משפט והלכה בישראל-בית דין לענייני ממונות שע"י "ארץ חמדה"
    פסקי דין אקטואליים בענייני חושן משפט

הגליון הנוכחי פותח סדרת גליונות שתעסוק בענייני מסחר. בעלי עסקים בכלל, וחברות בפרט, ממעטים לפנות לבתי הדין לממונות. אחת הסיבות קשורה לכך שהם אינם יודעים את ההלכה מראש, ולכן קשה להם לתכנן את עסקיהם באופן שיתאים לדין תורה, וכבר הרחבנו בעניין זה מספר פעמים בעבר.
בית הדין 'משפט והלכה בישראל' שם לו למטרה לשנות את המצב הזה, והוא מתכונן להתמקד בתחום של משפט מסחרי.
הגליון הנוכחי עוסק באחד ההיבטים של נושא התחרות החופשית. בפסקי הדין המובאים בו, נידונים נושאים הלכתיים המגבילים את היכולת להקים עסק מתחרה. יש לציין במיוחד את פסק הדין של הרב לבנון, המובא אצלנו בקיצור נמרץ, אבל סוקר את הנושא באריכות. גם מכון 'כתר' הוציאו לאחרונה כרך המוקדש כולו לנושא זה (כרך ה). את הפרק הראשון שלו ניתן להוריד באתר של מכון 'משפטי ארץ' – www.dintora.org.
כרגיל, נשמח לקבל פסקי דין נוספים, על מנת שנוכל לפרסמם בעתיד. תגובות ופסקי דין יש לשלוח לכתובת [email protected].

המערכת:
הרב יואב שטרנברג
הרב עמיחי צוריאל, הרב מיכאל אדרעי, הרב אייל פישלר

פסקי הדין המפורסמים ב'הלכה פסוקה', אינם מבטאים את עמדת בית הדין 'משפט והלכה בישראל', וכמו כן אין לראות בפרסומם משום ייעוץ הלכתי או משפטי. מטרת הפרסום היא לעורר דיון הלכתי בין הקוראים.
למעוניינים לעשות מנוי (חינם) לבטאון, נא לשלוח מייל לכתובת: [email protected]

רוצים לחתום חוזה לפי ההלכה?
פנו אל: "משפט והלכה בישראל" טלפון: 02-5382710 פקס: 02-5379626 [email protected]
 
העקרונות ההלכתיים העולים מפסקי הדין בגליון

1. השגת גבול אצל ספק כשיש לו לקוח קבוע / הרב דב לבנון
א. בדין עני המהפך בחררה, שאם בא אחר ונטלה הימנו נקרא רשע, לא ניתן לאכוף על הנוטל להחזיר את החררה, אלא שבית דין יודיע לו שנקרא רשע.
ב. להלכה, נקרא רשע רק במקום בו יכול הנוטל להשיג את מבוקשו גם במקום אחר.
ג. על מנת שהמהפך בחררה, יֵחשב מהפך שאסור ליטול ממנו, צריך שתהיה לו זיקה לחררה.
ד. לעניין תחרות כשיש מפיץ הקשור לספק, נחשב מהפך דווקא במצבים בהם יש להניח כי שהצדדים תכננו מראש להמשיך את הקשר.
ה. דין 'מרחיקים מצודות הדג', המונע תחרות, שייך במקום שבו בעקבות השקעה ומאמצים של הדייג הראשון יש ציפיות גבוהות מאוד לכך שהוא יזכה בדגים, או כאשר הדייג המתחרה פוסק חיותו של הראשון לגמרי.
ו. גדרי 'מצודת הדג' חמורים משל עני המהפך בחררה, ועל כן, כל שאינו מהפך בחררה, ודאי שאינו נחשב פסיק לחיותיה דראשון.
ז. במקום בו ליהודי קשר מסחרי אישי רציף ובלעדי עם גוי מסוים, הביא הרמ"א מחלוקת אם מותר לאחֵר להשתדל ולעסוק עם אותו גוי. בימינו, שהקשרים העסקיים אינם בעלי אופי אישי ובלעדי אלא לגיטימי להתקשר עם מתחרים, אין מקום ליישם דין זה לכולי עלמא.

