שלום לכבוד הרב,
בפורום באתר הזה בקשתי ייעוץ / הכוונה למצב בו אני מעונינת להיפרד מבעלי ללא עילה בהגדרתה המשפטית.
אבקש את התייחסות הרב אולי פחות ממקום משפטי ואולי קצת יותר פילוסופי לקטע אותו כתב לי כאן מר סידי בר "לא מתגרשים כי רוצים חופש בלבד. נישואין הם לא דלת פתוחה כל הרוצה נכנס וכל הרוצה יוצא. יש כללים של הסתמכות וצפיה מנישואין לקיום מצוות שבתורה כגון; פרו ורבו ועוד."
האם זאת עמדת התפיסה הרבנית / יהודית לקשר של נישואין?
האם נישואין הן דרך ללא מוצא במקום שאין "עילה" בהגדרתה המשפטית?
האם ייתכן שדת בעלת תפיסה הומנית ביסודה תכבול אדם לכל שארית חייו רק בשל בחירה בזמן כזה או אחר?
אפשר להבין שיש "קנס יציאה" כמו בחוזה מסחרי למרות שגם זה לא מתיישב עם קשר של נישואין שהוא קשר על בסיס ריגשי במהותו אך במחשבה שנייה הרי גם בנצרות שהיא דת המבוססת על הומניזם וחמלה אין אפשרות בכלל להתיר את הנישואין ומאוד לא נעים לי לחשוב שגם בבסיס ברית הנישואין היהודי יש מימד של "נישואין קטוליים" שאינם ברי התרה בלי עילה.
אני לא מתריסה חלילה על הדת שלנו שהיא יקרה וחשובה לי רק שנסיבות חיי בעת האחרונה העלו בי את ההרהורים האלה.
אשמח מאוד לחוות דעתו של כבוד הרב שאני מבינה שהוא גם דיין ומן הסתם יש לכבודו משנה סדורה בנושא זה.
בתודה מראש - שולמית.
נישואין ? - משימה קדושה !
שלום.
יש להקדים: השאלה יוצאת מנקודת מבט רחוקה מהשקפת היהדות. והנה הדבר ידוע, שכאשר עומדים בזוית מסויימת - נראה נוף מסויים, וכאשר עומדים בזוית אחרת - נראה נוף אחר לגמרי. החכמה היא לעמוד בזוית הנכונה. הזוית הנכונה היא תורתינו הקדושה. בזויות אחרות ניראות שאלות. הזוכה לעמוד בזוית הנכונה אינו רואה כל שאלה.
הזוית ממנה יצאה השאלה היא כדלהלן: אני נמצאת בעולם. זו עובדה. אני רוצה ליהנות בחיים, ולחיות איך שנעים לי. בעלי הנוכחי לא מוצא חן בעיני (אולי: בגלל שמישהו אחר מוצא חן בעיני, ואולי מכל סיבה אחרת), ואני לא מבינה למה בית הדין לא ממהר לקפל את בעלי ולהכריחו לתת לי גט, לפי דיני הדת היהודית שאני לא יכולה להתחתן עם אדם אחר אלא אחרי שבעלי יתן לי גט. עד כאן השאלה.
עכשיו, הבה נעבור אל נקודת המבט מהזוית האמיתית.
נקודה ראשונה: אף אחד לא נמצא כאן ב'מקרה', אף אחד לא נהנה או סובל ב'מקרה', ואף אחד לא התחתן עם בן זוגו ב'מקרה'. הכל "נקבע" מלמעלה, ע"י האלקים החזק מכל.
נקודה שניה: יש לדעת הבדל יסודי שבין ההשקפה הגויית לבין היהודית, בשאלה "מה קדם למה", החוק לאדם, או האדם לחוק. הבדל זה משליך על הבנת הנישואין.
המבט הגויי הוא הצורה שתוארה בתחילת הדברים. אני כאן. ואני רוצה ליהנות, ואני יכולה ליהנות, ואני אעשה כל שביכולתי כדי ליהנות. וכל מה שמפריע לזה, הוא דבר לא צודק ולא נכון; מי זה רשאי להפריע לי ליהנות?.
