משפט והלכה בישראל-בית דין לענייני ממונות שע"י "ארץ חמדה"
    פסקי דין אקטואליים בענייני חושן משפט

גליון מספר 19, י במרחשוון תשס"ז
הגליון הנוכחי עוסק בבעיות ריבית בתשלום קנסות פיגורים. קנסות אלו הם חלק מאמצעי האכיפה לקיום התחייבויות ועמידה בתשלום המקובלים בשימוש בעולם העסקים בימינו.
בבתי הדין, שאינם יכולים להטיל כמעט שום סנקציה שאינה ממונית, חשיבותם של אמצעי האכיפה הממוניים גדולה אף יותר מאשר בבתי המשפט. דא עקא, היות שישנן בעיות הלכתיות בקנסות אלו חשוב להגדיר את התנאים לשימוש בהם.
מלבד פסקי הדין המופיעים בגליון, אנו מפנים את הקוראים גם לפסקי הדין של הרב אליעזרוב והרב אלחדד ב'תחומין' כרך ו עמ' 224 ואילך, ולמאמרו הנרחב של פרופ' נחום רקובר, ב'תורה שבעל פה' כרך כב עמ' קכג ואילך.
בגליון הקודם הפנינו שתי שאלות לקוראים במדור 'הפינה לשיפוטכם'. בנוגע לחיוב הוצאות של עדים מומחים ומתורגמנים קיבלנו תשובה ארוכה, והיא מובאת בגליון הנוכחי.
כרגיל, נשמח לקבל פסקי דין נוספים, על מנת שנוכל לפרסמם בעתיד. תגובות ופסקי דין יש לשלוח לכתובת [email protected].

המערכת:
הרב יואב שטרנברג
הרב עמיחי צוריאל, הרב מיכאל אדרעי, הרב עידו הבר, הרב אייל פישלר

פסקי הדין המתפרסמים ב'הלכה פסוקה', אינם מבטאים את עמדת בית הדין 'משפט והלכה בישראל', וכמו כן אין לראות בפרסומם משום ייעוץ הלכתי או משפטי. מטרת הפרסום היא לעורר דיון הלכתי בין הקוראים.
למעוניינים לעשות מנוי (חינם) לבטאון, נא לשלוח מייל לכתובת: [email protected]

רוצים לחתום חוזה לפי ההלכה?
פנו אל: "משפט והלכה בישראל" טלפון: 02-5382710 פקס: 02-5379626 [email protected]
 
העקרונות ההלכתיים העולים מפסקי הדין בגליון

1. תשלום פיצויים עבור הלנת שכר / הרב חיים שלמה שאנן
א. המעכב מעות חבירו שהגיעו אליו שלא בדרך הלוואה, חייב בפיצוי על המתנת המעות אף שעכבן באונס, בהתקיים שני התנאים הבאים: (1) המעות אכן היו בפועל בידי המעכב, והיה יכול להרוויח מהן (2) המעכב עיכב שלא על דעת לגזול, אלא רק כדי לעכב.
ב. אם עכבן במזיד, יש לחייבו מדינא דגרמי, אף שלא היו ברשות המעכב בפועל.
ג. תשלום על עיכוב מעות כאשר המעות ניתנו למעכב בהלוואה - אסור משום ריבית.
ד. נחלקו הפוסקים אם חוב של תשלום שכר שכיר נחשב דרך הלוואה. הכרעת הבית יוסף והפתחי תשובה היא שחוב כזה נחשב דרך הלוואה, ויש בו איסור ריבית.
ה. גם אם התשלום מוגדר כקנס, יש בזה איסור ריבית.
ו. למרות האמור לעיל, אם העיכוב נעשה בפשיעה, חייב המעכב לפצות את המעוכב על ההפסדים שנגרמו לו ועל עגמת הנפש, כדי לצאת ידי שמים.
ז. לחוק פיצויי הלנת שכר אין תוקף, משום שבפועל בתי המשפט אינם דנים על פיו.

2. פיצויים בעד הלנת שכר עבודה / הרב אברהם שרמן
א. אין לחייב על הלנת שכר קנס הגבוה מהנזקים שנגרמו מחמת ההלנה, משום איסור ריבית, ככל קנס המתרבה.
ב. אף שהקנס מוטל על פי החוק, ומטרתו המובהקת היא הרתעה ולא יצירת רווח לעובד, יש בו משום ריבית.
ג. רשאים עובד ומעביד לסכם מראש על תשלום קנס חד פעמי על הלנת שכר, כל עוד העובד ממשיך להיות מועסק, ובתנאי שיגדירו את הקנס כתוספת למשכורתו של העובד עד תשלום השכר. אבל אין להגדיל את הקנס מספר פעמים, משום שזה קנס המתרבה.
ד. אין לראות את חוק הלנת השכר כהסכם בין העובד והמעביד להגדיל את משכורתו של העובד כפי שתוארה בסעיף ג.
ה. קנס על הלנת שכר המבוסס על הנזק שנגרם מחמת ההלנה, נחלקו הפוסקים אם יש בו משום ריבית או לא, ויש להחמיר ולאסור זאת.
ו. למרות האמור בסעיף ה, אם המעביד מרצונו מעוניין מרצונו לפצות את השכיר על הנזקים ועגמת הנפש שנגרמו לו, כדי לצאת ידי שמים,  רשאי ואין בכך משום ריבית.

3. הצמדת פיגור בתשלום חוב למדד / הרב שלמה דיכובסקי
א. המאחר בתשלום חוב שחייב לחברו, חייב לפצותו על ההפסדים שנגרמו מחמת ירידת ערך המטבע, מדין המבטל שדה של חברו.
ב. מלבד זאת, יש לחייבו מדין נהנה, וכן בתורת קנס על העוולה שבעיכוב הכספים.
ג. אמנם, למעשה יש לחייב רק במחצית ההפסדים, מדין פשרה.
ד. היות שהמעכב היה יכול לשלם בזמן ולא להתחייב בתשלום, יש לראות את התשלום עבור ההפסדים בדומה לריבית בדרך קנס, שאם לא מדובר בדרך הלוואה, אין בו איסור ריבית.
 