2. זכות מכירת ספרים בישיבה / הרב דב ליאור
א. מותר לתושב עיר לפתוח עסק מתחרה לעסקו של בן עירו.
ב. אפילו לבני העיר, אפשרות זו היא דווקא אם נשמרים הכללים של תחרות עסקית הוגנת, כך שלסוחרים הקיימים יש אפשרות להתחרות בעסק החדש.
ג. על כן, לא ניתן לפתוח חנות בה נמכרים מוצרים ללא רווחים כלל, כיון שאין אפשרות לעסקים הקיימים להתחרות בה, אף שהחנות החדשה פועלת לשם שמים בלבד.

3. מניעת העסקה של מוהל נוסף בבית חולים / הרב יצחק קוליץ
א. ישנן דעות, שאם פתיחת עסק חדש גורמת לכך שלעסק וותיק לא יגיעו לקוחות כלל, יכול הוותיק למנוע את פתיחת העסק החדש. להלכה, זהו לכל היותר ספיקא דדינא, ואין למנוע את פתיחת העסק החדש.
ב. נחלקו הפוסקים אם מותר להשתדל ולקנות זכויות ייצור הנמכרות על ידי השלטון, אשר עתה הן ביד אדם אחר.
ג. אם הזכויות בהם משתמש המוהל הקיים אינן קנויות לו, אלא רק ניתנו לו בהסדר שנועד לסדר את ההתנהלות בבית החולים, לכולי עלמא מותר לאחֵר לעשות מאמץ על מנת שגם לו תינתן הזכות להיות מוהל באותו מקום.

4. שותף שהקים חנות מתחרה / הרב י. נ. רוזנטל
א. שותפים שמכר אחד מהם חלקו לשותפו, ונכתב בהסכם: "הצד שיצא מהשותפות אסור לו לפתוח עסק דומה בסביבה" –  ההסכם אינו מחייב.
ב. כיון שניתנה תמורה עבור רכישת החלק בשותפות, ושומת החלק הנמכר בשותפות הסתמכה על התנאי (אף שאין לו תוקף כשלעצמו), יש לפצות את הקונה על אי קיום ההסכמה.
 
הרב דוד דב לבנון, בית הדין האזורי אשקלון
שורת הדין כרך ז עמ' ריח-רנו

השגת גבול אצל ספק שיש לו לקוח קבוע

תיאור המקרה
החברה התובעת קנתה בשר בקביעות מחברה בארגנטינה, כאשר פעם בחצי שנה היו מחדשים את ההסכם ואת תנאי התשלום. בגמר התקופה האחרונה, הודיעה החברה בארגנטינה, שהיא לא תמשיך למכור את הבשר לתובעת, אלא לחברה אחרת – החברה הנתבעת.
התובעים הודו שעדיין לא סיכמו את התנאים לעונה הבאה.

התביעה
התובעת טוענת, שהנתבעת נכנסה בגבולם, לקנות את הבשר מהחברה בארגנטינה. וזאת, לדבריהם, ע"י שהציעו תנאים משופרים לחברה המוכרת.
תשובת הנתבע
הנתבעת טענה שתחרות חופשית היא דבר מקובל. שנית, היוזמה לקשר עם החברה בארגנטינה באה ממנה, ולא מהנתבעת. שלישית, הנתבעת הייתה בעצמה הקניינית של הבשר לפני כמה שנים, ואז התובעת נכנסה במקומה.
פסק הדין
בית הדין דחה את התביעה.
הנימוקים:
סדר הדברים בבירור פסה"ד הוא כדלהלן:
א. בירור ענייני דין 'עני המהפך בחררה' השייכים למקרה הנדון.
ב. בירור ענייני 'מרחיקים מצודות הדג' השייכים למקרה הנדון.
ג. בירור ענייני 'מערופיא' השייכים למקרה הנדון.

