לשלם שלא כדין.
עיקר טענתם מבוססת על העובדה שכמאתיים משפחות שנכנסו לאותה שכונה קודם לכן, נדרשו לשלם הרבה פחות, ואם כן גם המצטרפים החדשים אינם צריכים לשלם יותר מהן. יש לציין שסכום זה של דמי פיתוח נדרש רק משנים עשר מגרשים בשכונה.
לצורך בירור וחיזוק טענתם דורשים התובעים מהאגודה למסור להם פירוט על המקורות הכספיים ששימשו להוצאות הפיתוח.

תשובת הנתבע
א. התשלום היה ידוע מראש והוא חלק מהמכרז. התובעים קיבלו על עצמם לשלם סכום זה, ועל כן אינם יכולים עתה לחזור בהם מהסכמתם. יתר על כן, ועדת הביקורת של האגודה אישרה את דרישת התשלום, ולכן התובעים שהם חברי אגודה חייבים לקבל החלטה זו.
ב. התשלום הנדרש נקבע לפי העלות בפועל של הפיתוח ועל כן רשאית האגודה לדרוש סך זה. המשפחות האחרות שילמו פחות לפי הסכם שנעשה עם משרד השיכון; הסכם זה אינו חל על המשפחות החדשות, ועל כן משרד השיכון נתן הוראה לגבות ממשפחות אלו את הסכום המלא.
ג. האגודה אינה מסכימה לפרט את מקורות הכנסותיה, לדבריה פרסום המקורות יכול לגרום נזק. לטענת האגודה אין קשר בין המקורות התקציביים של האגודה לחובת התשלום. הנתבעים משלמים עבור מה שהם מקבלים, ואין זה נוגע לשאלה מהיכן האגודה גייסה את המימון.

פסק הדין
א. האגודה אינה רשאית לחלק את המגרשים למרבה במחיר ולגבות מהמשתכנים הוצאות פיתוח גבוהות מהערך האמיתי. לכן, טענת הנתבעים, כי התובעים קיבלו על עצמם את הסכום שנדרשו לשלם נדחית.
ב. האגודה רשאית לגבות מהמשתכנים את ערך הפיתוח אותו הם מקבלים, גם כאשר הפיתוח בוצע בתקציבים הבאים מגופים ממשלתיים או אחרים. לכן, האגודה אינה צריכה לפרט את מקורות הכנסותיה, וכן אין היא צריכה להוריד מן הסכום שדרשו עבור פיתוח מן המשתכנים החדשים, גם כאשר המשתכנים הראשונים קיבלו הנחות ושילמו פחות מהעלות האמיתית.
הנימוקים:
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. האם הסכמת התובעים למכרז כמוה כהסכמה לשלם את מלא הסכום הנדרש.
ב. הכרעה בשאלה העקרונית – האם יכולתה של האגודה לגבות סכומים לפיתוח מן החברים תלויה בהכנסות האגודה לצורכי פיתוח ממקורות אחרים.
ג. האם האגודה רשאית לגבות ממשתכנים חדשים יותר מאשר התושבים שקנו מגרשים קודם לכן.

א. הסכמת התובעים
עמדתו של בית הדין בעניין זה התבססה על העובדות הנ"ל:
המגרשים אינם שייכים לאגודה אלא למנהל מקרקעי ישראל ומוצעים לזכאים באמצעות הסוכנות. האגודה כשליחה של המוסדות לחלוקת המגרשים, חייבת במתן הזדמנות שווה לכל הזכאים, ואינה יכולה להשתמש במגרשים אלו לצורכי מסחר וכדומה, שהרי המגרשים אינם שייכים לה.
לאור עובדות אלו, מסקנתו של בית הדין הייתה, שבשונה מבשותפות עסקית רגילה, האגודה אינה רשאית להעמיד באופן שרירותי תנאי תשלום ככל העולה על רוחה ולהתנות את קבלת המגרש בהסכמת המועמדים לתשלום. כיוון שכן, אם יוכיחו התובעים שהאגודה הציבה תנאי שאינו הגון, תנאי זה לא חל, וממילא אין כאן 'סבר וקיבל'.
גם החלטה של ועדת ביקורת שהינה גוף פנימי של האגודה, אינה מונעת מהתובעים לבקש את התערבות בית הדין. תפקידו של בית הדין הוא לבדוק שהאגודה אינה מנצלת את סמכויותיה לרעה, להגן על זכותו של היחיד מול הרבים, ולבדוק שמעשיה אינם עומדים חלילה בניגוד לדין תורה ולמידת היושר והצדק.