הרב חיים שלמה שאנן, ביה"ד האזורי נתניה
שורת הדין כרך ו, עמ' קע-קעה

תשלום פיצויים עבור הלנת שכר

תיאור המקרה
התובע עבד אצל הנתבע. עקב קשיים כלכליים, הולן שכרם של עובדים רבים, ביניהם התובע, ואף שכרו של הנתבע הולן.

התביעה
התובע תובע את פיצויי הלנת השכר הקבועים בחוק, העומדים על שיעורים של 5% -  10% לשבוע.

תשובת הנתבע
הנתבע טוען, שהוא לא הלין את השכר מרצון, אלא באונס, שהרי גם שכרו שלו הולן, ולכן אין לחייבו.

פסק הדין
אין לחייב את הנתבע לשלם את פיצויי הלנת השכר, והנתבע אינו חייב לשלמם אפילו כדי לצאת ידי שמים.

הנימוקים לפסק הדין
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. האם יש לחייב את המחזיק בממון חברו שלא כדין על מניעת הרווח של בעל הממון?
ב. האם יש בתשלום כזה משום איסור ריבית?
ג. האם מוטל על המלין חיוב לשלם כדי לצאת ידי שמים?
ד. האם יש לחייב את המלין מכוח מנהג מדינה כלשהו?

א. חיוב המחזיק ממון חברו שלא כדין בפיצוי על מניעת הרווח
הירושלמי (בבא מציעא פרק ט הלכה ג) כותב:
הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר, רשאי ליקח מכל מין שירצה, לא יקח לו בהן כסות ועצים. אמר רבי יצחק הדא אמרה המבטל כיס חבירו אין לו עליו אלא תרעומת.
הירושלמי אומר, שאדם הלוקח פירות על מנת להתעסק בהן, ולתת מחצית הרווח לנותן הפירות, אינו רשאי לקחת בהם כסות ועצים, משום שאז הוא אינו מרוויח, ורבי יצחק אומר שאם עשה כן, אין לנותן הפירות עליו אלא תרעומת בלבד.
הרמ"א (חושן משפט סימן רצב סעיף ז) פסק:
אם בא בעל הפקדון ואמר: תן לי פקדוני ואני ארויח בהן בעצמי, והלה מעכב בידו, חייב ליתן הריוח מכאן ולהבא.
אך הש"ך (שם סקט"ו) מביא את דברי מהרש"ל, שכתב שהנפקד פטור מלשלם, משום שהוא רק מבטל כיסו של חברו.
בהסבר דברי הרמ"א כתב בנתיבות המשפט (ביאורים שם סקי"ג), שרק במקרה שהמפקיד יכול להוכיח שהיה יכול להרוויח מהכסף בינתיים, חייב לשלם, משום שאז יש לחייב את המעכב מדין זה נהנה וזה חסר. ואף שהמעכב לא השתמש במעות, הרי היה יכול להשתמש אם היה רוצה, ולכן נחשב כנהנה.
וכתב החזון איש (בבא קבא סי' כב אות ג), שאי אפשר לטעון 'קים לי' כש"ך, נגד דברי הרמ"א, ולכן יש לחייב את הנפקד. ובחתם סופר (שו"ת חלק חושן משפט סי' קעח) כתב גם כן, שמזמן העיכוב צריך לשלם מחצית מהרווחים. וכתב שהטעם הוא מדינא דגרמי.
על כל פנים, בנדון דידן, היות שהנתבע לא היה יכול להרוויח מהכספים שעיכב (שהרי בעצם לא היו ברשותו), אין לחייבו משום ההנאה שנהנה מהכספים. והיות שהעיכוב לא היה במזיד, אי אפשר לחייבו מדינא דגרמי.

ב. חשש איסור ריבית בנדון דידן
בפתחי תשובה (יורה דעה סי' קסא סק"א) כתב:
עיין בתשובת שבות יעקב ח"א סי' ס"ד באחד שלא פרע חובו לזמנו והתרה בו המלוה שיפרע לו מעותיו שיפול להרויח בהם, ואם לא - יצטרך לשלם לו מה שהיה יכול להרויח בו. חבירו קבל התראתו ונתרצה ליתן לו הריוח, ועכשיו אינו רוצה ליתן לו משום איסור רבית. וכתב שזה פשוט שיש בזה איסור רבית כי הוא אגר נטר גמור.
השבות יעקב כותב, שבתשלום הפסד הרווח שמחמת עיכוב המעות יש איסור ריבית. אמנם, מדברי הסמ"ע (חושן משפט סי' סא סקס"ה) עולה, שהוא הבין שגם במעכב מעות שניתנו בהלוואה, רשאי המלוה לגבות את הרווח שנמנע ממנו, ומשמע שאין בזה איסור ריבית. ובש"ך (חושן משפט שם סקפ"א) כתב לחלק בין הלוואה, שאז אסורה לקיחת התוספת משום ריבית, ובין פיקדון, שבו אין איסור.
באור זרוע (פסקי בב"מ סי' קפא) כתב, שהראבי"ה פסק לחייב בעל בית שהלין שכר פועל שלו פיצויים על הלנת השכר. אבל האור זרוע עצמו חולק עליו, וכן היא מסקנת הב"י (יו"ד סימן קס) והש"ך (יו"ד סי' קעו סק"ח). וכן כתב בפתחי תשובה (יו"ד סי' קסא סק"א) בשם החוות יאיר (סי' קצ), שגם בעיכוב שכר פעולה יש משום ריבית, כשמשלמים על הפסד הרווח. אמנם, הב"ח (יו"ד סימן קס) כתב שאם תפס הפועל, אין מוציאים מידו.
יש לציין, שגם אם התשלום על הלנת השכר מוגדר כקנס, אין בכך כדי להימנע מאיסור ריבית, שהרי השולחן ערוך (יורה דעה סימן קעז סעיף יד) פוסק, שקנס המתרבה לפי הזמן נחשב כריבית.