א. דין 'עני המהפך בחררה' בנדון דידן
הגמרא במסכת קידושין (דף נט.) אומרת:
עני מהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו, מאי? אמר ליה: נקרא רשע.
רש"י: עני המהפך בחררה – מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית. נקרא רשע – שיורד לחיי חבירו.
בית הדין ציין, שהדין של 'עני המהפך בחררה' אינו מאפשר לבית הדין לחייב את השני להחזיר את החררה לראשון, אלא שאם לא יחזיר נקרא רשע. וממילא, אפילו אם דין זה רלוונטי לתביעה הנ"ל, הוא אינו יכול לגרור צעדים מעשיים, אלא רק לציין כי הנתבעת תיקרא 'רשע'.
נחלקו הראשונים בביאור הדין המופיע בגמרא. רש"י מפרש, שמדובר בעני שרצה לזכות בחררה של הפקר, ואף על פי כן השני שבא וזכה בה לפני הראשון, נקרא רשע. התוספות (ד"ה עני) כתבו בשם רבנו תם, שאם מדובר בחררה של הפקר, היות שהשני לא יוכל למצוא כמותה במקום אחר (שהרי זו חררה בחינם), אינו נקרא רשע; והגמרא מדברת במקום שבו הראשון היה יכול לזכות בחררה בתמורה לעבודה כלשהי, שאז השני נקרא רשע משום שהיה יכול למצוא עבודה במקום אחר.
עוד כתבו התוספות (שם), שאסור למלמד להשכיר עצמו בבית בעל הבית, אם יש שם כעת מלמד אחר. ולכאורה היה מקום ללמוד מדבריהם לנדון דידן. אבל המהרש"ל (סימן לו) כותב, שדברי התוספות נאמרו רק באחד משני המקרים: (א) אם המלמד הראשון נשכר לזמן קצר, שיש להניח שגם המלמד וגם בעל הבית התכוונו להאריך את משך השכירות. (ב) אם מדובר במקום קטן, שיש בו רק מלמד אחד, ולא היה סביר שיבוא מלמד אחר, ואז מן הסתם היה בכוונתו של בעל הבית להמשיך לשכור את המלמד הראשון.
שני תנאים אלו לא שייכם בענייננו, ולכן לדברי המהרש"ל נראה שאין מקום לטענת התובעת.
כמו כן, הרמ"א (חושן משפט סימן רלז סעיף א) כותב, שאם אדם התכוון לקנות חפץ מסוים, אלא שעדיין לא סיכם את מחירו עם המוכר, מותר לאחֵר לקנותו, ואינו נקרא רשע. ואמנם, בפתחי תשובה (שם  סק"ג) כתב, שגם קודם פיסוק דמים, כל זמן שהמוכר והקונה נמצאים באמצע משא ומתן, אסור לאדם אחר להיכנס באמצע, אולם בנדון דידן הרי התובעת עוד לא התחילה את המשא ומתן לגבי התקופה החדשה. ולכן גם מסיבה זו לא שייך דין 'עני המהפך בחררה' בנדון דידן.

ב. דין 'מרחיקים מצודות הדג' בנדון דידן
בגמרא בבבא בתרא (דף כא:) נאמר:
אמר רב הונא: האי בר מבואה דאוקי ריחיא, ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה, דינא הוא דמעכב עילויה, דאמר ליה: קא פסקת ליה לחיותי. לימא מסייע ליה: מרחיקים מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג; וכמה? אמר רבה בר רב הונא: עד פרסה! שאני דגים, דיהבי סייארא.
הגמרא רצתה להביא סיוע לדבריו של רב הונא, הסובר שאסור לבן מבוי להקים עסק מתחרה, מן הברייתא האומרת שאסור לאדם לדוג בקרבת מקום לדייג אחר. אמנם, הגמרא דוחה: "שאני דגים דייהבי סיירא".
בביאור מסקנת הסוגיא עולים מדברי הראשונים והאחרונים שני פירושים עיקריים:
א. בגלל הביטחון שהדגים ייכנסו לרשות הראשון, ובגלל הטרחה וההוצאות שהיו לראשון בלכידת הדגים, מרחיקים את חברו מהם (רש"י, רמב"ן), וחז"ל הם שהחשיבו את הדגים כאילו הם בבעלות הראשון מדרבנן (תוספות בקידושין נט. בשם רבנו מאיר אביו של רבנו תם).
ב. בגלל הביטחון שהדגים ייכנסו למצודה, נחשב הראשון כמהפך בהם, והיות שזו גם אומנותו, יכול לעכב את חברו (רבנו תם). לדעת הר"י מיגאש, יש כאן טעם נוסף, והוא שאם גם השני ידוג, הרי הוא פסיק את חיותו של הראשון לגמרי.
לפי שני הפירושים, יש לוודא תחילה, שהדגים עתידים להיכנס למצודתו של הדייג הראשון. אולם, ברור שוודאות זו גדולה יותר מהוודאות הנדרשת בדין 'עני המהפך בחררה'.
והיות שכבר הראינו שלא שייך כאן לומר דין 'עני המהפך בחררה', לא יהיה שייך גם דין 'מרחיקים מצודות הדג'.