ב. היחס בין הכנסות האגודה מגורמים חיצוניים ליכולתה לגבות כסף מחברי האגודה
התובעים טענו, שכיוון שמשרד השיכון נתן כבר כסף לפיתוח, הם אינם צריכים לשלם עבור הפיתוח את מלא הסכום.
העובדות המוסכמות על בית הדין הן:
א. הקרקע אינה שייכת לאגודה, ולכן היא אינה רשאית לגבות עליה ולו אגורה אחת.
ב. הפיתוח נעשה בעיקרו על ידי משרד השיכון בשיטה של פתמ"ר, דהיינו משרד השיכון מבצע את הפיתוח וגובה מהתושבים את עלות הפיתוח.
ג. עקרונית, לפי שיטה זו, משרד השיכון גובה את מלא העלות. כאשר המשרד מעוניין לקדם ולתת עדיפות לאיזור מסוים, הוא קובע את התשלום לפי המדיניות באותה העת. משרד השיכון משנה לפעמים את מחירי הפיתוח באותו פרוייקט עצמו משיקולים שלו (התייקרויות, שינוי מדיניות, או כל שיקול אחר).
ד.בנידון דידן משרד השיכון ביצע חלק מהפיתוח. בשלב מסוים הוא יצא מהאיזור והמשך הפיתוח נעשה על ידי האגודה.
ה. במקרה דנן, דמי הפיתוח שהרוכשים נדרשים לשלם אינם מוחזרים למשרד השיכון אלא נשארים בידי האגודה לצורך המשך הפיתוח.
ו. התובעים הגישו לבית הדין שני מסמכים החתומים על ידי פלוני ממשרד השיכון. עמדת המשרד כפי שעולה ממסמכים אלו היא, שמשרד השיכון השלים את הפיתוח ועזב את השטח, ומכאן ואילך הוא אינו צד בעניין. מסמכים אלו הם הגרסה הרשמית לשאלת מעורבותו של המשרד ולכן בית הדין החליט לקבלה כמות שהיא.
בית הדין הניח, שתקציבי הפיתוח ניתנו לאגודה לצורך סיוע בפיתוח המקום, ללא התייחסות מפורשת לשאלת הגבייה מהתושבים, ולכן טען שהשאלה האם לגבות מהתושבים את מלא העלות או חלקה נותרה להחלטת האגודה, והגוף הממשלתי המממן לא התייחס לשאלה זו. השיקולים שאמורים להנחות את האגודה הם טובת המקום בכללותו, ולא טובתה של משפחה זו או אחרת, או אפילו של כלל המשפחות המרכיבות את היישוב בזמן נתון.
לאור הנחה זו, הסיק בית הדין, שהאגודה היא זו שמפקחת על ההכנסות לצורכי הפיתוח, ואין תלות בין הכנסות שונות שמשיגה האגודה. לכן, למרות שמשרד השיכון נתן כסף לפיתוח, יכולה האגודה להפנות את הכסף הזה לפיתוח מסוג אחד, ולגבות מהתושבים כסף לפיתוח מסוג אחר, ובלבד שהחלטה זו תהיה על פי מידת היושר והצדק, כפי שהובהר בסעיף א לעיל.
על כן, אם האגודה מגיעה למסקנה שטובת המקום היא לגבות את מלא דמי הפיתוח, רשאית היא לעשות זאת, ובתנאי שאת הכסף שהיא מקבלת תמשיך להשקיע בפיתוח המקום.