ג. חיוב המלין לשלם על מנת לצאת ידי שמים
בספר חסידים (הוצאת מרגליות, סי' תקצח) כתב לעניין גזלן המחזיר את הגזילה אחרי זמן רב:
צריך להוסיף לו על הגזילה עד כפי מה שהיה מרויח מעות שחסרו לו עד שהשיב לו... לפי מה שיודע לשער עסק אותו האיש כמה היה יכול להרוויח... ולבד מזה יחשב הצער, אע"פ שדבר זה לא הצריכתו תורה, אבל לצאת ידי שמים צריך לחשב הצער... צער שגורם לו ולכל הנסמכים עליו, וחסרון העידונים שגרם להם.
על פי זה, היה מקום לחייב את הנתבע לשלם מכוח פשרה, שאז מתחשבים גם בחיובים לצאת ידי שמים. אלא שאז בוודאי שאין לחשב זאת על פי גובה הפיצויים הקבועים בחוק, שהם גבוהים במיוחד. מלבד זאת, היות שגם הנתבע עצמו לא קיבל את שכרו, ואדרבה הוא השתדל בכל כוחו שכולם יקבלו את השכר, אין מקום לחייבו בכהאי גוונא.

ד. האם ניתן לחייב מכח מנהג המדינה?
ראשית, היות שמדובר באיסור ריבית, ברור שמנהג המדינה אינו רלוונטי. ובשו"ת אבקת רוכל (סימן ו) כתב:
 אם יטעון האיש הלזה כי מה שעשה עשה בדינא דמלכותא, הנה טענה זו שקר היא ובטלה מעיקרא, דלאו בכהאי גוונא איתמר, כי אם הגויים יתקנו שיוכל הישראל להלוות ברבית לישראל - מי שמע להם לקלקול הזה? וממילא שלא יוכל למכור משכונותיו בלי שומת בית דין, ואין זו צריכה לפנים ע"כ.
מלבד זאת, יש לציין שלא ברור שבנדון דידן ישנו מנהג המדינה המחייב, שהרי לא פעם בתי הדין לעבודה אינם קונסים פיצויי הלנת שכר, בפרט כשהם משוכנעים שהמעביד הלין את השכר מתוך אונס, כמו בנדון דידן.

 
הרב אברהם שרמן, בית הדין האזורי תל אביב
פד"ר, כרך טו, עמ' 240-253

פיצויים בעד הלנת שכר עבודה

תיאור המקרה
התובע עבד אצל הנתבע, ושכרו הולן.

התביעה
התובע תובע את פיצויי הלנת השכר הקבועים בחוק, העומדים על שיעורים של 5%-10% לשבוע.

תשובת הנתבע
הנתבע טוען, שאסור לו לשלם את הפיצויים הנ"ל משום שיש בכך איסור ריבית.

פסק הדין
בית הדין אינו יכול לכפות את הנתבע לשלם את פיצויי הלנת השכר הקבועים בחוק, אבל הנתבע רשאי לשלם, על מנת לצאת ידי שמים, עבור ההפסדים שנגרמו לתובע וממשיכים להיגרם עקב הלנת השכר.

הנימוק לפסק הדין
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. האם בתשלום פיצויים על הפסדים שנגרמו מחמת פיגור בתשלומים יש משום ריבית?
ב. האם בתשלום קנס המתרבה עקב פיגור בתשלומים יש משום ריבית?
ג. האם יש איסור ריבית בתשלום קנס פיגורים כאשר העובד ממשיך לעבוד?

א. איסור ריבית בתשלום פיצויים על הפסדים שנגרמו מחמת פיגור בתשלומים
באור זרוע (פסקי בב"מ סי' קפא) כתב, שהראבי"ה פסק לחייב בעל בית שהלין שכר פועל שלו בפיצויים על הלנת השכר. אבל האור זרוע עצמו חולק עליו, וכן היא מסקנת הב"י (יו"ד סימן קס) והש"ך (יו"ד סי' קעו סק"ח). וכן כתב בפתחי תשובה (יו"ד סי' קסא סק"א) בשם החוות יאיר (סי' קצ), שגם בעיכוב שכר פעולה יש משום ריבית. אמנם, הב"ח (יו"ד סי' קס) כתב שאם תפס הפועל, אין מוציאים מידו.
בשו"ת מהרשד"ם (יו"ד סי' רכב) כתב שגם החולקים על הראבי"ה יודו, שבעל הבית רשאי לשלם לפועלים פיצויים על הלנת שכרם, ואין בזה איסור ריבית. ואמנם, האבני נזר (יו"ד חלק א סי' קלג) התקשה בדבריו: אם אין בזה משום ריבית – מדוע לא חייבוהו לשלם?
ויש להסביר, שדעת מהרשד"ם היא, שבאופן עקרוני אין איסור ריבית בתשלום פיצויים אלו. אלא, שהחולקים על הראבי"ה סוברים, שאף על פי שריבית גמורה אין כאן, הרי זה נראה כאבק ריבית. ולכן, המעכב עצמו, שחטא בזה שעיכב את השכר, יוכל לשלם מרצונו כשבא לצאת ידי שמים, ואין בזה אפילו אבק ריבית.
האבני נזר עצמו חולק על המהרשד"ם, משום שהוא הבין שהראבי"ה דיבר במקרה שבו המלין עשה זאת באונס, ולא מרצון. אבל גם הוא כותב בפירוש, שאם המלין הלין בכוונה, הרי הוא נעשה כגזלן, ולא שייך בזה איסור ריבית.