לשיטה זו, החוקים בעולם, המעכבים את ההנאות, נועדו רק כדי להסדיר את צרכי האנושות: כיון שיש הרבה אנשים בעולם, וכל אחד רוצה ליהנות בדרכו שלו, צריך להמציא חוקים כדי להסדיר את יחסי האנשים בינם לבין עצמם, שאחרת תהפוך החברה לגו'נגל. כך אכן עושה האנושות, יוצרת חוקים לעצמה, אך למעשה כל הזמן נעשים "עדכונים", כי שוב ושוב צריך לשנות מוסכות ולהתאימן אל הירידה ההולכת ונמשכת של האנושות. האנושות אינה חיה עם האמת האמיתית, אין 'נכון' ו'צודק' אבסולוטי, אלא היא משנה לעצמה כל הזמן את המושגים הנ"ל, לפי רצונותיה באותה תקופה. מה שהיה נחשב בעבר רצח גמור, יכול שייחשב היום ל"רחמים". אין שום כלי להשאיר את האדם מוסרי באמת, כי ההשקפות משתנות עם הרצונות. באותה דרך, מה שהיה נחשב בגידה בזויה בעבר, יכול שייחשב היום לגיטימי ו"אהבה".
היהדות צועדת במסלול הרבה יותר גבוה. ה' יתברך ברא את התורה ואת האנושות, כאשר מערכת חוקי התורה קדמה לבריאת האנושות. אין צורך כלל להתאים את החוקים אל מצב האנושות, אלא אדרבא: העולם והאנושות נבראו על פי התכניות שבתורה. (תוכנית לאומות העולם, ותוכנית לעם ישראל). כיון שיש בתורה חוקים מיוחדים לזוג נשוי, נבראו האנשים והנשים בהתאם לדרישות החוקים שקדמו כבר בתורה. ומעתה ומעכשיו: החיים בפועל על פי אותם חוקים, יחיו במסלול הנכון והטוב ביותר, ואילו נסיון ללכת בכל מסלול אחר - יהיה רק כשלון ומפח נפש.
מכח הנ"ל, נוצר גם הבדל בעצם המושג "נישואין": אצל אומות העולם, הנישואין הם רק שותפות של שני יחידות, איש ואשה, זה בצד זה. מטרת השותפות היא פשוט להנות את שני בני הזוג: ההנאה היא סיבת יצירת השותפות, והיא גם סיבת המשך קיום השותפות; אליבא דהשקפה זו, כאשר חשבון הכדאיות וההנאה אינו קיים עוד, יש לפרק את השותפות, וטוב לו (או לה) להשאר לבד, שלמים לעצמם.
התורה הקדושה מודיעה לנו שהמצב הוא אחר לגמרי; הנישואין הם איחוד איש ואשה, ויצירה חדשה משנים, לפי התוכנית שנקבעה מראש. איש לבדו, או אשה לבדה, אינם בכלל בריה שלמה; אף אחד מהם עדיין אינו "אדם". רק החיבור ביניהם יוצר יחידה חדשה ששמה "אדם". [בבראשית ה' ב':"ויקרא שמם - אדם". ובגמרא יבמות סג ע"א: "כל מי שאין לו אשה, אינו אדם"].
האיחוד בין האיש והאשה בא מפני שזה חוק אלקי, ולא [רק] מפני שזה מעניין, חברתי, או מהנה. הדבר נעשה בגלל המטרה המאחדת, להקים בית ולהמשיך את העולם בצאצאים עובדי ה', שזה עיקר תכלית הנישואין, (וכמו שאמרו במשנה עדויות פ"א מי"ג). המטרה הרוחנית המשותפת, הופכת את הנישואין ביהדות להצלחה. דוגמת שני קוים עומדים המשופעים זה כלפי זה, כאשר למעלה ניצב קודקוד אחד (מטרה אחת); בצורה כזו, ככל שיתקדמו הנישואין, יתקרבו הקוים זה לקראת זה, עד שיתחברו לחלוטין. זאת לעומת ההשקפה הגויית, שכל פריט נשאר לעצמו גם אחרי הנישואין, והרי הם כשני קוים אנכיים זה ליד זה, שלעולם לא יתחברו, ואדרבא הרגש הולך ומתקרר.
הנישואין הם מטרה של המשך, של שלמות, ושל עיבוד עצמי. הנישואין ביהדות אינם רק 'התאמה' של איש ואשה היכולים לבלות יחד, אלא מערכת העומדת תחת ניהול והשגחה פרטית של ה' יתברך: מהשם - אשה לאיש!. (מס' מו"ק יח ע"ב). נקבע למעלה שהוא מיועד לה והיא מיועדת לו, אולי מפני שהם מתאימים, או אולי אע"פ שאינם מתאימים - מפני שלכל אחד ניתנו תפקידים ונסיונות המיוחדים לו, ולצורך כך נקבע גם מי יהיה בן זוגו. הכוחות שניתנו לאיש או לאשה, ביצירת קידושין או גירושין, ערוכים לפי התכנית האלקית הנ"ל, מה נכון ומתאים כדי לחיות לפי השלמות האלקית הנ"ל.