ג. זכותה של האגודה לגבות ממשתכנים חדשים יותר מאשר מהתושבים שקנו מגרשים קודם לכן
התובעים טענו, שאין לגבות מהם יותר מאשר שאר התושבים, שהרי כולם שותפים שווים באגודה. בלשון התובעים: איך יתכן שראובן ושמעון חברים באותה אגודה שיתופית וראובן ישלם לקופת הקהילה סכום מוגדל?
בית הדין קבע, שאין לראות את האגודה כמורכבת רק מאוסף חבריה, אלא יש לה מהות משלה. הגורם המממן את הפיתוח מבין אמנם שיתכן שהחברים יהנו מכך, אולם ברור שמטרתו אינה לסייע דווקא לחברי האגודה. חשיבות השכונה וההתיישבות במקום שהוא בעל חשיבות לאומית נתפסת, ובצדק, כצורך לאומי כללי. מטרת הגוף המשקיע היא לסייע לפיתוח המקום. שאלת ההנאה של כל משפחה פרטית במקרה זה נגזרת מהצורך הכללי ואינה מתוך רצון לסייע למשפחה זו או אחרת. הקריטריון לסיוע לא נקבע כאן לפי התנאים הסוציאליים של המשפחה, אלא לפי הפיתוח הנדרש כדי שמקום זה יתפתח ואנשים ירצו לבוא ולהתגורר בו.
לפיכך, התשובה ל'שאלת ראובן ושמעון' היא, ששמעון נכנס למקום בתקופה בה האגודה חיפשה משתכנים ולכן לא דרשה את תשלום מלא הפיתוח, לעומת זאת ראובן נכנס בתקופה בה היו רבים שרצו לקנות מגרשים, ולכן האגודה לא ראתה סיבה לתת לזוכים פיתוח מוזל.
במקרה דנן ההבדל שבין המתיישבים נקבע לאור הצרכים המיוחדים של המקום. אין זו החלטה חדשנית, שכן, גם הממשלה נוהגת לעתים לגבות במקום מסוים רק חצי מהפיתוח כדי לחזק את המקום, וכאשר הממשלה מתחלפת, היא מבטלת מיידית הנחה זו, ושוב שני שכנים אחד שילם סכום מסוים והשני שעדיין לא חתם על החוזה שילם פי שניים.

 
הרב אברהם דב לוין (אב"ד), ביה"ד שע"י המועצה הדתית ירושלים
דיני ממונות ובירורי יהדות כרך ג עמ' מז-נ

סמכויותיו של ועד בית

תיאור המקרה
בבניין דירות הוחלט באסיפת הדיירים, כי על הדיירים להשתתף בהוצאות מיוחדות. הוצאות אלו כוללות מספר תיקוני אינסטלציה וזיפות הגג, וכן שכר טרחה עבור עו"ד, המטפל בתביעתם כנגד אחד הדיירים, שהרחיב את דירתו אל תוך חצר הבניין – דבר שנעשה בזמנו בהסכמת חלק מהדיירים, וכעת הדיירים מתנגדים. העו"ד הנ"ל תובע את הדייר בבית משפט אזרחי.

התביעה
התובעים דורשים מהנתבע לשלם עבור שמונה עשר חודשים שלא שילם מסי ועד, וכן עבור ההוצאות המיוחדות. התובעים טוענים, שהם הראו באסיפת הדיירים האחרונה את ספרי החשבונות, ועל פיהם נקבע הסכום שיש לשלם על ההוצאות המיוחדות, ורוב הדיירים אישרו את ההחלטה וחתמו עליה.