ב. איסור ריבית בתשלום קנס פיגורים
האמור בסעיף הקודם מתייחס לתשלומים על ההפסדים שנגרמו למעוכב מחמת עיכוב התשלומים. אולם, הקנסות המפורשים בחוק על הלנת שכר הינם גבוהים בהרבה. ואמנם, יש לכאורה מקום לחייב את הנתבע גם בפיצויים אלו, משום שהיות ועל פי החוק הוא חייב לשלם אותם, ממילא הרי זה כאילו התנו כל מעביד ועובד, לשלם את הקנסות הקבועים בחוק, במקרה של הלנת שכר.
ביחס להתחייבות זו קבע בית הדין, על סמך דברי השו"ע (יורה דעה סימן קנז סעיף טז), שבכל קנס המתרבה לפי שיעור הזמן, יש איסור ריבית. והביא את מחלוקת האחרונים, אם איסור ריבית זה הוא מדרבנן או מדאורייתא.
מסקנתו של בית הדין היא, שעיכוב הכספים בנדון דידן, היות והוא אינו מחמת הלוואה, אלא מחמת שכירות פועלים, יהיה אסור מדרבנן בלבד.

ג. איסור ריבית בתשלום קנס פיגורים כאשר העובד ממשיך לעבוד
בגמרא במסכת בבא מצעיא (דף עג:) נאמר, שרבא אסר להוסיף שכר לשומרי השדות, על מנת שיסכימו לדחות את תשלום שכרם עד גמר הקציר, משום שזוהי ריבית. אמנם, מבואר בגמרא, שאם השומרים יעבדו עוד מעט עד גמר הקציר, אפשר להוסיף בשכרם כמה שרוצים (גם שלא באופן יחסי לעבודה שעבדו) משום ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ואין כאן המתנת מעות.
על כן, אם העובד ממשיך לעבוד אצל המעביד, יש מקום לומר שמשמעותו של החוק הקובע קנסות פיגורים הוא בעצם הגדלת שכרו של העובד מכאן ולהבא, וממילא אין כאן בעיית ריבית. אולם, בית הדין דחה טענה משום שדברי רבא נאמרו דווקא כאשר השינוי בגובה השכר הוא חד פעמי. אולם, אם מדובר בשינוי הגדל ביחס לאיחור, יש לאסור זאת משום ריבית.
ואמנם, מצינו בשולחן ערוך (יורה דעה שם סעיף טו) שאדם שהתחייב לתת נדוניא לחתנו, והתחייב שאם יתעכב מלשלם ישלם בכל חודש יותר, אין בזה משום ריבית. ואם כן היה מקום לומר שזהו אופן ההתחייבות של המעביד לשלם לעובד, דהיינו שישלם סכום מסויים, ואם יתעכב מלשלם, יגדל הסכום שהתחייב בכל שבוע בכך וכך, אבל בית הדין דחה גם טענה זו וקבע שרק במקום שהמתחייב התחייב מראש בדבר שאינו חייב בו, כמו נדוניא, או כמו מזונות לילדים מעל גיל 6, נאמר שאם הסכים לשלם יותר כשמעכב, אין זה ריבית, אלא רק הגדלת המתנה. אבל במקרה של עובד ומעביד, שבו החיוב של המעביד לשלם לעובד הוא ביסודו של דבר חיוב מן הדין, ברור שבתוספת עבור העיכוב יש משום שכר המתנת מעות.
 
הרב שלמה דיכובסקי, בית הדין האזורי אשדוד
תחומין כרך ו עמ' 208-218

הצמדת פיגור בתשלום חוב למדד

תיאור המקרה
התובע והנתבע היו שכנים, ולשתי דירותיהם היה חשבון חשמל ומים משותף. על פי ההסכם שבין התובע לנתבע, התובע היה אמור לשלם את חשבון המים, והנתבע את חשבון החשמל. הנתבע לא היה מרוצה מההסכם, וכשעזב את הדירה, השאיר אחריו חובות בסך של 11,000 ₪.
בית הדין חייב את הנתבע לשלם את החובות, ולאחר מכן נדרש לשאלה, אם יש לחייב את הנתבע גם בהפרשי המדד. יש לציין, שפסק הדין ניתן בשנת תשמ"ג, בתקופה שבה האינפלציה במשק הייתה גבוהה במיוחד.

פסק הדין
מן הדין יש לחייב את הנתבע בהפרשי המדד משום שהעיכוב בתשלומים שגרם הנתבע מוגדר כנזק לתובע. אולם, היות שההסכם שבין התובע לנתבע לא היה שוויוני, והנתבע היה משלם סכומים גדולים יותר מהתובע באופן קבוע, והיות שהחתם סופר כותב שיש לפשר בדין המבטל כיסו של חברו, בית הדין חייב את הנתבע רק במחצית הפרשי ההצמדה של צריכת החשמל המשוערת של הנתבע בלבד.

הנימוקים לפסק הדין
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. האם המעכב תשלומים שחייב לחברו חייב לפצותו על ההפסדים שנגרמו לו מדין מבטל כיסו של חברו?
ב. האם יש מקום לחייב את המעכב מטעמים נוספים?
ג. האם בתשלומים אלו יש משום איסור ריבית?