ג. דין 'מערופיא' בנדון דידן
הרמ"א (חושן משפט סימן קנו סעיף ה) כותב:
אדם שיש לו עובד כוכבים מערופיא יש מקומות שדנין שאסור לאחרים לירד לחיותו ולעסוק עם העובד כוכבים ההוא, ויש מקומות שאין דנין. ויש מתירין לישראל אחר לילך להעובד כוכבים ההוא להלוות לו ולעסוק עמו ולשחודיה ליה ולאפוקי מיניה, דנכסי עובד כוכבים הם כהפקר, וכל הקודם זוכה. ויש אוסרין.
פירוש המושג 'מערופיא' הוא ככל הנראה גוי שהיה עוסק בענייני מסחר רק עם יהודי אחד. על פי זה יש לומר, שהיות והחברה הארגנטינאית הייתה מוכרת אך ורק לתובעת, לדעת הדנים בדין מערופיא, אין לנתבעת לנסות ולהיכנס לעסקים עם אותה חברה ארגנטינאית.
על סמך דברי המהרש"ל (שו"ת, סימן לו) יש להבין כי גוי מערופיא היה אמנם קשור בקשרי עסקים הבנויים על אמון עם היהודי, אבל מחויבות זו נבעה מאילוצים, כגון מקומות שהייתה תקנה שרק יהודים יורשו לעסוק בהלוואות בריבית, ותמיד היה חשש שמא הגוי יחליט ברגע אחד להתנכר לאותו יהודי וינתק את קשריו עמו.
יש מהראשונים שראו את המחויבות של הגוי כלפי היהודי כדבר שאפשר לסמוך עליו, ולכן נתנו למערכת היחסים הזו מעמד של 'מרחיקים מצודות הדג', ויש שראו בעיקר את העובדה שמחויבות זו נובעת מאילוץ, ולכן הקשר בין היהודי לגוי הוא רק זמני, וממילא אין איסור ליהודי אחר לנסות להיכנס במקום הראשון.
מדברי הראשונים מתברר, שדבר זה היה תלוי במקומות שונים – יש מקומות שבהם הגויים היו יותר אמינים, ויש מקומות שבהם הגויים היו פחות אמינים.
היות שבימינו אין קשרים עסקיים מחייבים, ובכל העולם מקובל, שכשנגמר חוזה יש לחדשו, ואז ניתן להתקשר עם מתחרים, ממילא גם דין מערופיא אינו שייך.

 
הרב דב ליאור, בית הדין לממונות קרית ארבע
שו"ת דבר חברון, חושן משפט סימן לד

זכות מכירת ספרים בישיבה

תיאור המקרה
התובע הוא בעל חנות ספרים, והוא מוכר ספרים לבני ישיבה מסוימת במשך שנים רבות. מתח הרווחים שלו הוא כ-20%. כעת בא הנתבע, שהוא תלמיד בישיבה, ורוצה למכור את הספרים ללא רווח כלל. התלמידים כמובן, מעדיפים לקנות אצל הנתבע.

התביעה
התובע דורש למנוע מהנתבע להמשיך ולמכור ספרים בישיבה, משום שהדבר מזיק לפרנסתו.

תשובת הנתבע
הנתבע טוען, שאין לו שום רווח, והוא עושה את הדברים לשם שמים בלבד.

פסק הדין
בית הדין קיבל את התביעה.