תשובת הנתבע
הנתבע מודה שלא שילם את המסים. אולם, הוא אינו מוכן לשלם אותם מחמת שלדעתו התשלום החודשי כפול מההוצאות השוטפות האמיתיות, והוא נועד לכסות את ההוצאות המשפטיות כנגד בעל הדירה שהרחיב את דירתו. הנתבע טוען, שמכיוון שהתביעה הזו היא חסרת תכלית, הוא אינו מוכן להשתתף במימונה.
לגבי הוצאות האינסטלציה והזיפות, טוען הנתבע שבאסיפת הדיירים לא הראו את ספרי החשבונות, ושההחלטה על ההוצאות המשפטיות נתקבלה בנוכחות חלק מהדיירים בלבד, כי הנתבע ועוד דייר עזבו קודם שהחליטו על כך.

פסק הדין
על הנתבע לשלם לתובעים סכום מסוים, כפי החלטת הוועד, אבל בית הדין נמנע מלחייבו עבור ההוצאות המשפטיות, כל עוד לא הוברר שהפעולות המשפטיות נעשו על פי דין.

הנימוקים:
בית הדין קבע כי מעמדו של ועד-בית הוא כשל ז' טובי העיר. ולכן כל החלטה שלהם מחייבת את כלל הדיירים (עפ"י שו"ת הרשב"א ח"ה סי' קפג). ובשו"ת הרשב"ש (סי' תקעג) מבואר, שאם הסכימו הנציגים שהציבור חייב לפרוע חוב מסוים, אין הציבור יכולים לטעון אחר כך שלא שלחם אלא לתקן ולא לקלקל, והחוב הוא קלקול ולא תיקון, אלא רשאים הנציגים לקבוע לפי החלטתם מה צריך לשלם, והציבור חייבים בכך.
לפי זה, בנידון דידן, שהאסיפה הכללית של הדיירים הסמיכה את ועד הבית לחייב את כלל הדיירים בחיובים שונים, החלטתם מחייבת, ואין אחד הדיירים רשאי להתחמק ממנה.
אמנם, במקרה זה, כיוון שחלק מהחיוב הוא עבור הוצאות תביעה בערכאות, בית הדין נמנע מלחייב את הנתבע בתשלום זה, כדי לא לתת יד לפעולה שספק אם מותר לעשותה על פי דין. ועד הבית והדיירים צריכים לתבוע את הדייר שהרחיב את דירתו בבית דין קודם שיוכלו לפנות לבית משפט לקבלת צו הריסה.
 
בית הדין נוה נוף, ירושלים
אתר www.dintora.org של מכון 'משפטי ארץ'

נזק שנגרם על ידי ועד הבית

תיאור המקרה
ועד הבית פרסם מודעה, ובה החלטה בדבר איסור הנחת חפצים של דיירי הבניין בשטחים המשותפים. כמו כן, פורסמה התראה, שלאחר זמן ועד הבית יפנה את החפצים המונחים בשטח המשותף וישליכם לאשפה. המודעה התפרסמה במשך זמן מספיק, ובמקום בולט, כך שכל דיירי הבניין היו מודעים לתוכן ההחלטה.
במועד הפינוי, חלק מהדיירים שראה את הפינוי פנה לוועד בבקשה שלא לפנות כעת את החפצים, כיוון שהם חשובים ויקרים. הוועד נעתר להם. חפצי שאר הדיירים, וביניהם התובע, פונו והושלכו לאשפה על ידי המנקה של הבניין, על פי הוראת הוועד.

התביעה
התובע תובע פיצוי בגין מזגן שלו, שהיה מונח בשטח המשותף ונזרק. הוא טוען כי לוועד הבית אין סמכות לזרוק חפצים של הדיירים לאשפה, והוא מעכב את תשלום חובותיו לוועד עד שישלמו לו על הנזק שנגרם.

פסק הדין
בית הדין קבע מכח פשרה, כי התובע יקבל מחצית משווי המזגן שנזרק, על פי שומה. סכום זה ינוכה מחובו של התובע לוועד הבית. יתרת החוב לוועד הבית תשולם תוך 30 יום ממועד פסק הדין.