א. חיוב המעכב תשלום לחברו בפיצוי על הפסדים שנגרמו למעוכב, מדין מבטל כיסו של חברו
הירושלמי (בבא מציעא פ"ה ה"ג) כותב:
הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר רשאי ליקח מכל מין שירצה, לא יקח לו בהן כסות ועצים. אמר רבי יצחק הדא אמרה המבטל כיס חבירו אין לו עליו אלא תרעומת. המבטל שדה חבירו חייב לשפות לו, המבטל ספינת חבירו וחנות חבירו מהו.
הירושלמי אומר, שאדם הלוקח פירות על מנת להתעסק בהם, ולתת מחצית הרווח לנותן הפירות, אינו רשאי לקחת בהם כסות ועצים, משום שאז הוא אינו מרוויח, ורבי יצחק אומר שאם עשה כן, אין לנותן הפירות עליו אלא תרעומת בלבד. לעומת זאת, לגבי מי שקיבל שדה לעבוד בה, ולא עבד, נאמר שם שבעל השדה גובה פיצוי מסוים על אבדן הרווחים. הירושלמי מסתפק מה הדין במי שקיבל ספינה או חנות להרוויח בהשכרתם – האם בעל החנות והספינה זכאי לפיצוי או לא.
הנמוקי יוסף (בבא מציעא סא:) מסביר, שהסיבה שבקרקע ניתן לגבות את ההפסדים היא שבקרקע יש תנאי 'אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא', והחידוש של הירושלמי הוא, שכיוון שזה תנאי מצוי, גם במקום שלא התנו כך בפירוש הרי זה כאילו התנו בפירוש. כעין דבריו של הנמו"י כותב גם הגהות אשר"י (בבא מציעא פ"ט ס"ג).
הסבר אחר עולה מדברי החוות יאיר (סי' קנא). עיקר דבריו הוא, שבשדה וספינה הרווח ברור, ולכן מי שקיבל שדה על מנת להפיק ממנו רווחים ולא הפיק, בוודאי גרם לנותן השדה הפסד בכך שלא ניצל את השדה להפקת רווחים. לעומת זאת, הרווחים ממעות אינם ודאיים, ולכן אין לחייב את המעכב על מניעת הרווחים.
ובחתם סופר (שו"ת, חלק חושן משפט סי' קעח) כתב, שלדעתו כולי עלמא מודים לרעיון המובא בראבי"ה. אלא שהואיל ולא ראה כן להדיא, כתב שראוי לפשר במקרה כזה.
בנדון דידן, היות שהאינפלציה גבוהה מאוד, הנזק שנגרם לתובע מחמת העיכוב ברור מאוד, ובמקרה זה גם מעות דומות לשדה. מה גם, שהדרכים לשמירת ערכו של הכסף (על ידי קניית מטבע זר, אגרות חוב וכדומה) ידועות לכל אחד.
יש לציין, שבנדון דידן לא מדובר על הרווחים שהיה התובע יכול להרוויח במעות, אלא בפיצוי על ההפסד שנגרם לתובע, ובה יש יותר מקום לחייב את המעכב לשלם; וכן כתבו המהרש"ל (בבא קמא פרק ט סי' יג), האבני מילואים (סי' קיד סק"א) ושער המשפט (סי' עד סק"ה).

ב. חיוב המעכב מטעמים נוספים
נציין כאן בקצרה כמה טעמים נוספים לחייב את המעכב על הנזקים שגרם:
1. דין נהנה – היות שהמעכב נהנה מהמעות בכך שהיה יכול לקנות בהן, והרי הוא נהנה מחסרונו של המעוכב, יש לחייבו כדין זה נהנה וזה חסר. וכעין זה כתב במפורש השלטי גיבורים (בבא מציעא פרק ה אות מ).
2. קנס – המהרש"ל (בבא קמא פרק ט סי' ל) כותב, שראוי לבית הדין לקנוס את המעכב מחמת רשעותו. וכן כתב החתם סופר (שם).
3. דינא דגרמי – המהרשד"ם (חושן משפט סי' קעח) כותב, כי היות שמדובר בדבר מצוי, יש לדון אותו כגרמי, ולחייב את המעכב אף על פי שלכאורה הירושלמי אומר שמדובר רק בגרמא, מדינא דגרמי.

ג. איסור ריבית בנדון דידן
לעיל ביררנו את החיוב הממוני לשלם את הפרשי ההצמדה. אולם, יש לשאול אם אין בתשלום הפרשים אלו משום ריבית.
אמנם הרשב"א (שו"ת חלק א סי' תקנא) כותב, שקנס על איחור בפריעת הלוואה נחשב כריבית מאוחרת, ואסור לשלמו, אבל הריב"ש (סימן שלה) כותב, שגם הרשב"א מודה שאם החוב מלכתחילה אינו מחמת הלוואה אלא מחמת מכר, אין איסור ריבית בתשלום קנס על העיכוב.
ועל כן, היות והתשלום כאן הוא תשלום של הנזק שגרם הנתבע לתובע, והחוב אינו מחמת הלוואה, אין בזה משום איסור ריבית.
בנוסף, יש לומר, כי היות שערך המטבע פוחת במהירות, מחמת האינפלציה הגבוהה, מסתבר מאוד שגם הסוברים שבאופן עקרוני המטבע נחשב כשומר על ערכו, וערך הסחורות הוא שמשתנה, גם הם יודו שקשה לראות את השקל בארץ כמטבע, ויש לראותו כסחורה, שערכה משתנה. ועל כן, המתחייב לשלם סך מסוים של שקלים, בעצם התחייב לשלם כמות מסוימת של סחורה, ובמקרה כזה – לכולי עלמא אין המתחייב יכול לשלם את שווי הסחורה בזמן התשלום, אלא הוא צריך לשלם את שוויה בזמן ההתחייבות, דהיינו לפצות את נותן המעות על הירידה בערך השקל.
תגובות לפסקי הדין בגליון הקודם