הנימוקים:
הגמרא במסכת בבא בתרא (דף כא:) אומרת, שאדם שגר ברחוב מסוים, ורוצה לעסוק במסחר, אינו רשאי לעשות כן אם הוא פוגע בפרנסתו של אדם אחר שיש לו עסק כזה ברחוב. דין זה נכון רק אם השני גר בעיר אחרת, אבל לא אם הוא גר באותה העיר.
הרא"ש (שם סימן יב) מביא את דברי הר"י מיגאש, שכתב, שאם מי שבא מחוץ לעיר מוכר יותר בזול, אין הראשון יכול לעכב, משום שדבר זה הוא לטובת הלקוחות, שהרי הם נהנים מן התחרות. וכן פסק הרמ"א (חושן משפט סימן קנו סעיף ז).
אבל, בערוך השולחן (סימן קנו סעיף יא) סייג את הדברים, וכתב שאם הסוחרים המקומיים יכולים להתחרות, מותר לאדם הבא מבחוץ ליצור תחרות. אולם, אם זה שבא מבחוץ מוכר במחירים שאי אפשר להתחרות בהם כלל, אין מניחים לו, משום שהדבר מקלקל את דרכי המסחר.
בית הדין קבע, שבמקום שבו השני מוכר בזול באופן שאי אפשר להתחרות בו כלל, אסור לו לעשות כן אף אם הוא תושב המקום, כי הקפידא היא לשמור על תנאי מסחר ותחרות הגונים.
לכן, אילו הנתבע היה מוכר מתוך מטרה להרוויח, אלא שהיה מוכר יותר בזול מן התובע, היה מקום לומר שאין התובע יכול לעכב את הנתבע מלמכור. כמו כן, אם הנתבע היה קונה לעצמו, ולא בכמות מסחרית, אין הוא משפיע על השוק. אולם, היות שהנתבע קונה בכמות מסחרית, ומוכר ללא רווח כלל, יש לקבל את תביעת התובע.
הרב יצחק קוליץ, בית הדין האזורי תל אביב
פסקי דין רבניים, כרך ח עמ' 90-82

מניעת העסקה של מוהל נוסף בבית חולים

תיאור המקרה
התובעים עובדים כמוהלים בבית חולים. כל אחד מהם משמש כמוהל בבית החולים במשך שבוע ואחר כך הם מתחלפים. אין לבית החולים כל התחייבות כלפיהם, אולם בפועל, כך הם מתנהלים.
הנתבע ביקש להיות מוהל גם הוא בבית החולים, ביחד עם שאר המוהלים. אולם, כשלא נענתה פנייתו, פנה למשרד הבריאות, ואף איים בהגשת תביעה לבג"ץ, ואז החליטה הנהלת בית החולים לקבל גם אותו.

התביעה
התובעים טוענים, שהוספת מוהל לסבב מקפחת את פרנסתם. ולכן הם דורשים ממנו שלא יעבוד בבית החולים.

פסק הדין
בית הדין דחה את התביעה.

הנימוקים:
סדר הדברים בבירור פסה"ד הוא כדלהלן:
א. בירור ענייני 'יורד לאומנות חברו' השייכים למקרה הנדון.
ב. בירור ענייני 'עני המהפך בחררה' השייכים למקרה הנדון.

א. דין 'יורד לאומנות חברו' בנדון דידן
בגמרא בבבא בתרא (דף כא:) נאמר:
אמר רב הונא: האי בר מבואה דאוקי ריחיא, ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה, דינא הוא דמעכב עילויה, דאמר ליה: קא פסקת ליה לחיותי. לימא מסייע ליה: מרחיקים מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג; וכמה? אמר רבה בר רב הונא: עד פרסה! שאני דגים, דיהבי סייארא.
הגמרא רוצה להביא סיוע לדבריו של רב הונא, הסובר שאסור לבן מבוי להקים עסק מתחרה כשיש כבר עסק כזה באותו המבוי, מן הברייתא האומרת שאסור לאדם לדוג בקרבת מקום לדייג אחר. ודוחה  הגמרא: 'שאני דגים דייהבי סיירא'.
הר"י מיגש (שם) מבאר, שדחיית הגמרא היא, שעל ידי הוספת רשת דייג נוספת, גורם הדייג השני לכך שהדגים יתרחקו מהאזור של הדייג הראשון, ושוב לא יוכל הדייג הראשון לדוג כלל. לעומת זאת בפתיחת עסק מתחרה, סוף סוף לשני בעלי העסקים יגיעו קונים, אלא שהראשון יפסיד מקצת מלקוחותיו, ובמקרה כזה, יתכן שאין איסור על השני לפתוח עסק מתחרה.
להלכה, דברי רב הונא נדחו, והראשונים פסקו כדעת רב הונא בריה דרב יהושע, הסובר שמותר לבן מבוי לפתוח עסק מתחרה. אלא שהראבי"ה (מרדכי בבא בתרא פרק ב סימן תקטז) כתב, שאם בן המבוי רוצה לפתוח עסק מתחרה בפתח המבוי, כך שכל הקונים יעברו על פתח חנותו קודם שיגיעו לעסק הוותיק – אסור לו לעשות כן.
הבית יוסף (חושן משפט סימן קנו) כתב, שדין הראבי"ה הוא כדעת רב הונא, ולהלכה נדחו דבריו. אבל הרמ"א (דרכי משה שם אות ד) כתב, כי יתכן שגם לדעת רב הונא בריה דרב יהושע, היות שהשני גורם לכך שלראשון לא יגיעו לקוחות כמעט בכלל, אין השני רשאי לפתוח את העסק המתחרה. על כן, בנדון דידן, היות שהנתבע אינו מונע את היכולת של התובעים להתפרנס כלל, אין מקום לתביעתם, שלא לא&פשר לנתבע לעבוד, אפילו לשיטת הרמ"א.
ואמנם, יש אפשרות לבאר את דברי הרמ"א בדרך אחרת. ניתן לומר, שהרמ"א הבין, כי אם השני פותח חנות באופן כזה שאין הקונים יכולים להגיע כלל לחנותו של הראשון בלי לעבור על פתח חנותו של השני, הרי זה כאילו פתח השני את חנותו בתוך רשותו של הראשון. על פי הסבר זה, הטעם לכך שרב הונא בריה דרב יהושע סובר שבדרך כלל אין איסור על השני לפתוח חנות מתחרה לראשון, הוא משום שהשני אומר לראשון 'אני עושה בתוך שלי'. אולם, במקום שכל הלקוחות יעברו אצלו קודם שיגיעו לשני, הרי זה כאילו עושה ישירות בתוך רשותו של השני. על פי הסבר זה, היות שהנתבע גורם לכך שבשבוע שבו הוא יהיה תורן, כל הלקוחות בבית החולים יפנו אליו, במקום אל התובעים, יהיה לנתבע אסור לעבוד בבית החולים כמוהל.
אולם, היות שסוף סוף זהו רק הסבר אפשרי אחד בדעת הרמ"א, והבית יוסף בוודאי חלק עליו, אין לקבל את תביעת התובעים על סמך דין 'יורד לאומנות חברו'.