הנימוקים:
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. האם ישנה סמכות לוועד הבית לאסור הנחת חפצים בשטח המשותף?
ב. האם ישנה סמכות לוועד הבית להשליך את החפצים לאשפה?
ג. האם ישנה סמכות לוועד הבית להחליט החלטות הנוגעות רק לחלק מהדיירים?
ד. במידה שוועד הבית חרג מסמכותו, באילו תנאים הוא מחויב לשלם על נזק שנגרם?
ה. האם יש לחייב את המנקה בנזק שגרם?
ו. הערכת שווי המזגן

א. סמכותו של וועד הבית לאסור הנחת חפצים בשטח המשותף
נכתב בשו"ע (חו"מ סימן קסא סעיף ה):
אחד מהשותפין בחצר שבקש להעמיד בה בהמה או ריחים, או לגדל בו תרנגולים, חבירו מעכב עליו. וכן שאר דברים שאין דרך בני המקום לעשותם בחצרותיהם, בכולם השותפין מעכבין זה על זה.
לאור דברי השו"ע הנ"ל, ברור שבשטחי מעבר כגון חדרי מדרגות, אין דרך בני אדם להניח חפצים, ובזה אין צורך בהחלטת רוב כדי לאסור את ההנחה, אלא אפילו דייר אחד יכול לעכב בעד שאר השותפים, שלא לחרוג מהמנהג.
אולם, בשטחים משותפים שאינם שטחי מעבר, כגון בקומת המחסנים, שם הנחת חפצים אינה גורמת להפרעה ממשית במעבר, אין בזה מנהג רווח לאסור או להתיר, ולכן צריך החלטה של רוב הדיירים. כיוון שוועד הבית נבחר לצורך ניהול הבניין וקבלת ההחלטות בעניינים השוטפים הנוגעים לו, דין החלטת הוועד כדין החלטת הציבור עצמו, כל עוד הוועד אינו חורג בהחלטותיו מהסמכויות שניתנו לו. בפרט, בנידון דידן, כיוון שוועד הבית פרסם מודעה בעניין זה, והדיירים או רובם לא התנגדו להחלטתו, הרי זה מורה על הסכמה להחלטה, והוי כהחלטת הציבור, רובו או כולו, שמחייבת את כלל הדיירים.

ב. סמכותו של וועד הבית להשליך חפצים לאשפה
מלבד הדיון העקרוני, האם בסמכות ועד הבית להוציא חפצים המפריעים למעבר, יש לדון, במידה והוחלט להוציא, האם ועד הבית רשאי להשליך חפצים אלו לאשפה. השו"ע (חו"מ סימן שיט סעיף א) כותב:
מי שהכניס פירותיו לבית חבירו שלא מדעתו, או שהטעהו עד שהכניס פירותיו, והניחם והלך, יש לבעל הבית למכור לו מאותם הפירות כדי ליתן שכר הפועלים שמוציאין אותם ומשליכים אותם לשוק. ומדת חסידות הוא שיודיע לבית דין וישכירו במקצת דמיהם מקום, משום השבת אבידה לבעלים, אף על פי שלא עשה כהוגן.
והרמ"א מוסיף:
ויש אומרים דצריך להודיעו תחלה, ואם נאנסו לאחר שהודיעו, פטור.
מבואר, שניתן להשליך חפציו של אדם לרחוב, אף שיתכן שיאבדו ויתקלקלו, אלא שיש להודיע לו קודם הפינוי. אלא שיש לשאול, האם הדין זהה גם בהשלכת חפצים לאשפה, שאז לכאורה המשליך מאבדם בידיים. לשון הרמב"ם (הל' חובל ומזיק פרק ו הלכה א) היא:
הרי שמילא חצר חבירו כדי יין ושמן, אפילו הכניסם ברשות, הואיל ולא קיבל עליו בעל החצר לשמור - הרי זה נכנס ויוצא כדרכו וכל שישתבר מן הכדים בכניסתו וביציאתו הרי הוא פטור עליהן; ואם שברן בכוונה - אפילו הכניסם בעל הכדים שלא ברשות הרי זה חייב לשלם.
מבואר ברמב"ם, שאף על פי שיש רשות להוציא, אם שברם בידיים, חייב. ולכאורה הוא הדין להשליכם לאשפה. אבל בחוות יאיר (סימן קסה) כתב, שמותר לזרוק בגדים לחוץ, גם במקום שברור שהם יתקלקלו מחמת הגשמים, ואם כן הוא הדין בנידון דידן, שאין לחייב אף על פי שהשליכו לאשפה.