פסק הדין בנושא: תשלום עבור עבודה באיכות גרועה
התגובות לפסק זה התייחסו לשתי נקודות.
א. עיין בנמוק יוסף ריש השוכר את האומנין, (בבא מציעא מה, ב בדפי הרי"ף, ד"ה "דאטעו פועלים אהדי") שפוסק, שאם בעל הבית או הפועלים הטעו זה את זה, כגון שאמר בעל הבית ששוכר אותם כדרך שנשכרים רוב הפועלים, והוא חמש, ונמצא שנשכרים בעשר, חייב לשלם להם, וכן להיפך; וזאת אף על פי שברור שהם או הוא יכולים לברר את הדבר. שככלל, כל האמירה של יכולת לברר, נאמרה רק לגבי דברים שלא הייתה הצהרה ברורה לגביהם, כגון הצעה סתמית לגבי שכר, או מחיר של חפץ. אך כאשר אדם שיקר ביודעין, אין לו לטעון "היית יכול וצריך לברר אם אני משקר", אלא עליו לשאת בהוצאות שקרו. כך הדברים גם במקח, ואכמ"ל. הפטור בשם יכולת הבירור נאמר אך ורק במצבים סתמיים.
כמו כן, יש להוסיף, שגם במכירת רכב, שבה המקובל הוא ללכת למכון בדיקה, אם אמר המוכר שהרכב תקין לחלוטין, והקונה סמך על דבריו ולא הלך למכון בדיקה, ואחר הקנייה נמצא שהרכב אינו תקין – מסתבר לי מאוד, כי היות שסוף סוף המוכר הטעה את הקונה, זהו מקח טעות.

ב. הנקודה השנייה קשורה לחיוב הפועל בנזקים שגרם. בפסק הדין נכתב, כי היות שבעל הבית אמור לברר לגבי טיב הפועל, הוא אינו יכול לטעון שסמך על הפועל ולחייב את הפועל כדין מראה דינר לשולחני הדיוט. לענ"ד יש להשיג על כך משתי סיבות: (1) מדוע הנזק שגרם הפועל הוא נזק מדינא דגרמי? מדוע הוא אינו נחשב כמזיק בידיים? שהרי אם הוא יצק שלא כהוגן, הרי הוא כמי ששפך סתם בטון על הריצפה! (2) כהמשך לנקודה הקודמת: במזיק בידים, חובת בעל הבית לבדוק שהפועל מיומן. שהרי אפילו ידע בוודאות שהפועל אינו מיומן, והניח לו להזיק, אין בכך כדי לפטור את הפועל מלשלם על נזק ממש, שאינו גרמי, כמבואר להדיא בגמרא בסוף פרק כיצד הרגל, ובשו"ע סוף סימן תיח. ועל כן, אין הפועל יכול לטעון שהיות ובעל הבית לא בדק, הוא זה שישא באחריות לנזק שנגרם למשטח הבטון (הרב ידידיה כהנא) 

 
הפינה לשיפוטכם

בגליון הקודם שאלנו שתי שאלות. אנו שמחים לפרסם בגליון הנוכחי את התשובות לשאלות הנ"ל.
א. ביחס לשאלה על תביעת פיצויים בגין עגמת נפש, קיבלנו תגובה מהרב אריה כץ, מכולל ארץ חמדה:
פיצויים על עוגמת נפש הם פיצויים עבור צער נפשי שנגרם לאדם (בניגוד לצער פיזי הנקרא בהלכה "צער"). הדבר הקרוב ביותר בהלכה שמצאנו שניתן לדמותו למשג "עגמת נפש", הינו המושג "בושת", שהוא אחד מחמשת הדברים אותם צריך לשלם החובל בחבירו. נראה שבשאלה אם המושג "בושת" בהלכה הוא עצם הבושה מאחרים, או עצם הצער הנפשי שנגרם כתוצאה מהחבלה, נחלקו הראשונים. לפי הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ה הלכה ז) והראב"ד (שם פרק ב הלכה ב), וכן פסקו השו"ע (חושן משפט סימן  תכ סעיף ז) והרמ"א (שם סעיף ח), יש חיוב בושת רק כשראוהו אחרים, ואם כן הגדרת ה"בושת" היא אך ורק הצער שנגרם כתוצאה מידיעתם של בני אדם אחרים. לעומת זאת, דעת התוספות (כתובות סה: ד"ה "בזמן שבסתר") שגם בינו לבין עצמו שייך המושג "בושת". היה מקום לומר, שהתוספות מרחיבים את המושג "בושת" גם לעגמת נפש אחרת, וכן נראה מדבריהם (נדרים דף כז: ד"ה "אסמכתא"; קידושין ח: ד"ה "מנה אין כאן"; בבא מציעא סו. ד"ה "ומניומי") שבביטול שידוכין יש בושת, דבר המסלק את המושג אסמכתא, ומסתמא עיקר הבעיה בביטול שידוכין שעליה קונסים הצדדים את עצמם היא עגמת הנפש ולא הבושה במובן הקלאסי שלה. עוד כדמות ראיה לכך שייתכן שבצער הנפשי עצמו יש בושת ניתן לראות מהגמרא בבבא בתרא צג: האומרת, שהיה מנהג גדול בירושלים שהמוסר סעודה לחברו וקלקלה, משלם לו דמי בושתו ובושת אורחיו – ואמנם הוא מתבייש בכך שאין לו מה להאכיל לאורחים, אך האורחים אינם מתביישים אלא מצטערים, והגמרא קוראת לזה בושת. אך את ההוכחה מהתוספות ניתן לדחות, כי ייתכן שבושת – הכוונה היא במובן הפשוט של בושה, ובסתר עדיין קיימת בושה זו (באופן פחות), משום המבייש עצמו שנוכח במקום.
מלבד האמור לעיל, גם אם נאמר שהכוונה במונח "בושת" של התורה היא לעגמת הנפש שנגרמת לניזק, הרי שעצם החיוב ב"בושת" מוגבל לתנאים מסוימים:
1. בושת קיימת רק בנזק המוגדר כנזקי אדם ולא בנזקי ממונו (בבא קמא ד.).
2. אין המבייש חייב כשלא הייתה כוונה (משנה בבא קמא פו.), ומסבירים רש"י (בבא קמא כז. ד"ה "חייב אף על הבושת") והרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק א הלכה יב) שמספיקה כוונה להזיק, ואין צורך בכוונה לבייש. ואף שמלשון הטור (חושן משפט ריש סימן תכא) משמע שצריך כוונה גם לבייש, הרי שבהמשך הסימן לגבי נפל מן הגג הוא כותב שאם כיוון ליפול על מישהו כדי שלא יחבט בקרקע (ואם כן הזיק במזיד, אך לא נתכוון לבייש) חייב גם בבושת, וכן פשט הגמרא בבבא קמא כז. וכן פסק בשו"ע (חושן משפט סימן תכא סעיף יא).
3. אין גובין תשלומי בושת בזמן הזה (שו"ע חושן משפט סימן א סעיף ב). אמנם כבר כתב הרמ"א שם שקונסין המזיק כפי ראות עיני בית הדין, וכן כתב בשו"ע שם סעיף ה, שניתן לנדות בכל דיני קנסות את החייב עד שיפייס לבעל דינו או שיתן לו שיעור הראוי לו. ומפי מו"ר הגרז"ן גולדברג שליט"א שמעתי שיש כאן מעין סוג של פשרה.
4. מדינא דגמרא המבייש בדברים פטור (בבא קמא צא.). אמנם גם בזה פסק השו"ע (סימן א סעיף ו וסימן תכ סעיף לח), שיש לנדותו עד שיפייס המבויש, ושיש לבית דין שבכל דור ודור לגדור ולקנוס על זה. אלא שאף בזה נראה שניתן לפשר על כך, וכמו שמצאנו בשו"ע (חושן משפט סימן יב סעיף ב) שניתן להמיר חיוב שבועה בפשרה. וכן כתב בנידון דידן של המרת הנידוי בפשרה הרב יועזר אריאל בתחומין (כרך יד, עמ' 152). ואף שהרב צבי לפשיץ בתחומין (כרך כ, עמ' 388) חלק עליו מצד המרת הנידוי, מכיוון שיש חיוב לצאת ידי שמים הסכים גם הוא (שם, עמ' 390) שניתן לפשר על כך.
מכל האמור לעיל, קשה מאוד לחייב פיצויי עגמת נפש מדין בושת. אמנם בספר חסידים (הוצאת מרגליות סי' תקסח) מופיע במפורש, שאף שאין חיוב מדין תורה לשלם על צער שגרם אדם לחברו (כגון גזלן, מלבד תשלום הגזֵלה), לצאת ידי שמים צריך לתת לו, ואם כן גם בעניין זה ניתן יהיה לכאורה לפשר על מנת לצאת ידי שמים; וכן שמעתי ממו"ר הגרז"ן גולדברג שליט"א שניתן לפשר ע"מ לצאת ידי שמים, וכן כתב הרב יועזר אריאל (שם), שניתן לפשר על מנת לסלק עונש בדיני שמים. וכן כתב הרב חיים שלמה שאנן (שורת הדין, כרך ו עמ' קעד) במפורש, שניתן לעשות פשרה על צער שנגרם כתוצאה מהלנת שכר.
לסיכום: מעיקר הדין אין לחייב פיצויים על עגמת נפש, ובוודאי כאשר המזיק לא נתכוון לפגיעה, אך כאשר הצער הינו גלוי ונראה לעין, נראה שיש מקום לעשות פשרה על כך, על מנת לפטור את המצער מעונש בדיני שמים.