ב. דין 'עני המהפך בחררה' בנדון דידן
הגמרא במסכת קידושין (דף נט.) אומרת:
עני מהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו, מאי? אמר ליה: נקרא רשע.
רש"י: עני המהפך בחררה – מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית. נקרא רשע – שיורד לחיי חבירו.
ונחלקו הראשונים בביאור הדין המופיע בגמרא. רש"י מפרש, שמדובר בעני שרצה לזכות בחררה של הפקר, ואף על פי כן השני שבא וזכה בה לפני הראשון, נקרא רשע. התוספות (ד"ה עני) כתבו בשם רבנו תם, שאם מדובר בחררה של הפקר, היות שהשני לא יוכל למצוא כמותה במקום אחר (שהרי זו חררה בחינם), אינו נקרא רשע; והגמרא מדברת, במקום שבו הראשון היה יכול לזכות בחררה בתמורה לעבודה כלשהי, שאז השני נקרא רשע משום שהיה יכול למצוא עבודה במקום אחר.
שתי הדעות מובאות בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רלז סעיף א), והרמ"א כתב, שדעת רבנו תם היא הדעה העיקרית.
בית הדין קבע, כי המקרה דנן דומה יותר למקרה של מציאה, ולכן לכאורה לשיטת רבנו תם, אין הנתבע נקרא אפילו רשע.
אמנם, יש מקום לערער ולומר, שמה שכתב רבנו תם הוא רק במקרה שהראשון עדיין לא זכה בחררה. אבל אם הראשון כבר זכה בחררה, בוודאי שאסור לשני לקחת אותה. וכעין זה כתבו בתוספות שם, שאסור למלמד להשכיר עצמו בבית בעל הבית, אם יש שם כעת מלמד אחר.
אלא שבשו"ת המבי"ט (חלק א סימן קצד) כתב, שאם אדם קנה זכויות ייצור מהמלך, ובא השני ורוצה לשלם למלך על מנת שיבטל את הרישיון של הראשון וייתן אותו לשני, אינו נקרא רשע. וטעמו, שהואיל והמלך רשאי להפקיע את הזכויות מהראשון, אין לראשון בעצם זכות אמיתית, ולכן השני שבא להפקיע ממנו, אינו נקרא רשע. ואף שיש רבים החולקים על המבי"ט (שו"ת מהרשד"ם חושן משפט סימן שנד ועוד), זה משום שסוף סוף לראשון יש כרגע זכויות, אולם, בנדון דידן, היות שלתובעים אין שום זכויות ממשיות במשרתם בבית החולים (כפי שהובהר על סמך חוות דעת מהיועץ המשפטי של משרד הבריאות), גם החולקים על המבי"ט יודו שאין הנתבע נקרא רשע במקרה זה.
מלבד זאת, יש לציין, שהנתבע הגיש בזמנו את הבקשה להתמנות למוהל ביחד עם התובעים, ולטענתו הוא קופח על ידי הנהלת בית החולים. הרי שאין לומר שהוא בא אחרי התובעים, אלא הרי הוא 'היפך בחררה' יחד איתם.