ג. סמכותו של ועד בית להחליט החלטות הנוגעות רק לחלק מהדיירים
במקרה דנן, החלטת ועד הבית לא הייתה לגבי כלל הדיירים, אלא לגבי חלקם. החתם סופר (חו"מ סי' סא ד"ה אך) מביא את דברי כנסת הגדולה (סי' יג סע' מג), שכתב:
לא מהני רוב הבא מתוך כלו אלא בדבר שיד כולם שוה בו, אבל אם יסכימו כולם על אחד מהם לגרוע כחו נעשה כלם נוגעים בדבר.
מבואר, שהחלטת הדיירים תקפה, רק אם היא שווה כלפי כל הדיירים, ובנידון דידן היה הפינוי חלקי, כיוון שמי שביקש שלא יפנו את חפציו נעתרו לו, ואם כן יש מקום לומר שההחלטה נאכפה באופן חלקי, וממילא נעשתה ללא סמכות.
כמו כן, לאחר בירור עם ועד הבית, התברר שכל מטרת ההודעה הייתה כדי לדעת האם יש חפצים ללא בעלים, ואת החפצים האלו לזרוק, אבל אם יבואו דיירים ויאמרו שחפץ מסוים הוא שלהם, לא התכוונו לפנותו כלל. אולם התובע לא הבין את המודעה כך, וגם מנוסח המודעה אי אפשר להבין שזו הייתה מטרתה. לכן מסתבר עוד יותר, שלא היה צריך לפנות את החפצים שלא התברר שאין להם בעלים בבניין.

ד. חיוב ועד בית בתשלומים כשחרג מסמכותו והזיק
נכתב בשו"ע (חו"מ סימן קעו סעיף ח):
השותפין, שומרי שכר הן, שאם נגנב או נאבד מהשותפות ברשות אחד מהם, חייב באחריותו... הגה: ודוקא שהתנו כן מתחלה, אבל אם א' אינו מחוייב להתעסק, רק עושה מנדבת לבו, אינו חייב בשמירת השותפות ולא הוי רק כשומר חנם.
לכאורה עולה מכאן, כי אם ועד הבית מתחלף כל אחד בתורו, הרי הם שומרי שכר; ואם ועד הבית הוא קבוע, ומטפל בענייני הבית בחינם, הרי הם שומרי חינם.
אלא שלגבי אפוטרופוס מצינו מחלוקת, שלדעת השו"ע (חו"מ סימן רצ סעיף כ) דינו כשומר חינם וחייב בפשיעה, ובש"ך (שם ס"ק כה) נשאר ב'צריך עיון' על המחבר, שכן דעת הרמב"ן, רבנו חיים ורבנו ירוחם שפטור אפילו מפשיעה. ובפתחי תשובה (חו"מ סי' שא ס"ק ח) דן אם גבאי בית הכנסת חייב בפשיעה, שכן דינו לכאורה כאפוטרופוס, שלגביו הסיק הש"ך היא שהרי הוא ספיקא דדינא אם חייב או לא. ואם כן, אין לחייב את ועד הבית בפשיעה, שכן דינם כאפוטרופסים.
אך עדיין יש לדון, האם הנזק שנגרם הוא בגדר שומר שפשע, או כמזיק בידיים, שהרי בית הדין קבע, שלוועד הבית לא הייתה סמכות להוציא את החפצים לרחוב.
לאחר בירור שערך בית הדין, התברר שוועד הבית פנה בעבר לדיירים שיודיעו לוועד הבית מהם חפציהם, ולאחר שהדבר לא עזר, נכתבה המודעה הנ"ל. ואף שמנוסח המודעה לא ברור שכוונת ועד הבית הייתה רק שהדיירים יודיעו לוועד אילו חפצים שלהם, לא הייתה לוועד כוונה להפלות, ולכן אין להגדיר את זריקת החפצים כמזיק בידיים, אלא כפשיעה, וחזר הדין, שמחמת ספיקא דדינא, אין לחייב את הוועד אישית.
למרות זאת, מדין פשרה פסק בית הדין, שהתובע יקבל מחצית משווי המזגן.