ב.  ביחס לשאלה בנוגע להוצאות משפט במקרה של תשלום עבור עדים מומחים, קיבלנו תשובה מאהרון פלדמן, מכולל ארץ חמדה.
ביחס לתשלום הוצאותיו של עד מומחה יש לומר, שכאשר המומחה הובא על ידי בית הדין, יש להטיל את ההוצאות על שני הצדדים בשווה, ואין זה משנה אם הוא נותן אומדנא או חוות דעתו בשאלות שהתשובה עליהן חותכת. יש ללמוד זאת מדברי השו"ע על מצב שיש ספק בהלכה ושולחים שליח לבית דין הגדול (חושן משפט סימן יד סעיף א):
ואם הוצרך לשאול דבר מבית דין הגדול, כותבים ושולחים ושואלים, ודנין להם בעירם כפי מה שיבא בכתב בית דין הגדול; ושני בעלי דינים יפרעו שכר השליח.
וכן הפסיקה המקובלת בבתי הדין .
כאשר עד מומחה הוזמן על ידי אחד הצדדים לפני הדיון בבית הדין, נראה שאין לחייב את הצד השני בחצי ההוצאות. מפני שלפני הדיון הזמנת העד הייתה רק לתועלת אותו צד, ולכל היותר אינה אלא גרמא בנזיקין. וכשם שכל אחד משלם על הוצאות הדרך של עצמו, כך ישלם על הליכים שביצע לפני הדיון בבית הדין.

ביחס לתשלום עבור מתורגמן, נראה שיש לפרק את השאלה לשתי שאלות נפרדות:
(1) האם כשאדם מביא ראיה או עד לבית הדין נחשב שביצע את המוטל עליו, והעובדה שהדיינים אינם מבינים את דברי העד היא חיסרון בעדים, או שמצב זה הוא כאילו לא הביא את העד לבית הדין. אם זה חיסרון בדיינים – הרי ששני הצדדים צריכים לשאת בהוצאות המתורגמן, כמו שאם הדיינם אינם יודעים את הדין ושולחים לבית הדין הגדול, שני הצדדים פורעים את שכר השליח. אך אם זה חסרון בעדות – הרי שהצד שהביא את העד צריך לפרוע את שכר המתורגמן.
(2) אף אם נאמר שאי הבנת העדות היא חיסרון בדיינים, והבאת המתורגמן היא מעשה של בית הדין, ייתכן שרק הצד שהביא את העד יישא בהוצאות. ניתן לדמות זאת לדין של שליחת שליח שיקרא לנתבע, שהוא מעשה של בית הדין, ואף על פי כן התובע משלם את שכר השליח (ש"ך סי' יא ס"ק ב).