 
הרב י. נ. רוזנטל, בית הדין האזורי חיפה
פסקי דין רבניים, כרך ג עמ' 345-336

שותף שהקים חנות מתחרה

תיאור המקרה
התובע והנתבע היו שותפים בחנות לממכר עופות כשרים. בשלב מסוים, הם פירקו את השותפות, והתובע קנה מהנתבע את חלקו בחנות. במסגרת פירוק השותפות נכתב בחוזה: "הצד שיצא מהשותפות אסור לו לפתוח חנות למכירת עופות בסביבה הקרובה".
בנו של הנתבע פתח חנות במרחק מה מחנותו של התובע. את החנות הוא פתח באמצעות מימון שקיבל מהנתבע, והנתבע אף שימש כמוכר בחנות. בנוסף, הוריד הנתבע את המחירים בחנות החדשה מצורה משמעותית. הדבר גרם לנדידת קונים לחנות החדשה, ובסופו של דבר, מכר התובע את החנות שברשותו לאחר.

התביעה
התובע טוען, שהנתבע הפר את ההסכם, ולכן עליו לשאת בנזקים שנגרמו לו.

תשובת הנתבע
הנתבע טוען שלא הוא פתח את החנות, אלא בנו. ומה שסייע בהלוואה ובמכירה, הוא רק כמו כל אב שמסייע לבנו.
פסק הדין
בית הדין חייב את הנתבע לשלם עבור ההפסד שנגרם לתובע מחמת ירידת ערך החנות.
הנימוקים:
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. האם יש ממש בטענות הנתבע?
ב. האם על פי דין היה אסור לנתבע לפתוח את החנות החדשה?
ג. האם ההסכם שעשו מחייב את הנתבע שלא לפתוח חנות חדשה?
ד. האם הנתבע מחויב בהפסד שווי החנות שנגרם לתובע?
א. בירור טענת הנתבע
בית הדין קבע, שלמרות שהרישיון של החנות היה על שמו של בנו של הנתבע, בפועל החנות נפתחה במימונו של הנתבע עצמו, והוא גם ניהל את החנות בפועל.

ב. איסור פתיחת החנות על פי הדין
מבואר בפירוש בשו"ע (חו"מ סימן קנו סעיף ה) שלבני אותה העיר מותר לפתוח חנות, גם אם יש כבר חנות בעיר. ואמנם, אם בפתיחת החנות החדשה יש משום מניעת הפרנסה של הראשון לגמרי, יש בזה דעות, אולם כאן בכל מקרה לא נמנעה פרנסתו של הראשון לחלוטין.

ג. איסור פתיחת החנות מצד ההסכם
באופן עקרוני, היות שההסכם נכתב בלשון שאינה מועילה על פי ההלכה, אין לו תוקף. אף אם ההסכם היה נכתב בלשון התחייבות, דהיינו שהיה כתוב בו שהנתבע מתחייב שלא לפתוח חנות בסביבה הקרובה, לא ברור שהתחייבות כזו מועילה, משום שאפילו אם נאמר שהתחייבות לתת היא התחייבות מועילה, כדעת הסמ"ע (סימן ס סקי"ח), כאן מדובר בהתחייבות שלא לעשות פעולה, שהיא בוודאי רק קניין דברים בעלמא, וכן כתבו מהרשד"ם (חו"מ סימן רעד) ואחרונים נוספים.
ואמנם, בספר פרח מטה אהרון (סימן יג-יד) דן לגבי שני שותפים, שחילקו ביניהם קרקע, והתנו בשעת החלוקה, שאף אחד מהם לא יבנה קיר באמצע בלא הסכמת חברו, על מנת שלא יאפיל על חצר חברו, והכריע, שקניין זה הוא קניין מועיל, משום שעל דעת כן קנה כל אחד את חלקו מהשותפות. אמנם, מדברי המהרשד"ם שהבאנו לעיל עולה, שגם במקרה כזה, לא מועיל הקניין כאשר ההתחייבות היא על אי עשייה.
ואם כן, בנדון דידן יהיה הדין תלוי במחלוקת זו.