גישת הגוים אל הנישואין רדודה לאין ערוך: יש כאן שותפים להנאה. נקודה. כשאין הנאה אין שותפות, וכל הרוצה יעזוב. [אגב, גישה זו יוצרת בעיה לאורך קיום החיבור עצמו, כיון שכל צד יודע שאין בינו לבין הזוג חיבור אמיתי לעולם, אלא רק כל זמן שיש הנאה].
עד כאן נקודה אחת, אמת אמיתית כי הנישואין הם מטרה בפני עצמה, ולא רק היכי תמצי איך ליהנות. חוקי הנישואין מגינים בכח על המטרה, גם אם פריט זה או אחר אינו מבין מה הנאה יש לו כרגע.
אבל יש להוסיף. המחשבה שאיש לא יוכל להגביל אותי ליהנות כרצוני, היא טעות מוכרת אפילו ע"י החוקים האזרחיים. הלא מגבילים אותנו לנסוע במהירות מסויימת - גם כאשר לנו נראה שזה מהנה ואין בכך סכנה. הלא החוק אוסר לאדם ללכת ערום ברחובה של עיר, גם אם הוא וכל הסביבה נהנים מכך. הלא כל אמא מגבילה את בנה מללכת לכביש, גם כאשר הוא חושב שאין בכל כל סכנה. בכל מערכת חוקים יש הגבלות, אשר המחוקק סובר שהם נחוצים כדי לשמור על המסגרת הכללית, והוא כופה חוקים לטובת המערכת הכללית, אף אם יחיד מרגיש פגוע באיזה מקרה. חוקים אלו אינם סותרים כלל "לרחמים", אלא אדרבא הם עצמם הרחמים: לשמור על המערכות האנושיות שלא יתנפצו כליל.
הגירושין קיימים בתורה. הם ניתנו לאדם שמצא באשתו דבר ערוה. אשה במצב שפל, של בגידה בבעלה, אין בעלה חייב להחזיקה תחתיו. התורה נתנה לו אפשרות גירושין.
זה נכון שאדם שגירש את אשתו גם שלא מסיבה זו היא מגורשת. הגירושין הם דרך קיימת. אולם המלצת התורה (וההלכה באבה"ע סימן קיט ס"ג) היא שלא לגרש אם לא במקרה שמצא באשתו ערוות דבר.
ובכל אופן ואיך שיהיה, התורה השאירה את הכח בידו של האדם שלא לגרש את אשתו, כאשר לא אירע המעשה הנ"ל. הלא אנחנו מבינים שתלמיד הלומד בבית ספר - יש כח למורה להחליט שאינו נותן לו שחרור לפי בקשתו. אמנם הבעל והאשה אינם מורה ותלמיד, אבל המשל הנ"ל מוכיח לנו שיש מערכות יחסים, שניתן בהחלט להבין שמי שרצה להשתתף עם פלוני או לכרות עמו ברית מסויימת, לא יוכל לנתקו לפי רצונו, בלי הסכמת הצד השני.
המושג "נישואין קתוליים" אינו קשור לכאן כלל. חוק הכנסיה הוא (כנראה, איש אינו יודע בודאות מתי החליטה הכנסיה הקתולית על כך) שאי-אפשר לפרק נישואין. עובדתית, כמובן גם קתולים נפרדים, כי בכח עורכי דין ממולחים, בעלי קשרים, או בעלי ממון, מכריזה הכנסיה על נישואין אלו או אחרים שלא היו תקפים מעולם, וממילא בני הזוג יכולים להיפרד. כאמור ביהדות (להבדיל) קיים מושג הגירושין, אולם בתנאים ובהלכות המתאימות. הרצון לנצל אפשרות זו שלא במקומה אינה מקובלת על התורה, וטוב עושים דייני ישראל, כאשר אינם מאפשרים לאשה הרוצה לכפות גירושין מצד בעלה, שלא לתת לה כוח לכך.
מכל מקום ואחרי הכל, ישנם מצבים שביה"ד ימליץ לאיש, כי כדאי לו, מרצונו, לגרש את אשתו, וזאת בעיקר אם הסיבה היא שאשתו חשודה בחטאים שונים, בהתנהגות קלוקלת כלפיו, או במרידה מחיוביה. אולם מובן שאז היא תצא וידיה על ראשה, ולא כמנצחת.
המלצתינו היא לעמוד בבימה הנכונה, בזוית הנכונה, ומשם לראות איך שחוקי התורה הינם נכונים יפים טובים, הטובים והאקטואליים ביותר אף לזמננו, והגורמים לאלפי זוגות יהודיים בכל העולם לחיות חיים מאושרים באמת.
גם לך מגיע לחיות טוב. לחיות בשלמות פנימית אמיתית. לחיות בהשקפת התורה.
ברכת הצלחה בחיי הנישואין
אליהו בר שלום
אב"ד לממונות בת ים