ועתה נבאר מעט את שתי החקירות הנ"ל.
(1) אי הבנת דברי העד – חיסרון בעדות או בדיינים?
חקירה זו נחקרה על ידי האחרונים , ועלתה כמחלוקת ראשונים. מקור הדין הוא בגמרא מכות (ו:), במשנה:
...דבר אחר: על פי שנים עדים – שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן.
ונחלקו רש"י והנמוקי יוסף מדוע לא תהא הסנהדרין שומעת מפי התורגמן: לרש"י הוא מטעם שזה "עד מפי עד", ולנמוקי יוסף הטעם הוא "שמא יחליף התורגמן בלשון העדות, ועוד, כשישמעו הם מפי העדים יתכן להם לחקור אותם יותר".
בגמ' שם:
הנהו לעוזי דאתו לקמיה דרבא, אוקי רבא תורגמן בינייהו. והיכי עביד הכי? והתנן: שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן! רבא מידע הוה ידע מה דהוו אמרי, ואהדורי הוא דלא הוה ידע.
ונחלקו הראשונים אם במקרה של רבא מדובר שהעדים היו לועזים (ואז קושיית הגמרא מהמשנה ברורה), וכן פירשו רש"י ועוד; או שמדובר שבעלי הדין היו לועזים (כמו שנשמע מלשון הגמרא 'דאתו לקמיה'), וכן פירש הרמב"ם ופסק השו"ע (חושן משפט סימן  יז סעיף ו).
וכתב הרדב"ז (סי' שלא) שמחלוקת זו קשורה למחלוקת הראשונה: שלפי הסברה שהפסול הוא בגלל "עד מפי עד", הרי שזה לא שייך בבעלי הדין. ולפי הסברה שחוששים לחיסרון בהבנה והטעייה, הפסול שייך גם בבעלי דין, וכן פירש הסמ"ע את דברי השו"ע (שם סקי"ד).
באגרות משה (אה"ע ח"ג לב, ה) הסיק שיש נפקא מינה נוספת בין שיטות הראשונים: לדעת רש"י לא הייתה כאן עדות כלל, ולכן אם חזרו העדים והעידו בפני בית דין שיודע את שפתם – אין כאן "כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד", שהרי מעולם לא העידו בפני בית דין. אך לדעת הנמוקי יוסף הייתה כאן עדות גמורה, ולכן "שוב אינו חוזר ומגיד" .
בשו"ת יחל ישראל (סימן קב) הביא את דברי רש"י במנחות (סה. ד"ה המתורגמן) שפירש כנמוקי  יוסף: "שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן – שלא יחליף טענותיו ויחייבוהו", והסיק מזה שלדעת רש"י נכונות שתי הסיבות, ונפקא מינה לעדות בדיני נפשות, שמצד קבלת העדות היה די ששלושה דיינים יבינו את לשון העדים, אך מצד הבנת העדות ואיכות חקירת העדים צריך שכל הכ"ג יבינו את לשון העדים.
נראה שמחלוקת הראשונים הזו שייכת גם לענייננו, שלדעת רש"י הפסול הוא בעדות, וכאילו העדים מחוץ לבית דין, ולכן כל עוד בעל הדין לא דאג שהעדות תובן הוא לא יצא ידי חובתו בהבאת העדים, ועליו לשלם את שכר המתורגמן .
אך לדעת הנמוקי יוסף שהפסול הוא בגלל חוסר הבנה של הדיינים, נמצא שמביא העדים לבית הדין יצא ידי חובתו, ושכר המתורגמן יוטל על שני הצדדים, כמו בדין של שמאי או עד מומחה שבית הדין מזמן.
ועוד נראה, שבהבאת מסמך או ראיה שצריך לתרגמה – לכולי עלמא יש להטיל את הוצאות המתורגמן על שני הצדדים, שהרי אין פסול "עד מפי עד" בראיה כזו. ונמצא שהראיה טובה ויפה, ואין החיסרון אלא בידיעת והבנת הדיינים.
השו"ע (חו"מ סימן יז סעיף ו) פסק, שאין לבית הדין לשמוע את טענות בעלי הדין מפי המתורגמן, ומכאן שפסק כשיטת הנמוקי יוסף, שהחשש הוא שמא המתורגמן ישנה או יטעה. ולפי דברינו ניתן להסיק, שבהוצאות המתורגמן של העדים, וכל שכן של הראיות ישאו שני הצדדים .

(2) אפילו אם נגיד שהמתורגמן הוא בשביל בית הדין, הרי מצאנו שאת שכר השליח שבית הדין שולח לנתבע משלם התובע?
נראה שאין להביא ראיה מהמקרה הנ"ל, מפני שאמנם השליח הוא מטעם בית הדין, והוא שליח שלהם, אך סוף סוף אנו מגדירים שהוא פועל לטובת התובע. ולכן במקרה ההפוך, שהשליח לטובת הנתבע (סימן קו סעיף א, ובש"ך ס"ק ב) על הנתבע לשלם את שכרו.
אך במקרה דנן, אנו מבינים שהמתורגמן פועל עבור בית הדין ולטובתו, ולא רק בשליחותו. תמיד הנתבע היה מעדיף שבית הדין לא ידע את ההלכה ויפטור אותו מספק, ואף על פי כן עליו לשאת בהוצאות השליח שנשלח לבית הדין הגדול, משום שבירור ההלכה מוגדר כהוצאה לטובת בית הדין, וטובת בית הדין היא טובת שני הצדדים. ולכן גם במקרה זה, טובת בית הדין היא להבין את דברי העדים ואת הראיות שמוצגות לפניו, ולכן על שני הצדדים לשאת בהוצאות.