ד. חיוב על ההפסדים שנגרמו לתובע
ברור, כי שווי החנות נקבע, בין השאר, על פי מספר הלקוחות הפונים אליה בקביעות. ואם כן, נמצא שמחמת שהנתבע לא עמד בהסכם שבינו לבין התובע, ירד ערכה של החנות.
ממילא, נמצא כי הסכום ששילם התובע כאשר רכש את חלקו של הנתבע בחנות, גבוה יותר משוויה של החנות באמת. וברור לחלוטין, שחלק מהסכום ששילם התובע עבור חלקו של הנתבע, נבע מתוך ההנחה שערך החנות לא ירד מחמת ירידה במספר הלקוחות, שהרי לכך נועד ההסכם עם הנתבע שלא יפתח חנות מתחרה.
על כן, על הנתבע להחזיר לתובע חלק מהכסף שקיבל עבור חלקו בחנות. אמנם, היות שקשה מאוד להעריך את הסכום של הפיצוי, החליט בית הדין להטיל פשרה מסוימת, במיוחד לאור העובדה שהצדדים קיבלו עליהם את בית הדין בין לדין ובין לפשרה.

 
תגובות לפסקי הדין בגליון הקודם

פסק הדין בנושא הגדרת מעמדו של שכיר יום העובד לפי שעות
לפסק הדין הגיעו שתי תגובות:
א. העיסוק בהבדל בין שכיר וקבלן שבו דן המחבר, נוגע בשאלת היכולת של הפועל לחזור בחצי היום. זכות זו מוקנית לו מכוח הלימוד בגמרא (בבא מציעא י.) 'עבדי הם – ולא עבדים לעבדים'. רש"י (בבא מציעא עז. ד"ה שאני ליה בין שכירות לקבלנות) מסביר, שקבלן אינו 'עבד' ולכן הוא אינו יכול לחזור בחצי היום. ההגדרה של הנתיבות שמציין המחבר, תלויה בשאלה אם הפועל נחשב עבד, והנתיבות קובע, שאם הפועל מחויב לעבוד בזמנים מסוימים, הוא נחשב כעבד, וממילא יכול לחזור בחצי היום.
אבחנה זו קשורה כמובן אך ורק לדין 'פועל חוזר בחצי היום', ולא מסתבר בכלל ללמוד ממנה לגבי היבטים אחרים של ההבדל בין שכיר לקבלן ובפרט לגבי זכויות המוקנות אך ורק מכוח החוק, שבהן אין לכאורה שום סיבה לנתח את הזכויות שנותן החוק לשכיר או לקבלן על פי הגדרות הנובעות מההלכה בהקשר מצומצם בלבד. (הרב יואב שטרנברג)
ב. בסוף התקציר הוזכרה דעת בית הדין, כי "בדיני שכירות פועלים הכלל 'הכל כמנהג המדינה' תופס מקום נכבד", אלא שבית הדין סייג זאת לחוקי המדינה בלבד, ולדעתו "לפרשנותם של בתי המשפט, אין הצדדים משתעבדים... ולא עוד, אלא שהליכה אחר פרשנותם כלולה באיסור ערכאות". ויש להעיר על דבר זה, כי על פניו המושג "מנהג המדינה" אינו שווה ל"חוקי המדינה". המנהג נקבע על פי הדין הנוהג והנאכף בפועל, קרי: על פי פסיקת בתי המשפט (אם יש בזה פסיקה אחידה), שעל פיה מכלכלים בני המדינה את מעשיהם. התייחסות בית הדין למציאות הנהוגה ולדעתם של בני האדם להתחייב זה לזה על פיה, ודאי שאין לראותה כאיסור, אלא כשיקול אמיתי של הבא לדון דין תורה לאמיתו (וכדברים האלה כתב הרב ש. דיכובסקי בתחומין יח עמ' 29 בנוגע לפסיקה של בג"ץ בבלי: "מפסק דין זה ואילך נוצרה אפוא אומדנא ביחס לרכוש...") (הרב אייל פישלר)