ה. חיוב המנקה בנזק
לכאורה, אם החלטת וועד הבית הייתה אסורה, הרי שהמנקה היה שליח לדבר עבירה, ויש מקום לחייב אותו לשלם על הנזק שגרם. אולם, היות והמנקה לא ידע שעושה עבירה, ואינו בקי בענייני הבניין, והסתמך על המודעה וחשב שזה רצון כל הדיירים, אין מקום לחייבו.

ו. הערכת שווי המזגן
בית הדין קיבל שתי הצעות מחיר למזגן משומש ללא התקנה. הצעה אחת הייתה למזגן של 1.5 כח סוס, והשניה למזגן של 2.5 כ"ס, ואילו המזגן של התובע היה של 0.9 כ"ס בלבד. אחת ההצעות הייתה של 1000 ₪, והשנייה של 800-1000 ₪. בית הדין החליט לדון לפי שומה זו, ולחייב את הנתבעים בסכום של 500 ₪.

 
תגובות לפסקי הדין מהגליון הקודם

פסק הדין בנושא: בדיקת הצפה בגין רטיבות
בפסק הדין חייב בית הדין את התובע לשלם מחצית מעלות תיקון מערכת הניקוז, דבר שעל פי האמור בפסק הדין, הנתבע לא תבע כלל.
דבר זה לכאורה תמוה, שכן הרמ"א (סימן יז סעיף יב) כותב: "בעל דין שתבע חבירו בעד דבר מועט והדיין רואה שיתחייב לו על פי דין יותר ממה שתבע, אין לדיין לפסוק יותר ממה שתבע, ואם פסק לו יותר הוי טעות בדין וחוזר".
אמנם, נראה שבנידון דידן הדבר נתון במחלוקת. שכן, הש"ך הסביר את הדין במקרה שתבעו בסתם, ואין אנו יודעים אם התובע טעה וחשב שאינו יכול לתובעו יותר, והוי מחילה בטעות שאינה מחילה; או שמא ידע את הדין, והתכוון למחול לו. ומספק אין להוציא ממון. אך הנתיבות כתב, שבמקרה שתלוי בידיעת דינים, ודאי תולים בטעות, שכן אין אנשים בקיאים בדינים והרי זה כטעות בכדי שהדעת טועה, שלא תלינן במחילה ומתנה, אלא בטעות, כמבואר בבבא מציעא (סג:).
ולא זו בלבד, אלא שבמקרה שאין התובע יודע כלל שיש לו משלו אצל חברו, לא אמרינן מחילה בטעות הוי מחילה, ועל כן צריך היה הדין להיות, שנדון לו גם מה שלא תבע. אלא שהנתיבות מחלק בין מצב שעל פי דין הוי גזל תחת יד הנתבע, ששם כופים אותו להחזירו, ובין מצב שאין גזל תחת ידו, שאין בית דין מחויבים להודיע לתובע שיכול לתבוע.
ולפי זה, בנדון דידן, שמערכת הניקוז שייכת למעשה לשניהם, ושניהם נהנים ממנה, נראה שנחשב הדבר שיש לו משל חברו תחת ידו בגזל, וכיוון שתלינן בטעות, מחויבים להפרישו.
ואם כן, כיוון שהדבר נתון במחלוקת הש"ך והנתיבות, אנו נכנסים בשאלות בענייני 'קים לי' ומחלוקת הפוסקים (הרב עמיחי צוריאל)